אני מסכים שההגיון מאפשר דברים כאלו מדי פעם - אך מדוע במקורות איננו מוצאים צד כזה, ובעיקר רואים את הצד שכתבו רבותינו - שלאיש המעלה לא תהיה הנאה אחרת מלבד התורה? מדוע למשל הספר חסידים אומר כדבר סתמי שזה כ"כ בעייתי להנות מהעולם הזה ומביא את הגמ' עם רבי כדוגמא לכלל (שכשהיה נהנה הי' יסורים באים על העולם)? מדוע הפלא יועץ כותב שאפילו מי שחולה במרה שחורה באופן מוגדר אז רק אולי .. יהי' טוב אם יטייל פעם ביובל?בעוניי לא הבינותי הנידון.
אין חולק על כך ששאיפת כל בן תורה צריכה להיות רק רוחניות.
ולא זו אלא אף זו, דביקות מוחלטת בבורא ללא שום דבר אחר כלל ועיקר.
אבל,
האם יש מישהו שחושב שבחור בן 20 יכול לעשות זאת ולהישאר שפוי לחלוטין בדעתו??
חייבים, למען המשך קיום המצוות ולימוד התורה, לתת לגוף זמן התאוררות.
כמה, מתי, איך,
אלו שאלות שלכל אחד התשובה היא אחרת.
נערך לאחרונה:
