מטות פנינים לפרשת מטו"מ (מלוקט)

[התורה]

דיני נדרים, מלחמת מדין, ותנאי בני גד וראובן​

מה בפרשה:
דיני נדרים | מלחמת מדין | חלוקת השלל | טהרת הטמאים במלחמה | הגעלת וטבילת כלים | בקשת בני גד ובני ראובן לנחלה מעבר הירדן | התנאי עמהם לעבור חלוצים למלחמה.

בפרשת מטות אנו מתקדמים אל המלחמות הראשונות שלחמו ישראל בדרך כניסתם אל הארץ. במרכז הפרשה נעסוק במלחמת מדין, ובחלוקת השלל שלקחו במלחמה. לסיום נלמד על התחייבות בני גד וראובן ללחום בכיבוש הארץ.

א. נערה ובוגרת

הנודר נדר, כגון שלא יאכל מאכל מסוים, חייב לקיים דבריו, אולם קיימת אפשרות להתיר את הנדר על ידי חכם יחיד מומחה, או שלשה הדיוטות.

בת קטנה עד גיל 12 –אין תוקף לנדריה. מגיל 11 ויום אחד: רק אם מבינה בנדרים, הנדר שלה חל. לאחר שמלאו לה 12 שנים שלימות: היא נחשבת 'נערה' ואביה יכול לבטל נדרה כשיאמר 'מופר לך!'. האב יכול לבטל נדרה רק ביום בו שמע מהנדר. אם שתק והסכים לנדר, שוב אי אפשר לו להפר. לאחר שמלאו לה 12 וחצי שנים: הרי היא בוגרת, ואין האב יכול להפר את נדריה, אלא החכם בלבד.

נערה שנישאה לאיש: רק הבעל יכול להפר את הנדר ביום שבו שמע את הנדר. ויכול להפר רק נדרים שיש בהם עינוי נפש. נערה המאורסת לאיש: היא מצויה ברשות האב והבעל יחדיו, ואין הנדר מופר עד ששניהם יפרו.

ב. אלף צדיקים

אלף צדיקים מכל שבט נשלחו ללחום במדין, ולנקום על שהחטיאו את ישראל. בראש המחנה הלך פנחס שנטל עמו חצוצרות ואת הארון והציץ, ועל ידי הציץ הפיל את המלכים שפרחו באוויר בכישוף. הם הרגו את הזכרים והמלכים וכן את בלעם, והביאו אל משה את השלל. משה כעס על שלא הרגו את הנשים, וציווה להרוג כל אשה הראויה לעבירה.

ג. הגעלת כלים

אנשי הצבא שנטמאו במלחמה בטומאת מת, נטהרו באפר פרה, וכן היזו אפר פרה על הבגדים והכלים הטמאים, וכן טבלו את הבגדים והכלים. בנוסף, הצטוו להגעיל באש כלים שבלעו איסור באש, ולטבול כל כלי משום שנכנס מרשות גוי לרשות ישראל.

ד. קרבן זהב

שלל השבויים והבהמות התחלק בין אנשי הצבא ובין העדה, ומהם ניתן מכס לאלעזר וללויים. כשראו שרי המלחמה שכולם נותרו בחיים, הקריבו קרבן לה' תכשיטי זהב.

ה. גד וראובן

בני גד וראובן ביקשו ממשה לקבל נחלה בארץ סיחון ועוג המתאימה כמקום מרעה לבהמותיהם. משה הוכיח אותם שהם נוהגים כמו המרגלים שהניאו את לב העם שלא לעלות לארץ. בני גד וראובן הבטיחו לעבור חלוצים במלחמת כיבוש הארץ, ובתקופת המלחמה ישאירו את טפם ובהמתם בארץ סיחון ועוג. לאחר התחייבות זו, הם קיבלו את ארץ סיחון ועוג, ובנו שם ערי מבצר. גם בני שבט מנשה בנו ערים שכבשו בארץ סיחון ועוג, וקראו אותן על שמם.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

המסעות במדבר; גבולות הארץ; ערי מקלט​

מה בפרשה:
רשימת המסעות במדבר | ציווי לגרש את הגוים ולאבד את אליליהם | גבולות הארץ | מינוי הנשיאים לחלוקת הארץ | ערים ללויים | ערי מקלט לרוצח בשוגג | דין הרוצח במזיד | איסור קבלת כופר לפטור רוצח מעונש | איסור הסבת נחלה.​

פרשת מסעי הנועלת את חומש במדבר, עוסקת בהוראות פרטניות שקיבלו ישראל אודות סדרי החיים לאחר הכניסה לארץ ישראל, החל מהשמדת האלילים, בהמשך בקביעת גבולות הארץ, ועד הקצאת ערים ללויים וערי מקלט לרוצחים בשוגג.

א. לא לטלטלם

ארבעים ושתיים מסעות נסעו ישראל במדבר, מיציאת מצרים עד ערבות מואב. 14 מתוכם היו בשנה הראשונה, ועוד 8 מתוכם בשנה האחרונה, כך שבמשך 38 שנים הלכו רק 20 מסעות, וזהו מחסדי ה' שלא לטלטלם יתר על המידה.

ב. לשבר ולאבד

לקראת כניסתם לארץ, מוזהרים בני ישראל לגרש את כל הגוים בארץ כנען, ולשבר ולאבד את כל אליליהם, ואם לא יעשו כך יסבלו צרות מהגוים.

ג. גבולות הארץ

היות והרבה מצוות תלויות בארץ, ויש לדעת את הגבול עד היכן חייבים במצוות אלו, מפרטת התורה את גבולות ארץ ישראל מארבע רוחותיה, תוך ציון שמות של ערים ונהרות המסמנים את קו הגבול.

ד. האפוטרופוסים

חלוקת הארץ התבצעה על ידי אלעזר הכהן ויהושע בן נון, ולצידם עמדו שנים עשר נשיאי השבטים, וכל נשיא משמש כאפוטרופוס עבור בני שבטו. הוא קיבל את נחלת השבט בשליחותם של בני השבט, ובירר עבור כל אחד ואחד מבני השבט חלק הגון.

ה. שטח פנוי

הלויים קיבלו בארץ ערים מיוחדות, 6 ערים ועוד 42 ערים, וסביב להן הוקצה מגרש של אלפיים אמה מכל צד, 1000 האמות הפנימיות יהיו פנויות לגמרי בלי בתים ושדות, כי זהו נוי לעיר, ואילו 1000 החיצוניות ישמשו לשדות וכרמים.

ו. ערי מקלט

יש לייחד בארץ ערים מיוחדות שיקלטו את ההורג נפש בשוגג, שם יזכה לשמירה מפני קרוב-משפחתו של ההרוג שלא יוכל להרוג אותו. לאחר מיתת הכהן הגדול יכול ההורג לשוב לביתו.

ז. בלי כופר

הרוצח במזיד בנוכחות עדים, בכלי שיש בו להמית, הריהו חייב מיתה. אין לקחת תשלום כופר כדי לפטור אותו מעונש, כך גם אין לקחת תשלום כופר לפטור מגלות את הרוצח בשוגג.

ח. הסבת נחלה

חל איסור על כל בת יורשת נחלה בדור ההוא, להתחתן עם בן שבט אחר, כדי שהנחלות לא תעבורנה משבט לשבט.

תורה שבכתב​

 

[אור זרוע לצדיק]

נקמת ה' במדין

וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. כי מי שרוצה לעשות מלחמות כשיסמוך על ה' אז בוודאי יצליח במלחמה כשלא יתכוין לטובות עצמו רק לעשות רצון הקדוש ברוך הוא. והפירוש הוא כך, החלצו מאתכם שלא ילחמו להנאת עצמם אז בוודאי יהיו על מדין ויצליחו כשיתכוונו לתת נקמת ה' במדין ולא להנאת עצמם:

(קדושת לוי)​

 

[התורה]

כאיש אחד
וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת (במדבר לג, כה)​

ויסעו מחרדה - כיצד אפשר לנסוע מחרדה, להינצל מכל החרדות והצרות? התשובה היא – ויחנו במקהלות, כאשר חיים באחדות עם כל קהל עדת ישראל.​

(שיר מעון, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

לא תפילין ולא אתרוג, גם לא שלווה?
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל (במדבר לא, יד) לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות (רש"י פסוק כא).​

אמנם אין לנו כל השגה במשה רבינו, איש האלקים אדון כל הנביאים, אולם הדברים נכתבו בתורתנו הק' רק כדי ללמד לאנשים כערכנו, כמה עלינו להתרחק ממידת הכעס, ולהשתדל תמיד בכל מצב, גם בזמנים לחוצים או כאשר דברים אינם מתנהלים כפי שציפינו, להתגבר על הכעס, ולשמור על שלוות הנפש, על וותרנות ובאיפוק.

תפילין יקרות וחשובות היו ברשות הרה"ק המגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע מירושת אביו הרה"ק רבי יצחק מדרהוביטש זי"ע. אנשים אמידים הציעו לו סכומי עתק עבור התפילין, אך למרות שהמגיד מזלאטשוב היה עני מרוד, לא אבה להיפרד מתפילין אלו בעבור כל הון שבעולם.

שנה אחת, לא היה ניתן להשיג אתרוג ראוי בכל העיר זלאטשוב, והנה, בערב הסוכות סמוך לחג הביא איש אחד אתרוג הדור למראה, ודרש עבורו סכום עתק. מיהר רבי יחיאל מיכל, ומכר את התפילין הנדירות בסכום גדול, ורכש בהם את האתרוג המהודר.

כשהביא את האתרוג הביתה, תמהה זוגתו הרבנית מאין השיג אתרוג, וכאשר נודע לה שהוא מכר את התפילין כדי לקנות את האתרוג, התמלאה כאב ומרמור, איך יתכן שבשביל פרנסת הבית לא הסכים למכור את תפילין, ובשביל אתרוג מוכן הוא להפרד מהן, ברוב כעסה נשכה הרבנית את ה'פיטם' של האתרוג ופסלתו.

כשראה זאת המגיד מזלאטשוב, נענה ואמר: תפילין – אין לי, אתרוג – גם אין לי, וכי אפסיד גם את השלווה ואבוא לידי כעס?!... אם ניחא לך, רבונו של עולם, שיפסל האתרוג שלי, הריני מקבל עלי באהבה. באותו הלילה התגלה אליו אביו בחלום, ואמר לו: גדול המעשה האחרון מהראשון, השמירה מכעס עשתה רושם גדול בשמים יותר מהמעשה הראשון שעשית בסכום הגדול שפיזרת בקניית האתרוג.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה​

בפרשת מטות (לב, מ-מא) מוזכרים שני אנשים שלקחו ערים מעבר הירדן, האחד 'מכיר בן מנשה', הנזכר גם בפרשת ויחי (בראשית נ, ג), ובפרשת פנחס (במדבר כז, א), שהיה בנו של מנשה בן יוסף. אולם 'יאיר בן מנשה' מוזכר רק בפרשתנו ובפרשת דברים (ג, יד) שקיבל ערים בגלעד וקרא אותן על שמו 'חות יאיר', לפי שלא היו לו בנים. האבן עזרא והרמב"ן כותבים כאן, ש'יאיר בן מנשה', לא היה בנו של מנשה בן יוסף, אלא הוא היה משבט יהודה, ושמו היה 'יאיר בן שגוב', כמובא בדברי הימים (א' ב, כב-כג) וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד וגו' חַוֹּת יָאִיר וגו'. [שגוב היה בן חצרון, בן פרץ, בן יהודה]. ובכל זאת נקרא כאן 'יאיר בן מנשה' על שם משפחת אמו שהיתה משבט מנשה. במסכת סנהדרין (מד, א) מובא שיאיר בן מנשה שקול כנגד רובה של סנהדרין.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

דיני התרת והפרת נדרים • מלחמת מדין

נלמד שהנודר נדר חייב לקיים את דבריו, אולם ניתנת אפשרות להתיר את הנדר באמצעות יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. כך גם האב יכול להפר נדרי בתו הנערה, והבעל מפר נדרי אשתו. בהמשך נלמד על המלחמה שלחמו ישראל במדין, שם הרגו את הזכרים והמלכים ואת בלעם, ואילו את השלל הביאו אל משה.​

 

[אברך מישיבת מיר]

לא תפילין ולא אתרוג, גם לא שלווה?
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל (במדבר לא, יד) לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות (רש"י פסוק כא).​

אמנם אין לנו כל השגה במשה רבינו, איש האלקים אדון כל הנביאים, אולם הדברים נכתבו בתורתנו הק' רק כדי ללמד לאנשים כערכנו, כמה עלינו להתרחק ממידת הכעס, ולהשתדל תמיד בכל מצב, גם בזמנים לחוצים או כאשר דברים אינם מתנהלים כפי שציפינו, להתגבר על הכעס, ולשמור על שלוות הנפש, על וותרנות ובאיפוק.

תפילין יקרות וחשובות היו ברשות הרה"ק המגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע מירושת אביו הרה"ק רבי יצחק מדרהוביטש זי"ע. אנשים אמידים הציעו לו סכומי עתק עבור התפילין, אך למרות שהמגיד מזלאטשוב היה עני מרוד, לא אבה להיפרד מתפילין אלו בעבור כל הון שבעולם.

שנה אחת, לא היה ניתן להשיג אתרוג ראוי בכל העיר זלאטשוב, והנה, בערב הסוכות סמוך לחג הביא איש אחד אתרוג הדור למראה, ודרש עבורו סכום עתק. מיהר רבי יחיאל מיכל, ומכר את התפילין הנדירות בסכום גדול, ורכש בהם את האתרוג המהודר.

כשהביא את האתרוג הביתה, תמהה זוגתו הרבנית מאין השיג אתרוג, וכאשר נודע לה שהוא מכר את התפילין כדי לקנות את האתרוג, התמלאה כאב ומרמור, איך יתכן שבשביל פרנסת הבית לא הסכים למכור את תפילין, ובשביל אתרוג מוכן הוא להפרד מהן, ברוב כעסה נשכה הרבנית את ה'פיטם' של האתרוג ופסלתו.

כשראה זאת המגיד מזלאטשוב, נענה ואמר: תפילין – אין לי, אתרוג – גם אין לי, וכי אפסיד גם את השלווה ואבוא לידי כעס?!... אם ניחא לך, רבונו של עולם, שיפסל האתרוג שלי, הריני מקבל עלי באהבה. באותו הלילה התגלה אליו אביו בחלום, ואמר לו: גדול המעשה האחרון מהראשון, השמירה מכעס עשתה רושם גדול בשמים יותר מהמעשה הראשון שעשית בסכום הגדול שפיזרת בקניית האתרוג.
תורה שבכתב​

לחץ כדי לכווץ...

מבחינה הלכתית האם אדם רשאי למכור תפיליו לקניית אתרוג הא תפילין מקיימים כל יום ואתרוג רק ששה ימים? ושמא תפילין יכול לחת מחבירו אך אתרוג איירי שלא יה משיג מחבירו, וצ"ע.

 

[התורה]

מבחינה הלכתית האם אדם רשאי למכור תפיליו לקניית אתרוג הא תפילין מקיימים כל יום ואתרוג רק ששה ימים? ושמא תפילין יכול לקחת מחבירו אך אתרוג איירי שלא יה משיג מחבירו, וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

אגב, מפורסם משמי' דמרנא החזו"א זיע"א דמותר תפיליו בכדי להצביע...​

 

[התורה]

תפילה בציבור סגולה לקבלת התפילה​

וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת (לג, כה). ובמסורה: במקהלות ברכו אלקים (תהלים סח, כז).
י"ל "ויסעו מחרדה" – איך אפשר להיפטר מחרדה, שמא לא תתקבל תפלתו; ע"י "ויחנו במקהלות" - שמתפלל בצבור ומקהלות עם, שכבר הבטיחו חז"ל: שאין תפלתו של צבור נמאסת (עי' ברכות דף ח.), והיינו במקהלות ברכו את ה'.​

שארית מנחם -בפרשתנו, גליון מחוברים​

 

[אברך מישיבת מיר]

אגב, מפורסם משמי' דמרנא החזו"א זיע"א דמותר תפיליו בכדי להצביע...​

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי ככונת כבודו.

 

[התורה]

הטעם שתורת נדרים נאמרו רק לראשי המטות​

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' (ל, ב).
לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה כאומרו לא יחל וגומר ככל היוצא מפיו וגו'.
וזה הוא שיעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלימות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פירוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

מדוע חותמים הרבנים "החונים פה"?​

וַיִּסְעוּ וגו' וַיַּחֲנוּ וגו' (לג, ה).
שאלו פעם את הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל "ערוך השולחן" מדוע נוהגים הרבנים לחתום אחרי שמותיהם "החונה פה קהילה קדושה", ולמה לא כותבים "היושב פה קהילה קדושה"?
השיב הגאון: המילה 'יושב' משמעותה קביעות ושלווה , אך אין לך רב בישראל שכסא הרבנות שלו הוא יציב.
תפקידו של הרב הוא להטיף מוסר ולהוכיח את בני עדתו ובודאי ימצאו בקהילתו אנשים תקיפים ובעלי זרוע שיגיבו בתוקפנות ובשחצנות וירדו לחייו של הרב, עד אשר יהיה נאלץ לעזוב את כסא הרבנות שלו ולנוד ולבקש לו מקום חדש, ולכן הוא תמיד בגדר "ויסעו ויחנו". לפיכך חותם הרב תמיד אחר שמו "חונה" ולא "יושב".
גליון מחוברים​

 

[התורה]

זכות בני ישראל והלויים בערי הגולה - שווים​

ואת הערים וגו' את שש ערי המקלט (לה, ו).
מכאן משמע כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאומרו בפסוק שאחר זה שאמר כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח משמע שלזכות הלוים הם גם הששה.
ונראה כי נתכוון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין ולווים שיד כולן שוה, לפי פסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט להם לדור בהם, ובפסוק ב' נתן זכות ללוים, הא למדת שהם של לוים והם של הגולין ואין הגולין. מעלין שכר, וכן העלו בסוף הגולין (יג.) לכל הסברות, וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה אם רבו הרצחנים והוצרכו לשש עיירות ידחו הלוים מהם שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

הכוח של הלב, החובה שלנו

משהו מעניין ששמתי לב אליו בפרשה השבוע: בפרשת הנדרים התורה כותבת "איש כי ידור נדר לה' ככל היוצא מפיו יעשה". ויש כאן שתי קושיות חזקות – למה התורה מדגישה דווקא "נדר לה'"? הלא הדין הזה תקף גם אם אדם נודר נדר של חולין גמור, כגון שאומר "קונם כיכר זה עלי" ואוסר על עצמו לאכול לחם, ולמה מתייחס הנדר אל...

forum-otzar-hatorah.co.il

ביד משה או את משה?

משהו מעניין ששמתי לב אליו בסיום חומש במדבר. הפסוק שחותם את החומש אומר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב". לעומת זאת, בסיום חומש ויקרא נאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[התורה]

האם צריך להטביל מכשירי חשמל?​

האם צריך להטביל מכשירי חשמל?​

כמחובר לקרקע​

פסוק זה הוא המקור לחיוב לטבול כלי מתכת שיהודי קונה מגוי. והנה, בכל בית בישראל קיימים מכשירי חשמל העשויים ממתכת ומיועדים להכנת מאכלים, שיוצרו על ידי גוים, והשאלה הנשאלת האומנם מכשיר חשמלי גם מחוייב בטבילה.

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן מ"א) כתב חידוש גדול, שמכשיר חשמלי שאפשר להשתמש בו אך ורק בשעה שהוא מחובר לחשמל, כגון מוט-בלנדר, או מזלג-חשמלי, פטור מטבילה, היות וכל שימושו הוא רק בשעה שהוא מחובר לשקע בקיר, נחשב זה ככלי המחובר לקרקע. וגם בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' סו אות ד) צירף סברא זו ביחד עם עוד סברות לפטור מטבילה.​

חייבים לטבול​

אולם כל פוסקי הדור דחו סברא זו בתוקף, וכתבו בהחלט שגם כלי שכל שימושו הוא בשעת החיבור לחשמל, חייב בטבילה (שו"ת אגרות משה, יו"ד, א, נז; שו"ת מנחת יצחק, ב, עב; שו"ת שבט הלוי ב, נז, ועוד רבים), וטענו שכלי כזה אינו נחשב כמחובר לקרקע, וגם אין זה ברור שכלי תלוש שחיברו לקרקע פטור מטבילה.​

מתקלקל במים​

גם מכשיר חשמלי שידוע בבירור שהכלי יתקלקל בעת הטבילה במים, אין זו סיבה לפטור את הכלי מטבילה. אך ישנם עצות אחרות, כגון שיעניק את הכלי לגוי במתנה וישתמש בו בהשאלה (לכתחילה אין לסמוך על עצה זו רק כשאין עצה אחרת). או שיתן לאומן יהודי שיפרק את הכלי, פירוק מוחלט עד שיפקע ממנו שם כלי, ויחזור היהודי ויחבר את כלי, כך שייחשב ככלי שנעשה בידי ישראל וייפטר מטבילה. או שיניח צמר גפן רטוב בנקבי הכלי כדי לסתום את חדירת המים לתוך הכלי.​

חלק מברזל​

זאת ועוד יצויין, שיש צורך להטביל את כל הכלי, גם אם רק חלק ממנו עשוי ברזל, כגון קומקום חשמלי שרק גוף-החימום עשוי ברזל, יש להטביל את כולו.​

הלכה למעשה:​

יש מי שפטר מטבילה כלי הפועל באמצעות חיבור לשקע חשמלי בקיר, ולמעשה נקטו הפוסקים שכלי כזה חייב בטבילה, ואם יש חשש שיתקלקל הכלי במים, יפטור הכלי מטבילה על ידי פירוק והרכבה מחדש על ידי יהודי (או יתן הכלי לגוי).

תורה שבכתב​

 

[התורה]

צדיק גוזר והקב"ה מקיים
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל, ג)​

אם נזהר אדם שלא לחלל את מוצא פיו בדיבורים אסורים, זוכה הוא שהקב"ה עושה ומקיים את כל היוצא מפיו, 'ככל היוצא מפיו יעשה'.​

(נועם אלימלך, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

פרצופו של כעסן
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל (במדבר לא, יד) לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות (רש"י פסוק כא).​

סיפר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זי"ע: היה פעם יהודי שנכנס אל מרן ה'סטייפלער' הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זי"ע, וסיפר על עצמו שהוא רגזן וכעסן באופן נורא, עד שמחמת כן לא היה נסבל לא בביתו ולא עם ידידיו, והוא כבר ניסה את כל העצות ועדיין אינו יכול להיפטר ממידת הכעס.

אמר לו הסטייפלער: יש לי עצה בעבורך עצה נפלאה שעל ידי כך תפסיק לכעוס, אבל אגלה לך את העצה רק בתנאי שתסתכל על הפרצוף שלי במשך חמש דקות ברציפות בלי הפסק! כמובן שהוא קיבל זאת בשמחה, כי מי לא חפץ להסתכל על פנים של צדיק גדול שכזה?

באותה שעה התחיל הסטייפלר בפניו הקדושות לעשות כנגדו פרצופים שונים ומשונים, עין אחת למטה ועין אחת למעלה, פה עקום ולחיים נפוחות וכדו' ושאר פרצופים מוזרים ומבהילים. עבור האיש ההוא היה זה סיוט בל יתואר, אבל כיון שהתחייב, הוא היה מוכרח להסתכל כך חמש דקות ברציפות שבסופן כבר חש כמו בתוך חלום בלהות. בסיום חמש הדקות חזר הסטייפלר לתואר פניו הרגילות, ואמר לו: דע לך! כך בדיוק נראה אדם הכועס!.... העיד אותו איש ואמר שהחזיונות הללו מלווים אותו כל החיים וכאשר נזכר בהם מיד נמנע מן הכעס!...
תורה שבכתב​

 

[הרב הירושלמי]

הם הרגו את הזכרים והמלכים וכן את בלעם, והביאו אל משה את השלל. משה כעס על שלא הרגו את הנשים, וציווה להרוג כל אשה הראויה לעבירה.

לחץ כדי לכווץ...

הם הרגו רק את הזכרים הגדולים ומשה ציווה אחר כך להרוג את הילדים

הצטוו להגעיל באש כלים שבלעו איסור באש,

לחץ כדי לכווץ...

להגעיל וללבן

שנים עשר נשיאי השבטים

לחץ כדי לכווץ...

נשיאי גד וראובן לא היו

בכללי מומלץ לעלון לצמצם כמה שיותר את השימוש בבינה מלאכותית ובפרט בבחירת כותרת תלושים לנושאי הפרשה

 

[התורה]

'קדש' ו'קדש-ברנע'​

שלשה מקומות בשם 'קדש' היו. האחד – במדבר-פארן, נקרא בשם "קדש ברנע", ומשם נשלחו המרגלים. מקום זה נקרא בפרשת מסעי גם בשם 'רתמה' על שם לשון הרע של המרגלים (מלשון הכתוב מה יתן לך וגו' לשון רמיה וגו' על גחלי רתמים). השני – במדבר צין, ונקרא בשם "קדש", ושם מתה מרים הנביאה, ושם היה גם החטא של מי מריבה, והוא הנקרא גם "עין משפט" (בראשית יד, ז). בנוסף על כך, היה מקום שלישי שנקרא בשם "קדש ברנע", אבל הוא לא היה במדבר, אלא בתוך ארץ ישראל, והוא מוזכר בפרשת מסעי בגבולות הארץ (במדבר לד, ד).​

תורה שבכתב​