- הודעות
- 4,720
- תודות
- 17,136
- נקודות
- 895
ביזת מדין • הריגת נשי מדין וטפם • טהרה מטומאת מת • הגעלת וטבילת כלים • חלוקת השלל • הרמת מכס • קרבן כלי הזהב
נלמד שמשה כעס על שלא הרגו את הנשים, וציוה להרוג כל אשה הראויה לעבירה. אנשי הצבא שנטמאו טומאת מת במלחמה, נטהרו באפר פרה וכן טיהרו את כליהם. בנוסף הצטוו להגעיל באש כלים שבלעו איסור באש, ולטבול כל כלי שנכנס לרשות ישראל. מלקוח השבויים והבהמות התחלק בין אנשי הצבא ובין העדה, ומהם ניתן מכס לאלעזר וללויים. כשראו שרי המלחמה שכולם נותרו בחיים הקריבו קרבן לה' תכשיטי זהב שונים.
חטיפה ומחאה:
כאשר אנשי המלחמה חזרו אל המחנה עם הביזה, יצאו כנגדם נערי ישראל במטרה לחטוף לעצמם מהביזה. לאור זאת, יצאו אלעזר ונשיאי העדה למחות בהם שלא יגעו בביזה.
סרחון הדור:
כשנודע למשה שאנשי המלחמה השאירו בחיים את נשות מדין, כעס על הממונים על המלחמה, והם שרי האלפים ושרי המאות, לפי שהסירחון הזה תלוי בהם, כי כל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות.
מכשול לישראל:
משה תמה ואמר מהם: 'היתכן שהשארתם בחיים כל נקבה?! הרי הן אלו שהיו למכשול לבני ישראל (והיו מכירים אותן לומר זו היא האשה שנכשל בה איש פלוני), וגרמו למגיפה בישראל'.
עצת בלעם:
'מכשול זה היה לאחר העצה שיעץ בלעם למואב ומדין ואמר להם: אפילו אם תביאו על ישראל את כל האנשים שבעולם, לא תצליחו לנצחם, כפי שלא הצליחו שש מאות רכב בחור של מצרים, אלא מאי? אשיא לכם עצה, אלוקי ישראל שונא זימה, ואם תכשילו אותם בחטאים אלו תוכלו לנצח אותם'.
הריגת הנשים:
על כן ציווה להם משה: הרגו נא כל התינוקות הזכרים, וכן תהרגו כל אשה הראויה לחטוא, ואילו את התינוקות הנקבות שאינן ראויות לכך – השאירו בחיים. (לפיכך כתובה שוב המילה 'הרגו' לפני הפסוק 'וכל הטף בנשים', בסיום הפסוק של הנשים, כדי להודיע שרק את הגדולות יש להרוג, אבל את הטף יש להשאיר בחיים.)
בדיקת הציץ:
הבדיקה מי ראויה לעבירה ומי לא, תתבצע באמצעות העברת הנשים לפני הציץ, והראויה לחטא היו פניה מוריקות.
טומאת מת:
גם לדעת הסובר שקברי גוים אינם מטמאים באהל, מודה הוא שגוי מת מטמא במגע, ולפיכך אנשי המלחמה שהרגו את המדיינים נטמאו בטומאת-מת, ונאסר עליהם להיכנס ל'עזרה' שהרי טמא מת משתלח רק מחוץ למחנה שכינה.
נגיעה בכלי:
ההורגים נעשו במדרגת 'אב הטומאה', לא רק אלו שנגעו בידיהם במת עצמו, אלא גם אלו שנגעו בכלי שנגע במת. אולם מי שהרג רק באמצעות זריקת חץ, לא נטמא.
הזאה וטבילה:
הטמאים בטומאת מת נטהרו לאחר שהיזו עליהם מים עם אפר-פרה ביום השלישי והשביעי. ביום השביעי עליהם לטבול במקוה, ולאחר מכן מותרים להיכנס למחנה שכינה.
טהרת כלים:
כך גם הבגדים והכלים העשויים מעור או משערות של עיזים, לרבות כלים העשויים מהקרניים והרגליים והעצמות, וכן כלי עץ, יש להזות עליהם אפר פרה כדי לטהרם, ולאחר מכן להטביל אותם במקוה טהרה.
טהרת הגיורות:
הנכריות הקטנות שנלקחו בשבי ונותרו בחיים, במידה ויעברו גיור הרי הן כיהודיות לכל דבר, ואם ייטמאו אז בטומאת מת, יש להזות עליהן אפר פרה בשלישי ובשביעי.
כעס וטעות:
לפי שכעס משה על פקודי החיל, בא לכלל טעות ונעלמו ממנו דיני הגעלת כלי הגוים (כך אנו מוצאים בעוד שני מקומות שמשה כעס ובא לכלל טעות: א. בשמיני למילואים כשכעס על שריפת השעיר. ב. במי מריבה כשכעס על העם ואמר שמעו נא המורים).
ציווה את משה:
אלעזר הכהן אמר לאנשי הצבא את הלכות הגעלת כלים, והוא תלה את ההוראה במשה רבו באומרו: 'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה'.
בליעת האיסור:
לא די בכך שטבלתם את הכלים כדי לסלק מהם את הטומאה, אלא יש לחשוש שהגוים השתמשו בכלים באכילת מאכלות אסורות, והאיסור נבלע בתוך הכלי, ועדיין אתם מנועים מלהשתמש בהם עד שתגעילו את הכלים.
חלודה:
טרם ההגעלה יש להסיר חלודה מהכלים. כבלעו כך פלטו: כלים העשויים אחד מחמשת מיני המתכות, זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, כדרך שהשתמשו בהם כך היא הדרך להגעיל אותם. אם רגילים להשתמש בהם באש ולבשל בהם – יש להגעיל אותם בתוך מים רותחים. אם רגילים להשתמש בהם בצלי, כגון שיפוד מברזל – יש להגעיל אותם באמצעות ליבון באש.
טבילה:
ואילו כלי שאין משתמשים בו כלל באש, אלא בצונן, כגון כוסות וצלוחיות, כלים אלו לא בלעו כלל איסור, ודי בכך שיטבילו אותם מטומאתם.
טבילת כלי גוים:
מהכתוב 'אך במי נדה יתחטא' דרשו חכמים שלא רק כלי גוים שנטמאו זקוקים לטבילה, אלא כל כלי מתכת שנרכש מגוי ונכנס לרשותו של יהודי, מחויב בטבילה בבור שיש בו ארבעים סאה מים, אף אם הכלי לא נטמא מעולם.
ספירת המלקוח:
משה הצטווה מאת ה', שהוא ביחד עם אלעזר וראשי אבות העדה, יקבלו לידיהם חשבון מלקוח הנשים השבויות (הקטנות שלא היתה להן אפשרות לחטוא), והבהמות שנלקחו בשבי.
חלוקה שווה:
לאחר ספירת הנשים והבהמות, יחלק משה את כל השלל בחלוקה שווה, חצי האחד יינתן ליוצאי המלחמה, והחצי השני יינתן לכל העדה.
ביזת מטלטלין:
רק הנשים השבויות והבהמות התחלקו בין אנשי הצבא וכל העדה, אבל את שאר המיטלטלין בזזו אנשי הצבא לעצמם ולא התחלקו עם שאר העדה.
אחד מחמש מאות:
מהחצי שניתן לאנשי המלחמה, יפריש משה מכס אשר יינתן לאלעזר הכהן בתורת 'תרומת-ה'', בסכום של אשה אחת מתוך 500 נשים שבויות, ובהמה אחת מתוך 500 בהמות של הביזה. כך מן הבקר, ומן החמורים, ומן הצאן.
אחד מחמישים:
ואילו מהחצי שניתן לכל העדה, יפריש משה מכס אשר יינתן ללוים שומרי משמרת משכן ה', בסכום של אשה אחת מתוך 50 שבויות, ובהמה אחת מתוך 50 בהמות. כך מן הבקר ומן החמורים ומן הצאן.
סכום הביזה:
משה ואלעזר אכן עשו את ציווי ה', ספרו את סכום הביזה, חילקו את הביזה לשני חלקים שווים, ומסרו את המכס לאלעזר וללויים.
להלן נתוני הספירה והחלוקה של הנשים והבהמות (לא כולל שאר המיטלטלין שאנשי הצבא לקחו לעצמם, ומהם לא הופרש מכס):
סך כל המלקוח: צאן - 675,000 || בקר - 72,000 || חמורים – 61,000 || נשים שבויות – 32,000 ||
סכום המכס:
סך החצי שניתן לאנשי הצבא, והמכס שניתן מהם:
צאן – 337,500, וסך המכס אחד מחמש מאות - 675
בקר – 36,000, וסך המכס אחד מחמש מאות – 72
חמורים – 30,500, וסך המכס אחד מחמש מאות – 61
נשים שבויות – 16,000, וסך המכס אחד מחמש מאות – 32
סך החצי שניתן לכל העדה, זהה כמובן לסך החצי שניתן לאנשי הצבא, אלא שמהחצי שלהם נלקח מכס רק אחד מחמישים, וניתן ללויים.
קרבן זהב:
שרי האלפים ושרי המאות שהיו ממונים על אנשי הצבא, ניגשו אל משה ואמרו אליו: ספרנו את אנשי המלחמה, והנה ראינו שלא נחסר מאתנו אפילו איש אחד.
לאור זאת, החלטנו להקריב קרבן לה', כל איש-צבא ממה שמצא במדיין כלי זהב שונים: צמידים של רגל הנקראים 'אצעדה'; צמידי יד; נזמי אוזן הנקראים 'עגיל'; דפוס של בית הרחם הנקרא 'כומז'.
לכפר על הרהור:
את כל הקרבנות הללו הביאו כדי לכפר על נפשותינו על חטא הרהור הלב בבנות מדין.
זכרון לבני ישראל:
משה ואלעזר לקחו מהם את כל הזהב, שהיו במשקל 16,750 שקלים, והביאו אותם אל אוהל מועד כזיכרון לבני ישראל.
תורה שבכתב