תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (2 צופים)

[אחד יחיד]

ידידי ומכובדי הגאון רבי צבי אליאך שליט"א סיפר לי, שכאשר נפטרה אשתו הצדקנית ע"ה, הוא עלה לביתו של הרב אלישיב, וביקש מהרב אלישיב שיברכו שגם במצב החדש שנוצר אצלו כעת, הוא יוכל להמשיך להרביץ תורה הלאה ביתר שאת ועוז.

הרב אלישיב הגיב במלוא הפשטות והכנות, תשובה כה אופיינית לו: "מה השייכות בין הדברים? מדוע זה עלול להפריע?!". לדידו, אין כל סיבה שאמורה להפריע לאדם ללמוד תורה ולהתקדם בעבודת השם, אם הוא באמת רוצה ומעוניין בכך. אכן, לפעמים זה קשה יותר ולפעמים זה קל יותר, אולם בהחלט זה אפשרי. "אין דבר העומד בפני הרצון". (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

הרב אלישיב היה בזה בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים'. בני המשפחה סיפרו, כי בימיה האחרונים של אשתו הרבנית הצדקנית מרת שיינע חיה אלישיב ע"ה, היא הביעה כל העת את חששותיה מה יהיה עם בעלה הגדול, ומי ידאג לו ולצרכיו. הרי הרבנית ע"ה היתה רעיה מסורה ביותר, שנטלה על כתפיה את כל עול הבית בשלימות, וגם דאגה למנוע ממנו הרבה טרדות והפרעות.

אני זוכר שלפני ארבעים שנה, כאשר דפקו בבית בסימטת חנן, כדי לשאול בדבר ה' זו הלכה, ברוב הפעמים היא היתה מפנה את השואלים לרבנים אחרים: "לכו אל הרב וייס (ה'מנחת יצחק') ברחוב שטראוס, או לרב פישר ב'זכרון משה', הם עונים בהלכה". וכשאחד השואלים אמר לה פעם כי זה ענין של פיקוח נפש, היא השיבה בשנינות: "להפסיק את בעלי מלימוד – זו גם שאלה של פיקוח נפש!". כך היא חשה באמת!

ואכן, הסתלקותה העיבה מאוד על רוחו של הרב אלישיב, והרגישו היטב בצערו וביגונו העמוק על הסתלקות אשת נעוריו. עובדה שגרמה לבני המשפחה לדאגה וחשש – כיצד ישפיע עליו הדבר לאחר סיום ימי האבל. אולם למרבה הפלא, למחרת הוא חזר לסדרי לימודו עם כל הרעננות והחשק, כאילו לא אירע דבר.

התגברות, ועוד התגברות, ועוד התגברות – הן שהצמיחו את הרב אלישיב! (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

היה פעם מאן דהו ששאל את דודי זקני, עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אם לברך עליו ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו'? הרב אלישיב הגיב בחיוך: "לומר 'חכמתו' אולי, אבל 'ליראיו' מה שייך?"… והוסיף בענווה: "אילו היית זוכה להכיר את זקני ה'לשם' ולהבחין מעט בשגב קדושתו, או בעוצם יראת השמים של הרב מטשיבין, בטוחני כי לא היית שואל אותי שאלה כזאת"…

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

משחר נעוריו טמן רבינו עצמו בד' אמות של הלכה, כשהוא סוגר עצמו על מנעול ובריח בבית הכנסת "אוהל שרה" ונשאב אל הגמרא באין מפריע. ברבות השנים, כאשר שמו יצא לתהילה בארבע כנפות תבל, רבו הפונים שהתדפקו על דלתותיו יומם ולילה וביקשו להיוועץ עמו בהלכה, בעצה ובהנהגה. אין לתאר ואין לשער את גודל כאבו ושברון נפשו כאשר נאלץ להתיק עצמו מעמלו ושקידתו ולפנות לענייני חולין. הרבנית הצדקנית ע"ה, ששימשה לרבינו כאשת חבר במשך עשרות בשנים, נהגה לומר תמיד: "עזבו את בעלי ר' יוסף שלו' הוא אינו עסקן, הוא 'ישיבה מאן'!"

כלולותיו של רבינו נערכו ביום שישי, לפני קבלת שבת, כמנהג בני ירושלים באותם ימים. החופה נערכה לפני השקיעה, ולאחר שהנוכחים היטיבו את ליבם במעט מזונות ומיני תרגימא, מיהרו הכל לקבלת שבת ותפילת ערבית, שלאחריהן נערכה סעודה אחת, ששימשה כסעודת שבת וסעודת חתונה גם יחד.

במשך כל השבת שקד החתן הטרי על תלמודו, וביום ראשון, כאשר הגיעה העת לעסוק בסידורים הראשונים וברכישת הכלים הנחוצים בעבור הבית החדש, פנה לרעייתו הצעירה ואמר:

"הן ידוע, כי הכל הולך ונחתם על פי ההתחלה, וכאשר מבקשים לבנות בניין רב קומות יש לאזן וליישר את יסודותיו במחשבה תחילה. על כן מבקש אני, שימי נישואינו הראשונים יהיו כולם קודש לתורה ועמלה, הבה נדחה אפוא את הסידורים הנחוצים בכמה ימים!"

הרבנית, שאומנה בבית אביה הדגול על ברכי התורה והיראה, נעתרה לבקשה אך בטרם הביעה את הסכמתה, שאלה: "למשך כמה זמן נדחה את ההיערכות והסידורים?"

"למשך אלף ימים!" הפטיר רבינו בעוד רעייתו מתרצה לבקשתו.

במשך אלף ימים שקד רבינו על תלמודו ללא הפוגה. לאחר שחלפו הימים הקצובים, התברר כי הסידורים הסידורים ההכרחיים כבר בוצעו על ידי הרעייה הצעירה, ואילו הסידורים שהמתינו עד כה יכולים לסבול דיחוי של עוד אלף ימים!

כך חלפו להם אלף ימים ולאחריהם עוד אלף ימים ולאחריהם עוד אלפי ימים בהם הפך רבינו מחתן רך בשנים ומצורב צעיר לגברא רבה ולפוסק הדור, שהבהיק את שמי העולם בתורתו ובפסקיו.

(מתוך 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

באחד הימים, בעוד רבינו ישוב כדרכו בבית המדרש "אוהל שרה", עסוק במסכת זבחים, כשראשו ורובו מונחים בסוגיא בהתמדה ובדביקות עצומה, וקולו הערב והנעים מבאר את פרטיה ודקדוקיה, נשמע לפתע קול דפיקות עזות על חלון בית המדרש.

היה זה אדם שהתבשר על ידי רופאיו, כי עליו לעבור ניתוח מסובך, ובטרם ביצוע הניתוח ביקש להיוועץ עם רבינו. לרגל נחיצות הענין והעול הכבד של לבו השבור, התיר האיש לעצמו להפריע לרבינו בעצם לימודו כדי לשמוע את חוות דעתו ולברר מה עליו לעשות וכיצד יש לנהוג.

כשמטר המהלומות העזות, שניתך על חלון בית המדרש לא הסב את תשומת ליבו של רבינו, השחיל האיש את ראשו מבעל לחלון והרעים אל חלל בית המדרש: "איך דארף א רגע מיט דער רב, איך דארף א רגע מיט דער רב"… אני זקוק לרגע אחד עם הרב, אני זקוק לרגע אחד עם הרב…

כך עמד האיש, כשגופו בחוץ וראשו בפנים וחזר על קריאתו שוב ושוב, עד שהבין כי זעקותיו חסרות תוחלת ונטש את המקום רווי אכזבה. (מתוך 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

כד רבינו, הרב ליפא ישראלזון, מספר:

ככל שהאנשים היו גדולים יותר, כך הם ידעו להעריך את תורתו יותר! פעם פניתי אל דודי, מרן רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, בענין ציבורי נצרך ביותר וביקשתי ממנו להעלות את הנושא לפני סבי. הגר"ח נענה והשיב כי אם יזדמן לו להיות בירושלים בעת בה חמיו אינו עוסק בלימודו, הוא יעלה בפניו את הדברים.

ימים ספורים לאחר מכן נודע לי, שלמחרת היום מוזמן הגר"ח לשמש כסנדק בברית, שתיערך באולמי "בנות ירושלים" בשעת צהריים בה מרן הגרי"ש נח קמעא וסועד את ליבו. מיהרתי לבית הגר"ח וציינתי בפניו, כי כדאי לנצל את ההזדמנות בה ישהה בסמוך לבית מרן הגרי"ש בעת הצהרים כדי לשוחח עימו בעניין בו נדברנו.

"באמת זו הזדמנות", השיב לי הגר"ח "אפנה לבית מורי חמי לאחר הברית, ואם אגיע בשעה שאינו יושב ולומד, אכנס ואדבר עימו על כך".

"מדובר בענין מאוד חשוב!" הגבתי, "אולי כדאי לדבר עימו בכל מקרה, אף אם ילמד באותה שעה!"

ברם הגר"ח דחה את דברי והשיב: "איני יכול להפריע לו באמצע הלימוד! אין לנו שום השגה בלימוד של הסבא, מדובר בהרבה יותר ממה שאנחנו מבינים!"

יראת הכבוד והתבטלותו בפני מרן הגרי"ש בלטו לעין כל. כל כמה וכמה פעמים הבחנו, כי אין הוא פותח פיו עד שמרן פונה אליו בשאלה: "נו, וואס זאגסטו?" מה אתה אומר?

בהזדמנות אחרת העיד בפני הגר"ח, כי מעולם לא אמר דעתו בפני מרן הגרי"ש מבלי שהוא עצמו יפנה אליו תחילה וישאל לדעתו בענין. (מתוך 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

כאשר בנו של רבי יצחק זילברשטיין בא בברית האירוסין, נערך הטקס במעונו של מרן, כשסבת החתן, הלא היא הרבנית שיינא חיה אלישיב ע"ה טורחת ומכינה תופינים ומגדנות עבור האורחים.

לאחר שרבינו כיבד את האירוע בנוכחותו הקצרה, הוא קם ממקומו שבראש השולחן ויצא את הבית כדי למסור את השיעור הקבוע, שהתקיים מידי יום ביומו בבית המדרש "תפארת בחורים".

על מפתן הבית המתינה אם החתן, הרבנית שושנה זילברשטיין ע"ה, שפנתה אל אביה הגדול ואמר: "רוצה אני לומר יישר כח!"

"יישר כח עליך לומר לאמא!" הגיב רבינו בבדיחות, "היא הכינה את העוגות ואת השתיה, בעוד אני לא טרחתי במאומה!"

אולם הרבנית זילברשטיין שבה והסבירה את כוונתה: "רוצה אני לומר יישר כח על שנעתרת להקציב לנו דקות אחדות מזמנך היקר!"

היה זה אות ומופת לגדלותו של אותו בית דגול, שכל יוצאי כתליו ידעו גם ידעו, כי אן בנמצא דבר יותר יקר מאשר זמנו של העמל בתורה, שכל רגעיו ושניותיו קודש לתלמודו ושקידתו!

לימים התבטאה הרבנית עליזה שושנה זילברשטיין ואמרה: "שני דברים בלטו בבית אבי: ההקפדה על אמת, והתחושה כי מי שמתבטל ולא לומד, המבט עליו הוא 'בשביל מה אתה חי?!'"

(מתוך 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

כאשר בנו של רבי יצחק זילברשטיין בא בברית האירוסין, נערך הטקס במעונו של מרן, כשסבת החתן, הלא היא הרבנית שיינא חיה אלישיב ע"ה טורחת ומכינה תופינים ומגדנות עבור האורחים.

לאחר שרבינו כיבד את האירוע בנוכחותו הקצרה, הוא קם ממקומו שבראש השולחן ויצא את הבית כדי למסור את השיעור הקבוע, שהתקיים מידי יום ביומו בבית המדרש "תפארת בחורים".

על מפתן הבית המתינה אם החתן, הרבנית שושנה זילברשטיין ע"ה, שפנתה אל אביה הגדול ואמר: "רוצה אני לומר יישר כח!"

"יישר כח עליך לומר לאמא!" הגיב רבינו בבדיחות, "היא הכינה את העוגות ואת השתיה, בעוד אני לא טרחתי במאומה!"

אולם הרבנית זילברשטיין שבה והסבירה את כוונתה: "רוצה אני לומר יישר כח על שנעתרת להקציב לנו דקות אחדות מזמנך היקר!"

היה זה אות ומופת לגדלותו של אותו בית דגול, שכל יוצאי כתליו ידעו גם ידעו, כי אן בנמצא דבר יותר יקר מאשר זמנו של העמל בתורה, שכל רגעיו ושניותיו קודש לתלמודו ושקידתו!

לימים התבטאה הרבנית עליזה שושנה זילברשטיין ואמרה: "שני דברים בלטו בבית אבי: ההקפדה על אמת, והתחושה כי מי שמתבטל ולא לומד, המבט עליו הוא 'בשביל מה אתה חי?!'"

(מתוך 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

בשנות התש"י, היה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כבן ארבעים שנה, באותה תקופה, לאחר פטירת אביו זצ"ל, הוא מילא את מקום אביו בהנהגת בית הכנסת "תפארת בחורים", ומסר בו מעת לעת דרשות מאלפות, בהם עמד פעמים רבות על הרעיון הגנוז בעומק דברי חז"ל, תוך כדי שהוא דולה מהדברים לקח מעשי להנהגה הראויה בחיי היום יום.

באחת מדרשות אלו, ביאר מרן הגרי"ש אלישיב באופן נפלא את דברי הגמרא שהזכרנו. חז"ל שואלים בפתח דבריהם מאי חנוכה, ורש"י מבאר, על איזה נס קבעוה. המשמעות היא, אכן היוונים כבשו בכח הזרוע, שלטו על בנין בית המקדש, והכניעו את ישראל תחת ידם, אולם עלינו להתבונן מה העיקר והשורש שסביבו סבב הכל, היכן היה הפגם, וכיצד הגיע התיקון.

מחובתנו להבין, כי שליטת הנכרים על עם ישראל לא באה מכח זרועם וגבורתם לחוד, וממילא גם הניצחון אינו יכול להיות רק ניצחון פיזי. אם עדיין לא תוקן שורש הבעיה, הרי גם אם ישתלטו ישראל מחדש על המבנים שכבשו היוונים, גם אם יבריחו אותם, הרי למחר או לשנה הבאה הם יכולים לשוב ולגבור על ישראל ח"ו. ועל כן יש לדעת היכן היה שורש הקלקול, מהו הפגם שגרם והגביר את כוחה של מלכות יוון, ונתן להם יכולת לשלוט על ישראל. ורק כאשר יימצא שורש הבעיה, ויתוקן באופן הנדרש, הענין יחשב כמו שבא על פתרונו.

על שאלה זו, הביאו חז"ל את דברי הברייתא, כשנכנסו יוונים להיכל טימאו את כל השמנים שבהיכל. דהיינו, הסיבה שהיוונים נכנסו ושלטו על ישראל, היא בגלל הקלקול שהיה בישראל, משום שהיו גם בקרב בני ישראל אנשים שתרבות יון מצאה חן בעיניהם, ורוחות זרות אלו השפיעו עליהם. הקלקול התגבר בין יושבי ארץ ישראל, והם אלו שהביאו את היוונים לתוככי בית המקדש ונתנו להם כח וממשלה, וזה מה שגרם לשליטת בני יון על ישראל. וביטוי המאבק הרוחני של היוונים והנגררים אחריהם, היה בכך שכשנכנסו למקדש טימאו את כל השמנים, ולא היו שומרים ראויים שעמדו בפרץ כנגדם, ואף מתוככי בני ישראל היו כאלו שנתנו להם יד.

ואף כאשר בכח הזרוע גברה ידם של החשמונאים וניצחו אותם, מ"מ כשנכנסו לעזרה ראו שכל השמן שבה טמא, ומשמעות הדברים היא, שראו את הקלקול שהתפשט בקרב רבים מישראל שנהו אחר חכמת יון ותרבותם, ולא היה ממה להמשיך ולהחזיר את כלל ישראל למצב הראוי לו.

ובמצב כזה, לא היה לניצחון החשמונאים שום ערך, כי אף אם קיבלו את השליטה על מקומות אלו, מ"מ הרי בידי היוונים לשוב ולכבוש את המקום, ואף מישראל יש כאלו ששמחו לשתף איתם פעולה ולנסות להתקרב למצב שבו יהיו נראים ככל העמים. וממילא, אף אם ניצחו את היוונים בקרב זה, עדיין אין כאן ניצחון במלחמה.

על כן, כאשר ניצחו החשמונאים הבינו היטב כי כדי שיהיה לניצחון זה משמעות וקיום, עליהם לעסוק בבנין הרוחני של כלל ישראל מחדש, ולכן ראשית מעשיהם היה למצוא שמן טהור להדליק בו בנקיות וטהרה, ולהחזיר את השראת השכינה בישראל שתהיה כמו בראשונה.

ואכן, אף שלא מצאו החשמונאים אלא שמן מועט, ובדרך הטבע לא היה די בו להחזיר מחדש את העבודה בטהרתה, אבל הם התאמצו לשם כך, חיפשו בכל כוחם למצוא נקודה שלמה ומתוקנת להיאחז בה, ושם השקיעו את הכוחות להגדיל ולהרחיב אותה עוד כהנה וכהנה. ואף שלא היה להם על מה להישען, מ"מ עשו את מה שבידם, ונעשה להם נס שאותו פך קטן דלק שמונה ימים, וניתנה להם היכולת לתקן את שורש הפגם ולהחזיר את כלל ישראל למצב הרוחני הנדרש ממנו.

ובענין זה מציין הגרי"ש אלישיב זצ"ל, את מה שאנו אומרים בנוסח "על הניסים" בהזכרת מעשיהם של החשמונאים לאחר שטיהרו את המקדש, "והדליקו נרות בחצרות קדשך", לא מוזכר כאן רק הדלקת נרות המנורה במקדש, אלא בחצרות קדשך, בכל אתר ואתר, בחצרות ה', בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל מקום ומקום השתדלו להפיץ ולחדש את אור התורה הנרמז בנרות המנורה, ולחדש בקרב ישראל את האמונה וההתבטלות לבורא העולם ולתורה הקדושה, להסיר ולסקל כל שמץ של חיבור לתרבות יון וחכמתה.

והוא מוסיף ומיישב בכך את דברי הברייתא שלשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים, ואת הטעם לכך שקביעת המועד לא נעשתה באותו יום בו הצליחו לכבוש את הארץ מחדש ולעמוד כנגד היוונים, שאם עדיין ריקבון החכמה היוונית פושה בבתי ישראל, שעדיין אין זה נקרא ניצחון שיש לשמוח עליו, ורק לאחר שהשקיעו עבודה מקיפה לטהר את כרם בית ישראל, להציב מחדש את הגבולות הנכונים, ולהנחיל את ההתבטלות לתורה וההשתעבדות לה, לשנה אחרת, כאשר עלתה בידם מחשבתם, והצליחו לזכך את ישראל מסיגי טומאת יון, לאחר שסיימו את עבודתם, וכלל ישראל כבר לא נשארו במצב בו הם עלולים להיות מחוברים לתרבות יון, כאשר היה ניתן לברך על המוגמר והושלם הניצחון הפנימי בתוך משפחות בני ישראל, לטהרם ולזככם מתרבות יון הקלוקלת, אז היה אפשר לקבוע שאכן ניצחו במאבק העיקרי, ובשנה הזו, האחרת, היה אפשר לקבוע ימים אלו כימים טובים לדורות עולם.

לפי דברים אלו, מבאר מרן הגרי"ש זצ"ל גם את המחלוקת המובאת בסוגייתנו בענין הדרך הנכונה בסדר הדלקת נרות חנוכה, שלדעת בית שמאי ביום הראשון מדליק ח' נרות ואח"כ פוחת והולך, ולפי אחד הטעמים בגמ' הוא כנגד הימים היוצאים, ומאידך, לדעת בית הלל מדליקים ביום הראשון אחד, ומשם ואילך מרבים אור באופן של מוסיף והולך, כנגד הימים הנכנסים.

והביאור הוא, לדעת בית שמאי קבעו את תחילת ועיקר ההודאה על זמן הניצחון הגשמי על מלכות יון, ומאורע זה אירע בכ"ה כסלו, ולכן ביום זה מדליקים את מספר הנרות הגבוה ביותר, כי אז מורגש הניצחון הפיזי בדרגה הגבוהה ביותר, ולאחר מכן רושם הניצחון פוחת והולך, וכך הוא הסדר גם בהדלקת נרות חנוכה. ואף שההודאה נקבעה בגלל הניצחון הפנימי הרוחני שזכו להשיג, מ"מ הזמן המתאים לקובעה הוא הזמן בו הורגש הניצחון הגשמי, הפיזי, על צבאות יון שהיו בארץ ישראל. ומאז שניצחו וגברה ידם והיו יכולים לעסוק בשיקום הרוחני של כלל ישראל, נקבע הניצחון, ולכן הוא נקבע בסדר זה של פוחת והולך.

אולם לדעת בית הלל, שכמותם נפסקה ההלכה, ההדלקה היא באופן של מוסיף והולך, כנגד ימים הנכנסים, כי אף קביעת הנס נעשית דווקא לפי מהותו הפנימית של הניצחון, שהיא היכולת לטהר את כלל ישאל מהטומאה והאפיקורסות שהחדירו היוונים. וטהרה זו אמנם התחילה ביום הניצחון, אך באותה שעה עדיין היתה בראשיתה, ולכן ביום הראשון מדליקים נר אחד, ולאחר מכן בימים הבאים מוסיפים והולכים, כנגד הימים הבאים שבהם הוסיפו להפיץ את אור התורה בטהרתה לכל ישראל.

 

[אחד יחיד]

זכורני בבחרותי ששהיתי הרבה בבית מדרשו של הגרי"ש אלישיב זללה"ה, שם הכל התנהל במצב של 'לרגעים תבחננו'. בזריזות נוראה. ממרום שנותיו וגילו המופלג היה מתנהל פוסק הדור בזריזות מופלאה מדבר לדבר. לא פעם שמתי אל ליבי שבחמש דקות שלאחר תפילת שחרית או ערבית היה מספיק הגרי"ש לענות לכמה אנשים (אלו שהיו להם קביעויות) ולפסוק בכמה וכמה נושאים, לברך את כל מי שהיה זקוק לברכה ולייעץ למי שבא במיוחד לכך לבית מדרשו. כל זה היה לוקח עד חמש דקות, ולאחריהן כבר היה פונה הגרי"ש לביתו להמשיך בשגרת לימודו.

גם כאשר באתי לשמוע את שיעורו המפורסם, התפילה הייתה מסתיימת וברגע כמימריה – בעוד כל הקהל מתיישב ומתארגן על מקומו, כבר היה הגרי"ש ישוב, הגמרא הגדולה פתוחה תחת ידיו והוא פותח באמירת השיעור.

מידת הזריזות היא אבן יסוד בעליה הרוחנית של כל החפץ לעלות בית ה'. לא רק בגלל שעל ידה מספיקים יותר אלא גם כי זו הצורה לקיים את המוטל עלינו. והיא נקנית על ידי יראת שמים וקרבת ה'. (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

מעונו של רבנו שימש כבית ועד לרבים והמונים, שפקדו את הבית דבר יום ביומו. לעיתים רבות, בעוד הנכדות טורחות בכיבוד הרצפות, היו הבאים פוסעים ומבלי משים מותירים את טביעות רגליהם על הרצפה הלחה, שזה עתה מורקה. הדבר חזר ונשנה, ולא אחת הרצפה שלא מכבר הובהקה שבה והיטנפה.

באחד הימים, בעוד אחת הנכדות טורחת בנקיון הבית, קלטה עינה את דמותו של רבינו ששב מתפילתו, עומד בחוץ וממתין. הנכדה, שחרדה לזמנו היקר של סבה, פסקה מעמלה ופינתה את הדרך, אך רבינו שלא היה מדרכו לעמוד ולו רגע קט בלא מעש, וכל דקה מדקותיו יקרה מכל מטמונות תבל, עמד בלא ניע על מקומו.

כך ניצב מאור הדור, ממתין באורך רוח עד שהסתיימה המלאכה והתייבשה הרצפה, ורק אז הודה לנכדתו על טרחתה ופנה לחדרו!

 

[אחד יחיד]

נין רבינו, הרב משה ישראלזון, מספר: באחת השבתות, זכיתי לנפוש במחיצת רבנו בעיר טלז-סטון, כאשר עימנו בצוותא נופשים חתן רבינו, רבי עזריאל אויערבך ורעייתו ע"ה. בשבת בבוקר כאשר בת רבינו, הרבנית לאה אויערבך, הגישה את החמין, טעם רבינו מן המאכל כמלוא נימה ומיד החל לשבחו ולהללו בכל פה.

תוך כדי הדברים הגיע לאוזניו קולו של רבי עזריאל, ששמע כיצד רבנו טורח להחמיא על טיב התבשיל ולחש מיד לרעייתו: "אם אביך כה משבח את המאכל עם הטעימה הראשונה, ככל הנראה הוא מתעתד להותיר את התבשיל בצלחתו!"

ואכן, כעבור רגעים ספורים, נוכחתי לראות כיצד רבינו מסיט מלפניו את הצלחת לאחר טעימה קלה. כפי הנראה הוא לא חש בטוב ולא היה מסוגל להכניס את המאכל לפיו, אולם מאחר שלא רצה שבתו תיפגע מכך שאינו מוסיף לאכול מתבשיליה, הלל וקילס את המאכל מבעוד מועד.

 

[אחד יחיד]

בת רבינו, הרבנית לאה אויערבך, נהגה להכין לאביה מידי ערב ארוחה שכללה סלט ירקות. באחד הימים, לאחר שהוגשה לפניו הארוחה הרגילה, אכל רבינו את כל המאכלים מלבד הסלט שנותר מיותם בצלוחיתו.

"אבא, האם אינך מרגיש טוב" תמהה הרבנית אויערבך, "מדוע אינך אוכל את הסלט?"

"ברוך ה' אני חש בטוב, אבל אינני יכול לאכול!" חתם רבינו בלא לגלות את טעמו.

בלית ברירה נטלה הרבנית את צלוחית הסלט, החזירה אותה למטבח והעבירה את תכולתה לכלי קטן על מנת לאכסנה במקרר. אולם להפתעתה הרבה, גילתה בתחתית הצלוחית חרק קטן ובלתי נראה. שהסתתר בתוך ערימת הירקות.

מקרה דומה אירע באחד מימי הפסח, כאשר אחד מנכדי רבנו הגיע עם רעייתו לביקור במעון סבו. באותה העת שהתה בבית הרבנית אויערבך, שעסקה בהכנת ארוחת ערב בעבור אביה. הרעייה הצעירה שביקשה להקל על עמלה של הרבנית, פנתה אליה ושאלה במה היא יכולה לסייע בידה. בתחילה התחמקה הרבנית בתואנות שונות וציינה כי אין צורך בעזרה. אך כאשר ראתה כי אחייניתה משתוקקת לסייע בהכנת ארוחתו של רבינו, הציעה לה לשטוף את עלי החסה.

כאשר הארוחה הוגשה לפני רבינו, הוא אכל את כולה מלבד עלי החסה אותם הותיר בקערתם. כאשר שאלוהו מפני מה אין הוא אוכל את החסה, שהייתה עיקר מאכלו בימי הפסח, נצר רבינו את לשונו ונמנע מלהשיב.

רק בעקבות בירור שערכו בני הבית נודעה סיבת הדבר. בימי הפסח היה רבינו מקפיד להשתמש במים מיוחדים שזרמו מדוד ענק שמולא קודם החג. אך האישה הצעירה שלא ידעה דבר אודות מנהגו, שטפה את עלי החסה במי ברז רגילים, ולפיכך נמנע רבינו מלאוכלם. בעוד בני הבית נוכחים לראות בחוש, פעם אחר פעם, כי "רגלי חסידיו ישמור" ואין הקב"ה מביא תקלה לידיהם של צדיקים

 

[אחד יחיד]

נכד רבינו, הרב אריה אלישיב, מספר: במשך תקופה מסוימת שמתי לב, כי משום מה נמנע רבינו מלאכול את המנה האחרונה בסעודת השבת ומעבירה לסובביו, כשהוא מציין כי כבר אכל דיו. בתחילה לא ייחסתי לכך כל חשיבות, וסברתי לתומי כי הוא מתקשה לאכול את המנה האחרונה.

שנה תמימה חלפה כאשר רבינו ממשיך ואוחז במנהגו. באחד מימות השבוע כאשר דיברתי עימו על הנכד האמור לשהות בביתו בשבת, פנה אלי רבינו אגב אורחיה ושאל בדאגה: "מפני מה מגישים לאותו בחור מנת קינוח קנויה, בשעה שבעבורי מגישים מנה ביתית. כיצד יכול אני לאכול אוכל משובח יותר מהאוכל המוגש לאורחי בן הישיבה?!"

יש בנותן טעם לציין כי עבור רבינו היו מכינים מנת קינוח שונה המותאמת לצרכי בריאות גופו. לפיכך פניתי אליו בשאלה: "וכי מי אמר שהקינוח הביתי משובח יותר מהקינוח הקנוי?" אך הדבר לא הניח את דעת רבנו שביקש שיגישו לפני אורחיו את אשר הוא אוכל.

רק אז הבנתי כי במשך למעלה משנה נמנע רבינו מלאכול את המנה האחרונה שהוגשה לפניו כדי לכבד את אורחיו כגופו.

ואף על פי שלא ביקש דבר הנוגע לצרכי עצמו, בכל מה שנוגע לזולתו, הוא ידע גם ידע למה כל אחד נזקק ודאג למלא את צרכיו.

באחד מערבי שבת הודיעו לו שעה קודם כניסת השבת, כי נבצר מנכד פלוני להגיע ונכד אחר עתיד להחליף את מקומו. רבינו שמע את הדברים ושאל מיד בדאגה, האם הכינו ביצה קשה, הואיל ואותו נכד אינו אוכל דבר מלבד מאכל זה.

 

[אחד יחיד]

בסביבת בית מרן התגורר יהודי קשה יום, שסבל מצרות צרורות הכרוכות בפרנסה ושלום בית. רבינו סייע בידו תמיד ועזר לו ככל יכולתו.

באחד הימים, בעת שיהודי עתיר נכסים הגיע לבית מרן, ניגש אליו אותו קשה יום וביקש את נדבת ליבו. הגביר שמע את בקשתו והגיב בבקשה משלו. "אתה רוצה כסף?!" שאל בתקיפות, "אין בעיה, תן לי את ה'טלית קטן' של הרב אלישיב!"

היהודי האומלל ניגש לפני מרן ופרש את הדברים כהווייתם. בעוד הנוכחים אחוזי תדהמה מהעזתם של הגביר והעני גם יחד, ביקש רבינו להכניסם לחדרו ושאל את הגביר כמה הוא מוכן לשלם בעד ה'טלית קטן'. השניים החלו להתדיין בעוד מרן עומד על המקח ומעלה את המחיר עוד ועוד. רק לאחר שהגביר הציע לתת למבקש הצדקה סכום עצום, פנה רבינו לנכדו ואמר: "רבי אריה, תן לו 'טלית קטן'!"

כל מי שהכיר את נפש רבינו, ידע עד כמה הוא סולד מהנהגות אלו הנראות כיוהרה, אבל כשהדבר הגיע לענייני צדקה וגמילות חסדים, הוא ויתר על כל אשר לו והשים עצמו כאיסקופה הנדרסת כדי לסייע לבן ישראל בעת צרתו.

(מתוך הספר עמודו של עולם)

 

[אחד יחיד]

נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מספר: המעשה הבא התרחש בשנה האחרונה לחייו של רבינו. בעוד סבי ישוב אל מול ספריו, כשידו שעונה על גבי השולחן, שמתי ליבי לפתע כי הרצפה שלמרגלותיו רטובה. כעבור רגע קלטתי, כי גם בגדיו ספוגים במשקה. הסתבר כי ספל התה הרותח, שהיה מונח על גבי השולחן, נשפך והרטיב את בגדיו. היה זה תה לוהט בטמפרטורה גבוהה, העלולה לגרום לכוויות, אך סבי נשך את שפתיו כשפניו אינם מסגירים כל אות ורמז לכאב העובר עליו.

אחוז בהלה, פניתי אליו כדי לברר האם גופו נכווה חלילה מן המשקה הלוהט, אך סבי הניף את ידו לעברי בביטול, כשהוא מסמן לי להחריש ולא לעשות מאומה. כל זאת כדי שהנכד, שישב בסמוך לו ושפך את ספל התה הרותח בחוסר זהירות, לא יחוש חלילה באי נעימות ומבוכה.

מעשה דומה התרחש בתקופה בה נזקק מרן מסיבות רפואיות לסיוע בנעילת מנעליו. בשעת צהריים נכנסתי לחדרו של סבי וחשתי כי דבר מה אינו כשורה. סקרתי את דמותו במבט בוחן מכף רגל ועד ראש עד שזיהיתי את מקור הבעיה. התברר, כי נעליו היו נעולות במהופך, כאשר הנעל השמאלית נעולה לרגלו הימנית והנעל הימנית נעולה לרגלו השמאלית, דבר שהסב לו צער וכאב רב.

ניגשתי בחופזה לסדר את מנעליו של סבי, שמיהר להניח יד על פיו, מרמז לי להמתין בשתיקה. רק לאחר מספר דקות, כאשר האיש שנעל לרבנו את נעליו באופן שגוי עזב את המקום, התיר לי סבי להפוך את נעליו ולתקן את המשגה. כל זאת על מנת שלא לגרום חלילה אי נעימות לאדם שביקש לסייע לו והסב לו כאב מבלי משים.

 

[אחד יחיד]

מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, היה רגיל לבוא ולבקר בבית חמיו הגדול מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל כמה פעמים בשנה. בדרך כלל, כשהיה עולה לירושלים בימי חול המועד פסח וסוכות, לקיים זכר לעליה לרגל, היה נכנס לבקר גם בבית חמיו זצ"ל. כמובן, הביקור של ענקי תורה אלו, היה מלא בדברי תורה ובמשא ומתן של הלכה. פנינה נפלאה אחת, העלה מרן הגר"ח זצ"ל על הכתב, בספרו טעמא דקרא (שמות כג, ב).

מרן הגרי"ש זצ"ל שאל את חתנו, על הלשון שבה אמר רבן גמליאל את הביקורת לתלמידו רבי עקיבא, "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת". מלשון זו, משמע שזו לא היתה הפעם הראשונה, והיתה עוד פעם שבה היתה על רבי עקיבא טענה מעין זו, והיכן מצינו כן.

על אתר, השיב לו על כך מרא דכולא תלמודא, רבינו הגר"ח זצ"ל, בגאונות מופלאה. וציין את מה שמצינו בתוספתא (דמאי פ"ה הכ"ו), מעשה שנתכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הירדן, והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועישרו ודאי. אמר לו רבן גמליאל, עקיבא, היאך מלאך לבך לעבור על דברי חביריך, מי נתן לך רשות לעשר". הרי שמצאנו כבר פעם כזו שהיתה מחלוקת בין החכמים איזה מעשר יש להפריש במקרה מסוים, ונהג רבי עקיבא כדעת הרוב, ולא חשש לדעתו של רבן גמליאל שסבר אחרת.

ועוד מצינו בתוספתא במסכת ביצה (פ"ב ה"ה) מחלוקת בדין מנורה שנפלה ביום טוב, האם מותר לזוקפה, רבן גמליאל אוסר וחכמים מתירים. ומובא בתוספתא שם "מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין ברומי, ונפלה מנורה בלילי יום טוב, ועמד רבי עקיבא וזקפה. אמר לו רבן גמליאל, עקיבא, מה לך שאתה מכניס ראשך בין המחלוקת, אמר לו רבי, לימדתנו, אחרי רבים להטות, אע"פ שאתה אוסר והן מתירין, הלכה כדברי המרובין".

מכך אנו מבינים, שהיתה זו שיטה של רבי עקיבא. בכל מקום שבו היתה מחלוקת בין הרבים לבין היחיד, למרות שהיחיד היה רבן גמליאל הנשיא, ביקש רבי עקיבא ללמד ולהורות לכל שההלכה היא כדברי הרבים, ויש לנהוג כמותם אף בפני הנשיא. ולכן בכל פעם שבא מעשה כזה לידו, הזדרז ועשה מעשה בפרהסיא כדעת הרבים.

לאור זאת – השיב מרן הגר"ח זצ"ל לחותנו מרן הגרי"ש זצ"ל – יש להבין היטב את לשון הגמ' אצלנו "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת", כי י"ל שהמעשים המוזכרים בתוספתא היו לפני כן, וכיון שראה רבן גמליאל את הנהגתו של רבי עקיבא שהוא עושה כן כמה פעמים, אמר לו בפעם השלישית "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת".

 

[אחד יחיד]

בקהילה אחת נפרצה חומת הדבורים בשעת קריאת התורה, ולמרות מחאותיו של הרב המשיכו המתפללים בשלהם.

באחת השבתות, כאשר רעש הדבורים היה בלתי נסבל, עלה הרב לבימה תוך כדי הקריאה בתורה, סגר את ספר התורה והכניסו בחזרה לארון!

באותה שבת לא שמעו המתפללים קריאת התורה, אולם רק אז חלחלה לתודעתם המשמעות של המעשה הנורא שעשו, ומאז שרר בתפילה ובקריאת התורה שקט מחלט.

לאחר מעשה, בא רב הקהילה לשאול את מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א אם עשה כדין.

הדברים הובאו בפני תלמידי חכמים מכולל 'בית דוד', שסברו כי המעשה היה ראוי, משום שהרב מנע עונשים חמורים האמורים לבוא על דיבור בקריאת התורה, וכן משום שבלאו הכי אין המתפללים יוצאים ידי חובה בקריאה כזו, שהרי אינם מצליחים לשמע את הקריאה כהלכה.

הרב זילברשטיין הביא סמוכין לדבריהם מהר"ן, שפוסק בענין ערוב תבשילין: "מוטב שיתבטל שבת אחת, משיתבטלו שבתות הרבה בעתיד", וגם כאן עדיף שלא ישמעו שבת אחת קריאה בתורה, כדי שבשבתות הבאות ישמעו כהלכה. את הדברים חיזק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר, כי מעשה הרב דומה לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו!

ועוד אמר מרן הגרי"ש, שהרב ביטל קריאה שהיתה מבוטלת מאליה על ידי הדיבורים. הוא גם הוסיף שהראיה מדברי הר"ן היא קל וחומר מהנדון שם, משום שבערוב תבשילין מדובר על שוגג, ואלו כאן מדובר על מעשה שנעשה במזיד.

('ומקדשי תיראו', מתוך 'עלינו לשבח')

 

[אחד יחיד]

נכד רבינו, הרב יעקב ברלין, מספר: כל אדם שהיטיב עם רבינו, אף אם נמנה עם צאצאיו, זכה להכרת טובה. כאשר לא חשתי בטוב, הגיע סבי לביתי וקיים בי מצות ביקור חולים. לאחר שתמהתי באוזניו על הדבר, השיב לי רבינו כי הוא חש הכרת טובה כלפי, מפני שזמן מה קודם לכן שהיתי עימו בבית חולים כאשר לקה בליבו.

באותה תקופה הובא רופא מומחה מארצות הברית, שבסיעתא דשמיא הצליח לנתח את רבינו ולהביא מזור ללבו. לאחר הניתוח ביקש הרופא לבקר את רבינו, שנענה לבקשה, ובטרם הביקור ביקש מאחד מנכדיו שילמדו כיצד אומרים 'תודה רבה' בשפה האנגלית.

בני הבית תמהו לפשר הדבר ושאלו את רבינו לשם מה הוא מטריח את עצמו, הרי ניתן לתרגם לרופא את דבריו. תשובתו של רבינו הפליאה את סובביו. "כידוע בחזרת הש"ץ יוצאים ידי חובה בעניית אמן בלבד, אולם לגבי 'ברכת מודים' מובא באבודרהם, שעל כל יחיד ויחיד לומר בפני עצמו ברכת 'מודים דרבנן', כיון שבברכה זו אין סומכים על אמירת הש"ץ מדין שומע כעונה. ומכאן אנו למדים שהודעה כהלכתה אינה יכולה להיעשות על ידי שליח, ועל כן רוצה אני להודות לרופא במו פי!"

זמן מה לאחר הניתוח, ערך הרב זלמן ליב זילבר, שעסק רבות בענייני רפואתו של רבינו, בר מצוה לבנו. למרות חולשתו הרבה ורפיון כוחותיו ביקש מרן להשתתף בשמחה. כאשר בני הבית ניסו להניאו מכוונתו, בטענה שעליו לשמור על כוחותיו הרפים, ענה רבינו כי חש הוא הכרת הטוב כלפי אותו איש חסד שסייע לו בעת חוליו.

לאחר הניתוח, התבטא רבינו ואמר, כי מחויב הוא בהכרת טובה לכלל ישראל, שבזכות תפילותיהם ועתירותיהם אירע לו נס וזכה להחלים ממחלתו ולשוב לחיים. כגמול על כך מקבל הוא על עצמו להוסיף עוד שעות בלימוד התורה הקדושה ולהתחזק בשקידתו ביתר שאת וביתר עוז. שהלא אין לך חסד גדול יותר עם הכלל מאשר התחזקות והוספה בלימוד התורה הקדושה!

בנוסף לכך קיבל רבינו על עצמו להוסיף בזמני קבלת הקהל כהשבת טובה להמוני בני ישראל, שקרעו רקיעי שמים בתחינה להחלמתו. ואכן במשך תקופה מסויימת האריך את זמני קבלת הקהל, עד שנאלץ להימנע מכך בשל בריאותו הלקויה ורפיון כוחותיו.

הרופא הנוכרי, שניתח את ליבו הטהור של מרן היה מלווה ברופא יהודי, שהגיע עימו מארצות הברית וסייע בידיו במהלך הניתוח הסבוך. מספר ימים קודם הניתוח התקשר הרופא הנוכרי לעמיתו היהודי והודיע לו, כי לפני מספר שעות התבקש לנסוע לישראל בדחיפות כדי לנתח רב יהודי מפורסם וישיש, בן למעלה מתשעים שנה. הרופא הנוכרי ביקש מרעהו היהודי לחבור אליו לנסיעה ולהשתתף במהלך הניתוח המורכב ועתיר הסיכונים. למותר לציין כי הרופא היהודי ביקש מיד לדעת מיהו הרב הנודע, שנזקק לניתוח כה דחוף, אך עמיתו הגוי, שמעולם לא התעניין בעם היהודי ובמורי דרכו, לא ידע לנקוב בשמו של מרן. לאחר זמן מה חזר הרופא הגוי אל ידידו היהודי ובישר לו, כי הרב הנודע שנזקק לניתוח נקרא בשם הרב יוסף שלום אלישיב.

הרופא היהודי, שהבין מיד כי מדובר בלא אחר מאשר מרן פוסק הדור, התקשר בחופזה לביתו וביקש שיכינו בעבורו ללא שהיות תיק קטן עם דרכון ומספר פרטי לבוש, משום שעליו לנסוע ללא כל דיחוי לישראל, כדי שלהשתתף בניתוח, העשוי להציל את חייו של רבן של ישראל. "עלי לנסוע תכף ומיד מבלי להשתהות אף רגע אחד!" זרז הרופא את בני ביתו המבוהלים, שמרוב מהומה ובלבול ארזו בתיקו ויזה ישנה שפג תוקפה.

הרופא הגיע לביתו, חטף את התיק, שהכיל מספר פרטי לבוש ודרכון ישן, ויצא מיד לדרכו לעבר שדה התעופה. עקב כורח השעה, הוא הותיר את רכבו חונה במקום אסור לחנייה ומיהר להיכנס לאולם הנוסעים. למותר לציין, כי בשדות התעופה בארה"ב מותקנות מערכות מחשבים מתקדמות, המזהות כל תקלה או חוסר התאמה במסמכי הנוסעים. אולם למרבית הפלא חלף הרופא על פני הפקידים שהחתימו באדישות את דרכונו חסר התוקף, מבלי שיזהו בעיה לכשהי.

יום הניתוח הגיע. הרופא הנוכרי שהתעתד לנתח את רבינו, היה רגוע ושליו. בעבורו מדובר בעוד ניתוח רגיל שגרתי. אמנם ניתוח סבוך ומסוכן שעתיד להתבצע בגופו של אדם הקרוב למאה, אולם בסך הכל עוד ניתוח מיני רבים שערך ויערוך בעתיד. לעומת זאת הרופא היהודי, שידע והבין כי חייו של מאור הדור הם העומדים על כף המאזניים, היה אחוז חרדה.

רבינו שהבחין בחושיו החדים כי הרופא היהודי דרוך וחסר מנוחה, החל להרגיעו ולשכך את חששותיו: "ראשית כל, ברצוני להודות לך כבר עתה על שהטרחת את עצמך לבוא ולטפל בי, מכיון שלאחר הניתוח אינני יודע אם יהיה מי שיודה לך. מלבד זאת, אינך צריך לחוש אכזבה באם לא תצליח במלאכתך ואין לך לחשוש שמא יאשימו אותך, משום שהכל בידי שמים, והדבר לא תלוי בך אלא בגזירת הבורא יתברך!"

מילות ההרגעה והעידוד של רבינו פעלו את פעולתם ונסכו ברופא שלווה וביטחון, וכך בעוצם חסדי שמים עבר הניתוח בשלום ובהצלחה, לאחר הניתוח התעוררה שוב השאלה כיצד ישוב הרופא לארצות הברית, כאשר הוא נושא באמתחתו דרכון ישן שפג תוקפו. אולם משמים סימאו בשנית את עיני הפקידים האמריקאים, שהחתימו בפעם השניה את הדרכון חסר התוקף ונתנו לרופא להיכנס לארצות הברית בלא להעמיד בפניו מכשולים ועיכובים.

הרופא פנה לעבר הרחוב האסור בחנייה שם החנה את רכבו, ולמרבה הפלא הופתע לגלות כי על אף שהרכב עמד במשך מספר ימים במקום הומה פקחים, הוא לא קיבל כל דו"ח חנייה. אין ספק, כי היתה זו יד עליונה שהכהתה את עיני הפקחים הגויים, שלא חשו ברכב הניצב במשך מספר ימים בשטח האסור לחנייה.

זמן מה לאחר הניתוח הגיע לארץ יהודי אמיד בלוויית בנו וביקש להיכנס ולשוחח אם מרן. כפי המובן מאליו, דחו בני הבית את בקשתו, כשהם מציינים בפניו כי גופו של מרן חלוש ביותר לאחר הניתוח שעבר, וכוחותיו הדלים אינם מאפשרים לו לקבל אנשים. אולם האיש, שביקש בכל מאודו לנצל את ההזדמנות בה הוא שוהה בארץ כדי להחליף מספר מילים עם מרן פוסק הדור, לא אמר נואש ויידע את בני הבית, כי הוא קרוב משפחתו של הרופא היהודי, שהשתתף בניתוח הלב שהביא לרפואתו של מרן.

כאשר הידיעה הגיעה לאוזניהם של בני הבית, הם ציינו בפני האיש כי ישאלו את פי רבינו, כל היוצא מפיו יעשו. ואכן תכף כאשר שמע מרן כי קרוב משפחתו של הרופא מבקש לבקרו, הוא הודה מיד לבני הבית לקבל את האיש לביתו.

קרובו של הרופא הגיע לבית והתקבל על ידי רבינו, שקידם את פניו במאור פנים ובכבוד רב והקדיש לו שעה ארוכה מזמנו. עם תום הביקור ביקש האיש להנציח את האירוע במצלמתו, כדי שתישאר לו תמונה למזכרת מן הביקור המיוחד במעונו של גדול הדור. ואכן רבינו – יהודי ישיש בן למעלה מתשעים שנה, העומד לאחר ניתוח לב סבוך – לא חס על גופו הדווי וכוחותיו הדלים, ולאל שהיות נעתר לבקשה, כשהוא מתקין את בגדיו לצילום משותף עם האורח ובנו. כל זאת כהכרת הטוב כלפי הרופא היהודי, שנטל חלק בשליחות להצלת חייו.

(מתוך הספר 'עמודו של עולם')

 

[אחד יחיד]

הרה"ח רבי דוד בידרמן שליט"א, מזקני וחשובי חסידי קרלין סטולין מספר:

לפני הבר מצוה של בני התעוררה שאלה הלכתית לגבי הנחת התפילין. היות ובני היה שולט בשתי ידיו, ולא היה הכרע היאך לנהוג, האם לפי רוב המלאכות או אלפי מלאכת הכתיבה – כידוע שנחלקו בזה גדולי ומאורי הפוסקים.

קיימתי בעצמי 'וקמת ועלית' לפוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל עם השאלה.

וכבר הורה זקן שכשאלך עם בני לתומי ברחוב אגיד לו לזרוק אבן (בלי שידע שזה מבחן כלשהו), ולפי היד שיזרוק את האבן יניח בחברתה – היד הקהה – את התפילין.

לפני שנפרדנו לשלום ביקשתי ממנו להאציל מברכתו את נער הבר מצוה שילמד בהתמדה ויגדל בתורה.

אמר: אין ברכות כאלו מועילות כלל, זה תלוי אך ורק בנער הבר מצוה, אם ילמד כהוגן ובשקידה יגדל בתורה.

לאחר עריכת מבחן זריקת האבן באתי שוב אל מרן הגרי"ש זצוק"ל ומסרתי לו את תוצאותיה, בדיוק באיזה אופן הרים את האבן ואיך זרקה. והורה מה שהורה.

לסיום אמרתי למרן הגרי"ש זצוק"ל שיש לי פירכה לכאורה על דבריו בענין ברכת הצדיק לגדול בתורה: ראיתי בספרו של החיד"א שהרמב"ם מכנה את הר"י מיגאש כרבו, זאת למרות שהרמב"ם היה רק בן 7 שנים בפטירתו של הר"י מיגאש, מפני שהר"י מיגאש בירכו שיגדל ויצליח בתורה!…

נענה בטבעיות – וההדגשה כאן היא על הטבעיות בה נאמרו הדברים! – איני יודע מה כתוב בחיד"א, אנא עובדא ידענא, בילדותי קיבלתי ברכת כהן מהסבא קדישא מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל שאגדל בתורה, והלא עיניך הרואות שזה לא הועיל במאומה…

(מעשה למעשה, ישראל למברגר יתד נאמן סוכות תשפ"א)