קושיא

"וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (במדבר י"ד, י"ז). החזקוני ומפרשים נוספים מדגישים כי המילים "כאשר דברת" מוסבות על התגלות י"ג מידות הרחמים במעשה העגל. ומכאן צועקת הקושיא: אם משה רבינו מזכיר ומסתמך על אותה הבטחה – מדוע הוא משמיט כאן את רוב י"ג המידות? היכן נעלמו...

כתיב בפרשתנו (במדבר יא, כח): "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". ויש להקשות טובא: הלא נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ה) שאסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו. ואם כן, חזינן שיהושע בן נון, שהיה מובהק בתלמידיו של משה, קרא לו בשמו...

כתיב בפרשת בהעלותך (במדבר יא, י): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו". ופירש רש"י שם (ומקורו בספרי): "'למשפחותיו' - על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם". ויש לעיין טובא, מהו הביאור בטעם הבכי וקובלנתם של ישראל דווקא בעת הזאת? הלא כבר נצטוו ישראל על איסורי עריות שנה קודם לכן...

בפרשת השבוע נאמר (במדבר יא, י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, וכתב רש"י: 'ורבותינו אמרו, למשפחותיו - על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם', וצריך עיון, שהרי בשעת מתן תורה נעשו כגרים, ואמרו בגמרא (יבמות כב, א) שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר לישא קרובי משפחתו שהיו קרוביו...

"כתיב בתורה: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. ודרשו חז"ל זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו. ומכאן למדו שהן הקידוש והן ההבדלה שניהם שורשם במצוות עשה אחת מן התורה. וכן פסק הרמב"ם להלכה (הלכות שבת פרק כט הלכה א): 'מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו...

ואת שבתתי תשמרו (יט, ג). וברש"י סמיך שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל את השבת - אל תשמע לו וכן בשאר המצוות. סיפר הגאון רבי יחיאל פישל הכהן ז"ל: בהיות פעם הרבי הגה"ק רבי יחיאל מאיר מאוסטרובצא זצ"ל בווארשא והתאכסן בביתו של אחד מחסידיו, סיפר לו החסיד כי זה עתה התקינו...

שנינו בסנהדרין (עג.): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה, אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן". ופסק זאת הרמב"ם (רוצח פ"א הי"א): "...אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה. או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז. אע"פ שהשבת...

רש"י בתחילת ויקרא מביא מהתו"כ כך: י"ג מיעוטין נכתוב וכו' לומר לך שגם כשכתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן" אין הכוונה שהשם אמר לאהרן ממש, אלא אמר למשה שיאמר לאהרן. וצ"ע דבגמ' בעירובין נד ע"ב כתוב כיצד סדר המשנה אהרן נכנס לפני משה ולומד לפניו ואח"כ נכנסים בניו וכו' ואח"כ כל ישראל, לפ"ז מבואר להדיא...

בפרשתן (ויקרא י"ד, ל"ו): "וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן", ופרש"י: שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא... וחסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקווה", עכ"ל. וצ"ב, דהא בגמ' (מנחות עו:) אמרו: "אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, היכא רמיזא דכתיב...

בפרשתן (ויקרא י"ג, ב'): "אדם כי יהיה בעור בשרו", איתא בילקו"ש (איוב פ"א רמז תתצ"ב): "אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה... ואף נגעים הבאים לאדם, בתחילה הם באים על ביתו, חזר בו טעון חליצה, לא חזר בו טעון נתיצה, והם באים על בגדיו, ואח"כ הם באים על גופו", ע"כ. וצ"ב א"כ, למה בתורה מפורט קודם נגעי גופו...

בפרשתן (י', ג'): "וידום אהרן", ופרש"י: קבל שכר על שתיקתו, וצ"ע מד' השו"ע (רכ"ב, ג'): חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, וא"כ היה לו לברך ?

בפרשתן (ט', ב-ג): "וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י ה', וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה". ולכאורה קרבנות אלו באו...

הנה בשעה"צ (סי' תע"ה סקל"ט) כתב: לאפוקי שומר אבדה [או משמר המת] אף דהוא גם כן פטור אז מכל המצות [ואפילו יכול לקיים שניהם, אם צריך לטרוח אחר זה, לדעת כמה פוסקים, וכדלעיל בסימן ל"ח עיין שם], אם אכל מצה אזי יצא ידי חובתו, דהוא איש, אלא שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת. ומכל מקום...

פטור סומא מאמירת ההגדה בפסחים (קטז:) איתא: אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה, מה להלן - פרט לסומא, אף כאן - פרט לסומין, ע"כ. וצ"ע, דבב"ק (פח.) איתא: דסומא פטור מכל המצוות, וא"כ למאי בעי קרא מיוחד לפוטרו מאמירת ההגדה ?

בפרשתן (ו', ב'): "צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה וגו'" ופרש"י: אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, ע"כ. וצ"ב איזה 'חסרון כיס' יש לכהן שצריך לזרזו, הלא עולת התמיד באה מתרומת הלשכה ?

בפרשתן (ב', ה'): "ואם מנחה על מחבת קרבנך", בזמירות שבת אומרים: 'השומר שבת, הבן עם הבת, לא-ל ירצון, כמנחה על מחבת', והוא צ"ב, למה דימה לריצוי של 'מנחת מחבת' דווקא ? הלא דבר הוא ?!

בפרשתן (א', י"ד): "וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽה' וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־"קָרְבָּנֽוֹ". הנה מכל הבעלי חיים, ומן העופות, ואף מן הצומח, הביאו קרבנות [שתי הלחם, קרבן העומר, יין לנסכים, ועוד], וצ"ב מדוע לא מצינו קרבן מן הדגים כלל ?

ידוע טעם הירו' מגילה - כי מזוזה לא שייכת בשטים בספינות, לעומת תפילין שגם שם מניחים. ולכן התפילין קדושות יותר. וק"ק שהרי תפילין נשים לא יכולות להניח בדין, וזה לכא' חסרון יותר מהותי מאשר חסרון מציאות בחיוב למפרשי הימים. ויש לומר שבגלל שעם בפנ"ע הן (שבת סב.) לא חשיב "פגיעה" בערך התפילין כי זה לא...

בפרט למ"ד אל תקרי לבת אלא לבית שהיתה אשת מרדכי, ממילא גם הוא הצטער והתמקמק עי"כ (ותוס' כתבו שלא יכל לתת גט וכו'). ועל הנסיון השלישי והשביעי של אברהם אבינו כתב הרמב"ם באבות שנלקחה שרה לבית הערלים לפרעה, ולגרר. ובפרט תתעצם הקושיא, שהלא היתה כנוסה פנימה 75 שנה, בהם לא יצאה מפתח ביתה ולא ראה אותה...

בפרשתן (תצוה כ"ח, ל"א): "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת", וקשה לרמב"ם (כלי המקדש ט', ג') המעיל היה מחובר מלמעלה ופתוח למטה, נמצא דיש לו ד' כנפות ולמה לא היה חיוב ציצית למעיל, ויל"ע