מוכן לעזוב את התפקיד
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) לא תיראו. דבר אחר, לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ (רש"י).

מאבני היסוד של דייני ורבני ישראל, מנהיגי עדות וראשי קהילות, היא ההיצמדות שלהם רק אל האמת הברורה של תורתינו הק', ללא פחד ומורא מפני איש. הם משמיעים ברמה את דבר תורתנו, פוסקים ומורים רק כפי ההלכה הקבועה, ואינם מערבים שום שיקול של רתיעה ופחד מפני איש, כצו התורה - 'לא תגורו מפני איש!'.

על הקיר בחדרו של הגה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, תלויים היו בדרך קבע מקל ותרמיל. כששאלו פרנסי העיר את הרבי לפשר תליית חפצים אלו, הסביר להם: 'דעו לכם פרנסי העיר! אצלי אין משוא פנים בדין! אני לא אטה משפט ולא אכיר פני איש! והיה אם אחד מכם, הפרנסים הנכבדים, לא יהיה מרוצה פעם מאחד מפסקי הדין שלי, ויבקש להטיל עלי אימה, הריני מוכן בכל עת להגיש את הפיטורין מן הרבנות, ולכן כבר הכינותי לי נגד עיני את מקלי ותרמילי, עמהם אצא לנדוד בדרכים, כי אף אם אאלץ לחזר על הפתחים – דבר לא ירתיע אותי מלפסוק דין אמת'!
תורה שבכתב​
 
הַר חֶרְמוֹן

בפרשת השבוע, מזכיר משה רבינו שבני ישראל כבשו את ארץ סיחון ועוג, מנחל-ארנון עד הר-חרמון. אגב כך הוא מציין (דברים ג, ט) שלהר-חרמון יש כמה שמות: א. חרמון, מלשון 'חרם', מפני שהוא מקום קר, ואין איש מתגורר בו, כמו מקום מוחרם (רמב"ן). ב. הצידונים יקראו לו 'הר שׂריון'. ג. האמוריים יקראו לו 'הר שׂיאון'. ד. בפרשת ואתחנן (ד, מח) נקרא ההר 'הר שׂניר'. ובא הכתוב להגיד שבח ארץ ישראל, שארבע מלכויות היו מתפארות בהר, כשכל אחת אומרת שההר יקרא על שמה (רש"י). אולם המלבי"ם כותב, שהר חרמון נחלק לשני חלקים, האחד נקרא 'שריון', והשני נקרא 'שניר'.

בתרגום יונתן כאן מזכיר את העובדה שבהר חרמון יש שלג בקיץ כמו בחורף, ורש"י מציין שעל שם כך נקרא שמו 'שניר', שהוא 'שלג' בלשון אשכנז ['שניי'].
תורה שבכתב​
 
התקדמות לקראת כניסה לארץ • הארצות שאינן ארץ רפאים • דברי שלום לסיחון

נלמד שלאחר 38 שנה מחטא המרגלים, עם תום כל הדור ההוא, התקדמו ישראל לקראת הארץ, כשעברו בגבול שעיר ומואב ועמון, אך נאסר עליהם לכבוש אותם, כי ארצות אלו אינן 'ארץ רפאים' שהובטחה לאברהם, כך גם הוזהרו שלא ללחום עם מואב ולא להתגרות עם עמון. לקראת המלחמה עם סיחון מלך חשבון, שלח משה שליחים אליו בדברי שלום.

למהר להמיתם:

ממשיך משה ואומר: 38 שנים חלפו מחטא המרגלים בקדש ברנע, עד אשר מתו כל הדור ההוא בני עשרים הראויים לצאת למלחמה, כאשר יד ה' היתה בהם למהר להמיתם בתוך ארבעים השנים במדבר, כדי שלא יתעכבו בניהם עוד במדבר.

פנו צפונה:
במשך 19 שנה סובבנו את צדו הדרומי של הר שעיר, כשהלכנו ממערב כלפי מזרח, וכעת אמר ה' אלי: זמן רב מדי אתם סובבים את ההר הזה, ומעתה פנו לכם ללכת את כל הצד המזרחי של הר שעיר, מדרום לצפון.

לא להתגרות:
על כך אמר ה' לי לצוות לכם: אתם עוברים כעת סמול לגבול של בני עשיו היושבים בשעיר, ולמרות שהם יפחדו ממכם, תיזהרו מאד שלא להתגרות בהם, כי אפילו דריסת רגל איני מרשה לכם לעבור בארצם בלי רשות מבני עשיו אשר להם נתתי את הר שעיר ירושה את הר שעיר.

עשר העמים:
ירושה זו לבני שעיר, היא אחת מארצות עשר העמים שנתן ה' לאברהם, מתוכם ניתנו ארצות שבעה עמים לבני ישראל, ומהשלשה הנותרים 'קיני קניזי קדמוני' שהם 'עמון ומואב ושעיר', ניתנה ארץ שעיר – לבני עשיו, ועמון ומואב – ללוט, כאילו היה בנו של אברהם, בשכר ששתק לוט כשירד אברהם למצרים ואמר על שרה 'אחותי היא'.

ועלו מושיעים:
ומדרשו: כעת לא תעברו בהר שעיר, עד יום 'דריסת-הרגל' על הר הזיתים, כאשר ה' יילחם בגוים ויעמדו רגליו בהר הזיתים.

אוכל ומים:
זאת ועוד, עליכם לקנות אוכל ומים מאת בני עשיו, יען כי ה' בירך אתכם בכל מעשי ידיכם (שהרי במשך ארבעים שנות המדבר לא היה חסר לכם מאומה), ולכן אל תכפרו בטובתו של הקב"ה להראות את עצמכם כאילו אתם עניים, אלא הראו את עצמכם עשירים ותקנו את המזון בכסף מלא.

אל תצר:
ממשיך משה לספר את המאורעות: לאחר שעברנו את כל הצד המזרחי של הר שעיר, שם יושבים אחינו בני עשיו, עברנו גם הערבה ואת עציון-גבר, והמשכנו לעבור בצד המזרחי של ארץ מואב, מדרום לכיוון צפון. שם, סמוך לארץ מואב, אמר ה' אלי: אל תעשה מצור על מואב, ואל תתגרה עמהם במלחמה, כי לא אתן לך ירושה מארץ מואב, יען כי כבר נתתי למואבים שהם צאצאי לוט את המדינה הנקראת 'ער' שהיא ארץ מואב.

ארץ רפאים:
אמנם הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לבניו את 'ארץ רפאים', אבל מכל מקום נאסר על ישראל לכבוש את ארץ מואב, למרות שבעבר התגוררה בה אומה גדולה של אנשים ענקיים שהיו מכנים אותם בשם "רפאים" (על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות), והמואבים היו מכנים אותם "אימים" (על שם שאימתם מוטלת על הבריות). אך לא זו 'ארץ רפאים' שהבטחתי לאברהם (כי היא נמצאת בממלכת עוג), שהרי אותם רפאים שהתגוררו בעבר בארץ מואב גירש ה' משם, והושבתי במקומם את המואבים צאצאי לוט.

חורים:
כך גם בארץ שעיר התגוררו בעבר ה'חורים', אך גם זו אינה ארץ רפאים (למרות שגם הם היו אנשים ענקיים), כי לבני עשיו נתן ה' כח שבכל עת הם יורשים ומשמידים אותם, כמו שעשה ישראל לארץ סיחון ועוג שנתן ה' להם.

חיבה וישוב הדעת:
מאז שילוח המרגלים לא נאמר בפרשה זו הביטוי 'וידבר ה'', אלא 'ויאמר ה''. רק לאחר מיתת כל הדור ההוא נאמר 'וידבר ה'', כי בכל אותם 38 היו ישראל נזופים ולא התייחד הדיבור עם משה בלשון חיבה, פנים אל פנים וישוב הדעת, וללמדך שהשכינה שורה על הנביאים רק בזכות ישראל.

ארץ עמון:
לאחר שעברו ישראל בצדו המזרחי של ארץ מואב, ועברו את 'נחל זרד', הסתיימה לחלוטין מיתת כל הדור ההוא, ואז דיבר ה' אל משה בלשון חיבה ואמר לו שימשיכו ללכת קרוב לגבול המזרחי של ארץ עמון, הנמצאת לצד צפון, אולם אין להם לישראל לעשות עליהם מצור או להתגרות בהם, כי ארץ עמון לא ניתנה להם אלא לעמונים צאצאי לוט.

ויגר מואב:
כלפי מואב נאסר על בני ישראל רק עריכת מלחמה ממש, אבל מותר היה להם להפחיד אותם ולהיראות להם בכלי מלחמה, ולכן באמת כתוב ויגר מואב מפני בני ישראל.

שכר הצניעות:
לעומת זאת, בבני עמון נאסור כל גירוי, וזאת בשכר הצניעות של אימם שלא פרסמה את מעשיה כמו אחותה שפרסמה וקראה לבנה בשם מואב.

זמזומים:
למרות שבעבר התגוררו בארץ עמון אומה גדולה של בני ענק שנקראו 'רפאים' [שהעמונים כינו אותם בשם 'זמזומים'], ועל שם כך נחשבת ארץ עמון לארץ רפאים, אבל אין זו ארץ הרפאים שהבטחתי לתת לאברהם, כי את אותם רפאים השמיד ה' והושיב תחתם את בני עמון, כמו שעשה ה' לחורים שישבו בארץ שעיר.

מלחמת הכפתורים:
היות ואברהם אבינו נשבע לאבימלך מלך פלישתים שלא לפגוע בצאצאיו, לא היו ישראל יכולים לכבוש את ארץ פלישתים, וגם לא את ה'עוים' שישבו בערים פתוחות עד עזה, כי הם נחשבים כחלק מהפלישתים (חמשה שרים היו לפלישתים: עזתי, אשדודי, אשקלוני, גתי, עקרוני, עוים). לפיכך הביא ה' את האומה הנקראת 'כפתורים' שהם השמידו את ה'עוים', וישבו תחתם בארצם, ושוב היו ישראל מותרים לקחת את ארצם מידם.

נחל ארנון:
לאחר שעברו ישראל את ארץ עמון, ציוה להם ה' להתקדם הלאה עד 'נחל ארנון' ולעבור את הנחל, ומשם יתחיל להתגרות במלחמה בסיחון מלך חשבון האמורי ולגרש אותו מארצו. זאת בידיעה שה' נתן בידיהם את סיחון ואת ארצו, ומהיום הזה יתחיל ה' לתת את פחד ומורא בני ישראל על כל העמים תחת השמים אשר ישמעו את שמעם של בני ישראל.

לפתוח בשלום:
על אף שלא ציוה ה' למשה לפתוח בדברי שלום עם סיחון, למד משה ממעמד קבלת התורה שקדמה לעולם וניתנה במדבר, שתחילה העביר ה' את התורה על בני עשיו וישמעאל כדי לפתוח עמם בשלום, למרות שידע ה' שהם לא יקבלו את התורה.

לשלוח ברק:
פירוש נוסף: משה למד זאת מהקב"ה שקדם לעולם, שלא שלח ברק אחד לשרוף את המצריים, אלא שלח את משה מהמדבר אל פרעה לומר במתינות 'שלח את עמי'.

אעברה ברגלי:
משה שלח שליחים את סיחון מלך חשבון בדברי שלום לומר לו: מבקש אני לעבור בארצך בדרך הסלולה בלי לפנות לצדדים ימין או שמאל, ואף גם זאת תמכור לנו אוכל ומים לאכול ולשתות, כמו שעשו לי בני עשיו שמכרו לנו אוכל ומים, עד שנעבור את הירדן אל ארץ כנען.

הקשה רוחו:
אולם סיחון לא רצה לתת רשות לישראל לעבור בארצו, יען כי ה' הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לסרב לתת מעבר, במטרה שהוא יימסר ביד ישראל.
תורה שבכתב​
 
בשבת חזון יש להקדים את השבת למעט מן האבילות

דבר נפלא היה מרגלא בפומיה דכ"ק מרן האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל מדי שנה בשנה בימי בין המצרים, שצדיקים וחסידים מימי קדם הנהיגו בביתם שבערב שבת חזון ידליקו הנשים נרות שבת קצת במוקדם ממה שרגילים להדליק בכל ערב ש"ק.
וטעמם ונימוקם עימהם, מה שמבואר בספרי קודש גודל מעלתה ומדרגתה של שבת זו, ועל כן מקבלין אותה במוקדם כדי להרבות ולהגדיל את היום הקדוש, ולמעט מן האבלות של שבוע שחל בו ת"ב.
"פרי הכרם" - באבוב (גליון יח), גליון מחוברים
 
שלחו את המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם

וייטב בעיני הדבר וגו' (א, כג).
פירוש לפי טעם שאמרתם ויחפרו לנו, ואמרו ז"ל (ילקוט ריש פרשת שלח) שהכוונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם ואומרו בעיני, פירוש אני שעיני בשר לי, אבל בעיני בוחן לבבות לא, ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך
אור החיים הק' - בפרשתנו
 
כי קרוב אליך

אמר הרה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע שבני ישראל קרובים לחומש דברים יותר משאר החומשים, כיון שנאמר 'הואיל משה באר את התורה הזאת' ובכך פתח הפתח להיות חומש זה קרוב לכל.​

(ליקוטי הרי"ם, תורה שבכתב)​
 
רמז לחורבן בית ראשון
וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם (דברים א, מד)

רמז שכך עתידים האומות לרדוף אתכם בחורבן בית ראשון, תעשינה נוטריקון ת"י שנה ע', כלומר, אחר ת"י שנה יחרב הבית וישארו שבעים שנה בגלות.​

(ש"ך על התורה, תורה שבכתב)​
 
זמזומים

בני ישראל נאסרו לכבוש את ארץ עמון, למרות שבעבר התגוררו בארץ עמון אומה גדולה של בני ענק שנקראו 'רפאים', שהעמונים כינו אותם בשם 'זמזומים', אבל אין ארץ רפאים שהובטחה לאברהם. מדוע קראו העמונים לענקים אלו בשם 'זמזומים'? כותב הרמב"ן שהוא מלשון מחשבה ומזימה [כמו 'זממו אל תפק'], דהיינו שהם היו עם חזק שלא יימנע מהם כל אשר יזמו לעשות, וכעין זה כתב רבי יוסף בכור שור שהם היו בעלי מחשבה ותחבולות, וכן כתב במנחה בלולה שהיו בעלי נכלים וערמומית. יש לציין מה שכתב רבינו מיוחס שהזמזומים הם ה'זוזים' שאמרפל השמיד ב'הם' (בראשית יד, ה).
תורה שבכתב​
 

מלחמת סיחון ועוג וכיבוש ארצם • מסירת הארצות לבני גד וראובן ומנשה


נלמד על מלחמת בני ישראל בסיחון ועוג, כיבוש כל ערי ארצם, לקיחת ביזת הערים, והריגת כל האנשים והנשים והטף שבתוכם. את כל השטחים הכבושים הללו מסר משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה.

שר של מעלה:

טרם המלחמה עם סיחון כפה ה' את השר של מעלה הממונה על ארץ אמורי, והניחו תחת רגליו של משה שדרך ברגליו על צווארו, ואמר ה' למשה: ראה, התחלתי לתת לפניך את סיחון ואת ארצו, ובכן תתחיל לרשת את ארצו.

המלחמה ב'יהץ':
סיחון וכל עמו יצאו למלחמה נגד ישראל במקום הנקרא 'יהץ', אבל הוא לא הזעיק את עוג מלך הבשן שיבוא לסייע לו במלחמה, כי בגבורתם לא היו צריכים זה לזה. אולם ה' נתן אותם בידי ישראל והם הכו את סיחון ואת עמו, וגם את בנו של סיחון שהיה גיבור כמותו.

אנשים נשים וטף:
בני ישראל לכדו את כל הערים של סיחון, מהעיר ערוער אשר על שפת נחל-ארנון, עד העיר גלעד, ולא היתה אפילו עיר אחת שהיתה חזקה יותר מבני ישראל. בכל המקומות הללו הרגו ישראל את כל אנשי העיר, אנשים נשים וטף, בלי להשאיר מהם שריד.

ביזה חביבה:
רק את הבהמות ואת שלל הערים בזזו לעצמם, כאשר הביזה היתה חביבה עליהם (לפיכך נכתב 'בזזנו' ולא 'בזונו'). אולם לארץ עמון, כולל כל הערים הנמצאות בסמוך לנחל 'יבק' ובערי ההר, לא התקרבו ישראל, כפי שציווה ה' להם.

עלייה לצפון:
משם המשיכו ישראל ועלו עוד לצד צפון (כל התקדמות לצד צפון הארץ היא בדרך עלייה), לכיוון ארץ הבשן. שם יצא לקראתם עוג מלך הבשן, יחד עם כל בני ארצו, למלחמה במקום הנקרא 'אדרעי'.

זכות של עוג:
בשונה ממלחמת סיחון ששם לא התיירא משה, הרי הפעם התיירא משה שמא תעמוד לעוג הזכות שהוא שימש את אברהם והודיע לו כי נשבה לוט, לכן אמר ה' למשה: אל תירא אותו, כי נתתי בידך אותו ואת עמו, ותעשה לו כמו שעשית לסיחון.

חבל ארגוב:
ואכן, ה' מסר בידי ישראל את עוג ואת כל עמו, כאשר בני ישראל הכו אותם בלי השארת שריד, והרגו את האנשים והנשים והטף. בני ישראל אף כבשו את כל הערים בממלכת עוג, ולא היתה אפילו קריה אחת שלא לקחו מהם. סך הכל כבשו שישים ערים בחבל ארץ בו היה מושב המלוכה המכונה בשם 'ארגוב'.

חומה ובריח:
כל אלו היו ערים בצורות ומוקפות חומה גבוהה, ובשערי החומות הותקנו דלתיים ובריח. בנוסף על כך כבשו עוד הרבה מאד ערים פרוזות ללא חומה.

ביזה בזויה:
מכל אותם ערים לקחו ישראל בהמה וביזה, אך מאחר והיו כבר מלאים ושׂבעים מביזת ארץ סיחון, נאמר כאן 'בזונו לנו', שהיתה הביזה בזויה בעיניהם, ולכן היו משליכים וקורעים את הבגדים והבהמות, ולקחו רק כסף וזהב.

סלחה ואדרעי:
לאחר שתי מלחמות אלו, נמצא שבני ישראל כבשו את הארצות מיד סיחון ועוג שני מלכי האמורי, בעבר המזרחי של הירדן, בכל השטח המצוי מנחל-ארנון עד הר-חרמון, בתוך שטח זה נכללו כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן, עד הערים 'סלחה' ו'אדרעי' שהיו בממלכת עוג.

ארבע שמות לחרמון:
להר-חרמון ישנם ארבע שמות: חרמון, שׂריון, שׂיאון, שׂניר. ובא הכתוב להגיד שבח ארץ ישראל, שארבע מלכויות היו מתפארות בהר זה וכל אחת אומרת שההר יקרא על שמה.

מיטה גדולה:
עוג מלך הבשן היה הפליט היחיד שנשאר חי מהרפאים אשר אמרפל וחבריו הרגו במלחמה בעשתרות-קרניים. מיטתו של עוג העשויה ברזל ניצבת בעיר 'רבת' השייכת לבני עמון, אורך המיטה 9 אמות, ורוחבה 4 אמות, לא באמות רגילות אלא באמות של עוג מלך הבשן.

בני גד וראובן:
את כל השטח הכבוש מהעיר ערוער אשר על שפת נחל-ארנון, ועד חצי הר הגלעד, מסר משה לבני גד ולבני ראובן. ואילו את שאר שטח הגלעד וכל ממלכת עוג, ומקום המלוכה הנקרא 'ארגוב', נתן משה לחצי שבט מנשה, וזהו 'ארץ הרפאים' אשר הבטיח ה' לאברהם לתת לו.

חוות יאיר:
יאיר בן מנשה לקח לעצמו את כל 'חבל ארגוב', עד הגבול של הגשורי והמעכתי, והוא קרא לכל המקומות הללו על שמו בשם 'חוות יאיר', ושמות אלו קיימים עד היום הזה.
תורה שבכתב​
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון