בלת"ק
ידוע ומפורסם מה שכתב הריטב"א בחי' (חולין קו.) "והנוטל ידיו לאכילה ומברך על נטילת ידיים ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, והאי שעתא דעתו היה לאכול. וכך דנתי לפני מורי והודה לדברי".
אמנם היה אפשר לחלק ולומר דכל דבריו באו בנטילת ידים כיוון שגמר ונטל ידיו נמצא שבאמת קיים את המצוה, ומעשה נטילה של מצווה אינו נעקר במה שנמלך שלא לאכול משא"כ בנידון דידן שלבסוף לא שחט, הרי נמצא שבירך לבטלה.
אמנם יש שלמדו בדברי הריטב"א שכל היכן שכיון בשעת ברכתו לקיים את המצווה גם אם לא קיימה לבסוף, לא נעשית ברכתו ברכה לבטלה. כך ראיתי מביאים בשו"ת עמודי אש (סימן ב') שלמד כן מדברי הריטב"א דכל מי שבירך ברכת המצווה ונמלך בדעתו שלא לקיימה דאין ברכתו לבטלה, כיון שבשעה שבירך היה בדעתו לקיימה. ועד"ז חידש בשו"ת הר צבי (או"ח סי' צ"ט) לעניין ברכות הנהנין, דעפ"ד הריטב"א מי שברך על האוכל ברכת הנהנין, ונפל האוכל מידו או שנמלך שלא לאכלו, דאינה ברכה לבטלה, כיון שבשעת הברכה הייתה כוונתו לאכול.
ועל פי זה מבואר מדוע א"א שבשעת ברכתו התכויין לקיים המצווה אין ברכתו לבטלה.
