בשעת הסכנה נפרעים ממי שיש בידו חטא

ודעו את חטאתכם וגו' (לב, כג). פירוש מודיעם שמי שיש חטא בידו ימצאהו בשעת הסכנה, ויפרע ממנו, והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות, וצא ולמד ממאמרם ז"ל (סוטה מד:, וראה ב"י או"ח סימן נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין ישתבח ליוצר אור, וכמו כן ימצאם עון זה, ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל, כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפירשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 

גבורת בני גד


וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר וגו' נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן (לב, לא-לב)
לגבורה נפלאה זכו בני גד, כפי שבירכם משה רבינו לפני מותו ואמר עליהם "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג כ), וכפי שפירש רש"י שם: "הרוגיהן היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת".
ויש להבין במה זכו בני גד לגבורה מופלאה זו.
אך הנה כתב האבודרהם בהלכות ברכות השחר: "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, שעל שם קיום מצות תפלין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקד'". כי כאשר פועל האדם בסדר הרצוי, יוכל לגבור על כל אויביו.
והנה, בני גד זכו גם לגבורת הגוף כפשוטה, והיו גיבורי חיל ההולכים חלוצי צבא לפני המחנה (ראה במדבר לב יז; יהושע ו ט וברש"י שם). אך הדבר ברור, כי גבורת גופם לא לחינם זכו לה, אלא בוודאי נאזרו תמיד בגבורה לעניני הרוח, ובקיום התורה והמצוות. ומאחר ומצינו כי נתקיימה בהם הבטחת התורה 'וטרף זרוע אף קדקוד', פשיטא שידעו לכוון את סוד התפילין, לסמוך תפילין של יד לתפילין של ראש, הן בקיום המצוה בפועל והן בכוונה הראויה הנלמדת מן המצוה, להקדים את הכנת הגוף ותיקון המידות קודם לתיקון המוח, ובסמיכת גאולה לתפילה.
ועוד נמצאה בהם מעלה גדולה, שידעו לחבר עצמם עם משה רבינו שהוא התפילין של כל ישראל (ראה ליקוטי הלכות או"ח הל' תפילין ה"ו), שלא רצו להיפרד ממנו, עד אשר נקבע מקום מנוחתו בנחלת בני גד, "כי שם חלקת מחוקק ספון" (ראה דברים לג כא וברש"י שם).
(עיניים מאירות – להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)​
 

למה לא נזכר תיבת 'נשיא' בשבט יהודה


למטה יהודה וגו' (לד, יט).
ואפשר עוד לומר, כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון, כדברי גאון.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 

גבורת בני גד


וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר וגו' נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן (לב, לא-לב)
לגבורה נפלאה זכו בני גד, כפי שבירכם משה רבינו לפני מותו ואמר עליהם "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג כ), וכפי שפירש רש"י שם: "הרוגיהן היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת".
ויש להבין במה זכו בני גד לגבורה מופלאה זו.
אך הנה כתב האבודרהם בהלכות ברכות השחר: "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, שעל שם קיום מצות תפלין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקד'". כי כאשר פועל האדם בסדר הרצוי, יוכל לגבור על כל אויביו.
והנה, בני גד זכו גם לגבורת הגוף כפשוטה, והיו גיבורי חיל ההולכים חלוצי צבא לפני המחנה (ראה במדבר לב יז; יהושע ו ט וברש"י שם). אך הדבר ברור, כי גבורת גופם לא לחינם זכו לה, אלא בוודאי נאזרו תמיד בגבורה לעניני הרוח, ובקיום התורה והמצוות. ומאחר ומצינו כי נתקיימה בהם הבטחת התורה 'וטרף זרוע אף קדקוד', פשיטא שידעו לכוון את סוד התפילין, לסמוך תפילין של יד לתפילין של ראש, הן בקיום המצוה בפועל והן בכוונה הראויה הנלמדת מן המצוה, להקדים את הכנת הגוף ותיקון המידות קודם לתיקון המוח, ובסמיכת גאולה לתפילה.
ועוד נמצאה בהם מעלה גדולה, שידעו לחבר עצמם עם משה רבינו שהוא התפילין של כל ישראל (ראה ליקוטי הלכות או"ח הל' תפילין ה"ו), שלא רצו להיפרד ממנו, עד אשר נקבע מקום מנוחתו בנחלת בני גד, "כי שם חלקת מחוקק ספון" (ראה דברים לג כא וברש"י שם).
(עיניים מאירות – להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)​
והנה לפי השיטה שמי שכפלם היה חלש א"כ היה גד ראוי לנהיות חלש ורק מחמת הברכה נהיה חזק כך ראיתי בשם הגרח"ק.
 
לא להפסיד את המצוה
וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וגו' וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ (במדבר לב, ב-ה)

לפני הפסוק 'ויאמרו אם מצאנו חן', יש בספר תורה סימן של פרשה חדשה. וצריך ביאור, מדוע באמצע דיבורי בני גד וראובן יש הפסק של פרשה? גם יש להבין מדוע כתוב שתי פעמים 'ויאמרו'?

מבאר מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זי"ע בספרו 'טעמא דקרא': בתלמוד ירושלמי דרשו מהכתוב בפרשת ביכורים 'אשר נתת לי' - ולא שנטלתי מעצמי, ולכן אין מביאים ביכורים מעבר הירדן, לפי שבני גד וראובן נטלו מעצמם את נחלתם מעבר לירדן. מעתה יש לומר, שבני גד וראובן מתחילה לא רצו להפסיד את מצות ביכורים, לכן ניסו מתחילה לא לקחת בעצמם את הנחלה, רק אמרו למשה שארץ סיחון ועוג היא ארץ מקנה ולהם יש מקנה, בלי לתבוע במפורש לקבל את הארץ, וסברו שמשה יתן להם מעצמו, וכך לא ייחשב שהם לקחו בעצמם את הארץ ויוכלו להביא ביכורים מארצם. אך אחרי שראו שמשה מעצמו אינו נותן להם נחלה זו, הוסיפו לבקש במפורש 'אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך', ולכך התחלק דיבורם בשתי פרשיות ובשתי אמירות.,
תורה שבכתב​
 
המקום הנעלם
אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה (במדבר לג, נד) מקרא קצר הוא זה, אל 'מקום' אשר יצא לו, שמה הגורל לו יהיה (רש"י).

מדוע באמת קיצר הכתוב ולא כתב תיבת 'מקום'? כותב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע, על פי מה שאמרו בגמרא (גיטין נז, א) שארץ ישראל בזמן שישראל יושבים עליה היא מתרחבת, ובזמן שאין יושבים עליה היא מתקטנת ומתכווצת. נמצא, שכל זמן שלא נעשה הגורל לא היה קיים בעולם אותו מקום, כי כל זמן שלא נתחלקה הארץ היתה הארץ קטנה, רק לאחר שהפילו הגורל יצא המקום מן ההעלם אל הגילוי. זו כוונת הכתוב אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה, וחסרה תיבת 'מקום', כי לפני הגורל המקום חסר ונעלם, ורק כאשר יצא לו שמה הגורל, לו יהיה המקום שיתגלה בהתרחבות הארץ.
תורה שבכתב​
 
בלי נגיעות
הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא (לא, ג)

הֵחָלְצוּ - הוציאו את עצמכם, מֵאִתְּכֶם - מהאנוכיות שבכם, מהנגיעות האישיות שלכם, ורק כך תוכלו להיות אֲנָשִׁים לַצָּבָא – ללחום מלחמת ה'.​

(הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע, תורה שבכתב)​
 
מקבלת שבת עד הבדלה
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל (במדבר לא, יד) לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות (רש"י פסוק כא).

אמנם אין לנו כל השגה במשה רבינו, איש האלקים אדון כל הנביאים, אולם הדברים נכתבו בתורתנו הק' רק כדי ללמד לאנשים כערכנו, כמה עלינו להתרחק ממידת הכעס, ולהשתדל תמיד בכל מצב, גם בזמנים לחוצים או כאשר דברים אינם מתנהלים כפי שציפינו, להתגבר על הכעס, ולשמור על שלוות הנפש, על וותרנות ובאיפוק.

משגיח ישיבת ליקווד, הגאון רבי מתתיהו סלומון זי"ע, סיפר מתקופת ימי בחרותו בישיבת 'כפר חסידים' שכאשר המשגיח הגאון רבי אליהו לופיאן זי"ע, השמיע שיחת מוסר, היו התלמידים מקבלים על עצמם קבלות שונות על פי המלצתו של רבי אליהו. פעם אחת קיבלו על עצמם קבלה להימנע ממידת הכעס מ"קבלת שבת ועד הבדלה במוצאי שבת", בטעם הדבר מדוע נבחר דווקא הזמן ההוא להתחזק נגד מידת הכעס, ביאר רבי אליהו בעצמו לבחורים: בעזרת ה' תזכו להתחתן, ותקימו משפחות בישראל, בשעת סעודות השבת יהיו הילדים עליזים ושמחי לב, האחד יקפוץ מכאן לשם, השני יקניט את אחיו ואחותו, מצבים מעין אלו עלולים ללא ספק להצית את אש הכעס בקרבכם, לכן אם תתרגלו כבר כעת בימי הבחרות להבליג ושלא לכעוס מכניסת השבת ועד צאתו, תוכלו לעמוד בנסיון ולעבור אותו בשלום.
תורה שבכתב​
 
ניסין שבים

מבואר בפרשת מסעי שהים הגדול שימש כגבול המערבי של ארץ ישראל, מנחל מצרים בקרן מערבית דרומית, עד הר ההר בקרן מערבית צפונית. אולם הגבול אינו עובר בחוף הים, אלא בקו ישר מנחל מצרים עד הר ההר, כך שרואים כאילו חוט נמתח בתוך הים מנחל מצרים עד הר-ההר השוכן בקרן צפונית מערבית, כאשר חלק משיפוע ההר בולט לתוך הים הגדול, והגבול עובר בתוך המים, כתוצאה מכך גם איי הים הנקראים 'נִיסִין' שבים, כלולים בתוך שטח ארץ ישראל.
תורה שבכתב​
 

הציווי לגרש את הגוים ולאבד האלילים • גבולות הארץ


נלמד על הציווי לגרש את כל גויי הארץ ולאבד את אליליהם, ורק כך יוכלו ישראל לשבת בארצם, וכבר בעברם את הירדן יעברו על מנת לגרש את הגוים. כן מפרטת התורה את ארבע גבולות הארץ תוך ציון שמות ערים ונהרות המשמשים כקווי הגבול.

המים שוטפים:

פעמים רבות כבר הוזהרו ישראל לגרש את הגוים מהארץ, אבל כעת בערבות מואב הוסיף משה ואמר להם בשם ה': כשאתם עוברים את הירדן והמים יבקעו ויהפכו ליבשה, על מנת כן תעברו שתגרשו את הגוים, ואם לאו – המים באים ושוטפים אתכם.

איבוד והשמדה:
בבואכם אל הארץ עליכם לגרש מפניכם את כל יושבי הארץ, וכן עליכם לשבר כל מקום שהגוים משתחווים לאלילים בפישוט ידים ורגלים על רצפה המרוצפת ומסוככת באבני שיש (ועל שם סיכוך זה באבנים נקרא המקום בית 'משכיות'], ולשבר את צלמי המתכת, ולהשמיד את הבמות.

חלוקה בגורל:
אם אכן תגרשו את הגוים, אזי תוכלו לשבת ולהתקיים בה, ואז תנחילו את הארץ בגורל לשבטיכם. לשבט גדול תתנו חלק גדול, ולשבט קטן תתנו חלק קטן, כאשר כל אחד יקבל את החלק בארץ שיעלה לו בגורל. תחילה חילקו את הארץ לשנים עשר חלקים עבור כל שבט, וכל נשיא שבט חילק את החלק שלו לבני שבטו.

ירושה לאבות:
לאחר שחילקו את הארץ בחלוקה שווה לכל אחד מבאי הארץ, חזרו החלקים אל אבותיהם יוצאי מצרים, והם חזרו והורישום לבניהם, כמו שלמדנו בפרשת פנחס.

שיכים וצנינים:
אבל אם לא תגרשו את כל יושבי הארץ, לא תוכלו להתקיים בה, כי אותם שישארו בארץ, יהיו לכם לרעה כמו יתידות מנקרות בעיניכם, וכמו גדר קוצים המקיפה אתכם מכל צד, באין יוצא ואין בא, והם יעיקו לכם ויצרו אתכם בארץ. כל מה שדימיתי לעשות לגוים לגרשם מהארץ, אעשה לכם לגרש אתכם מהארץ.

מצות התלויות בארץ:
היות והרבה מצוות תלויות בארץ יש צורך לדעת את גבולות הארץ מכל צד, כי כל השטח שבתוך הגבולות חייב במצוות אלו.

נפילה:
ירושת הארץ נקראת בשם 'נפילה' – 'הארץ אשר תפול לכם', על שם חלוקת הארץ בגורל, והדרך לעשות גורל בהפלת אבן קטנה וכדו'.
פירוש נוסף: שהפיל ה' את שבעים שרי אומות וכפת אותם לפני משה לאמר: ראה! אין בהם עוד כח!

שלש ארצות:
בדרומה של ארץ ישראל שוכנות שלש ארצות סמוכות זו לזה: א. קצת מארץ מצרים – בקרן מערבית דרומית, כאשר 'נחל מצרים' [הנילוס] עובר על פני כל ארץ מצרים, וחוצץ בין מצרים ובין ארץ ישראל. ב. ארץ אדום כולה בדרומה של ארץ ישראל. ג. ארץ מואב, בקרן מזרחית דרומית של ארץ ישראל.

ולא נחם:
כשיצאו ישראל ממצרים, אילו רצה ה' לקרב את כניסתם לארץ היה מעביר אותם את הנילוס – נחל מצרים, ומיד היו נכנסים לארץ בצד מערב, במקום בו יושבים הפלישתים, אך לא עשה ה' כן, כמו שנאמר 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים'. אלא ה' הוביל אותם במדבר לאורך כל הצד הדרומי של הארץ, במדבר ששוכנים בו כאמור שלש אומות.

אדום ומואב:
כך הלכו לצד דרומה של הארץ, ממערב כלפי מזרח, עד שהגיעו לארץ אדום, וביקשו ממלך אדום רשות לחצות את ארצו ולהיכנס לארץ. כשזה האחרון סירב לאשר את המעבר, המשיכו אצל ארץ מואב, וגם ממנו ביקשו רשות לעבור ונענו בסירוב.

ארץ סיחון ועוג:
על כן המשיכו בדרכם לאורך כל הצד הדרומי של ארץ ישראל ממערב למזרח, כשהגיעו למזרח הפכו פניהם כלפי צפון והחלו ללכת את כל הגבול המזרחי של ארץ מואב, עד שמצאו את ארץ סיחון ועוג ששכנו בצד צפון של ארץ אדום, בצד מזרח של ארץ ישראל, כאשר הירדן חוצץ בין ארץ סיחון ועוג ובין ארץ כנען. שם כבשו ישראל את ארץ סיחון ועוג והתקרבו אל הירדן.

הגבול הדרומי:
התורה מפרטת את גבולות הארץ, ובראשונה מוזכר הגבול הדרומי מהקצה המזרחי עד הקצה המערבי. הגבול הדרומי מתחיל בצד מזרח ב'מדבר צין' השוכן אצל ארץ אדום, ונקודת ההתחלה של הגבול הוא בצד המזרחי של ים-המלח.

מעלה עקרבים:
משם פונה הגבול ומתרחב באלכסון לצד צפון העולם (כלומר, לא לצד צפון ארץ ישראל, אלא להיפך, הגבול התרחק לצד דרום הארץ והרחיב את שטח הארץ, ונקרא בשם 'צפון העולם' כי העומד מחוץ לארץ בדרום הארץ, קורא לגבול הדרומי בשם צפון). כאשר הגבול עובר בצד דרום של 'מעלה עקרבים'.

עד נחל מצרים:
משם ממשיך הגבול ועובר סמוך לעיר 'צין', ושוב ממשיך קו הגבול בקו ישר עד הצד הדרומי של 'קדש ברנע', ומשם הוא פונה באלכסון אל 'חצר אדר', וממשיך עד 'עצמון', ומשם הוא מגיע לקצה המערבי של הגבול הדרומי, אצל 'נחל מצרים'.

הגבול המערבי:
הים הגדול שימש כגבול המערבי של ארץ ישראל, מנחל מצרים בקרן מערבית דרומית, עד הר ההר בקרן מערבית צפונית.

גם איי הים:
אולם הגבול אינו עובר בחוף הים, אלא בקו ישר מנחל מצרים עד הר ההר, כך שהגבול עובר בתוך המים, וגם איי הים [הנקראים 'נִיסִין'] שבתוך הגבול כלולים בתוך שטח ארץ ישראל.

הגבול הצפוני:
הגבול הצפוני מתחיל בהר-ההר השוכן בקרן צפונית מערבית, כאשר חלק משיפוע ההר בולט לתוך הים הגדול (וממילא כאשר מתחו את קו הגבול המערבי מהר ההר עד נחל מצרים, נכללו גם איי הים בתוך המים, כאמור לעיל).

עד חצר עינן:
מהר ההר ממשיך הגבול בשיפוע אלכסוני עד 'לבוא חמת' (זו אנטוכיא), ומשם בקו ישר עד לעיר 'צדד', ומשם באלכסון עד 'זפרון', ומשם עד לסוף הגבול הצפוני שהסתיים ב'חצר-עינן' השוכנת בקרן צפונית-מזרחית.

הגבול המזרחי:
הגבול המזרחי התחיל בקרן מזרחית-צפונית בעיר 'חצר עינן', ומשם בשיפוע עד העיר 'שפם', ומשם עד העיר 'רבלה' הנמצאת בצד מזרח של ה'עין', ומשם ממשיך הגבול לצד מזרח של ים הכנרת, וים הכנרת נמצא בתוך שטח הארץ.

מהכנרת לים המלח:
מהכנרת ממשיך הגבול לאורך כל נהר הירדן, כאשר הירדן זורם מצפון לכיוון דרום, מהכנרת עד ים המלח, ובכך תם ונשלם הגבול המזרחי, ונשלמו כל ארבע גבולות הארץ.

קווי הגבול:
בעת פירוט הגבולות מוזכרים בפסוקים כמה סוגי לשונות המתארים את נקודות הגבול: הלשונות 'ונסב הגבול'; 'ויצא הגבול'; 'תתאו לכם', פירושם שהגבול אינו הולך בקו ישר אלא בקו אלכסוני. הלשון 'תוצאות הגבול', פירושו סיום הגבול, או סיום קו ישר, כאשר משם ממשיך הגבול בשיפוע.

ירידה לדרום:
והלשון 'וירד הגבול' – מוזכר בגבול הנמשך מצפון הארץ לכיוון דרום, מאחר וצפון הארץ גבוה יותר מדרום הארץ.

תשעה וחצי שבטים:
בתוך גבולות אלו ינחלו נחלה תשעה וחצי שבטים, ואילו שבט גד וראובן וחצי משבט מנשה כבר קיבלו נחלה מעבר המזרחי של ירדן יריחו.

פנים ואחור:
פני העולם הוא בצד מזרח, ולכן הצד המזרחי נקרא תמיד בשם 'קדם' או 'פנים', והצד המערבי נקרא בשם 'אחור', ולכן הצד הדרומי נקרא ימין והצד הצפוני נקרא שמאל.
תורה שבכתב​
 
סגולה לצאת מצרותיו להזכיר ישועתו מהצרות הקודמים

לבני ישראל וגו' תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה וגו' (לה, טו).
לנו"ס הוא ר"ת ו'שמך ל'עולם נ'ודה ס'לה, וי"ל עפ"י מה שמובא בספרים סגולה מפי צדיקים מפורסמים שבכל עת צרה וצוקה יזכיר לעצמו הצרות הקודמות שהשי"ת הצילם מהם, ויוסיף הודיה מהצרה, וזה סגולה להינצל מהצרה.
וזה י"ל לבנ"י למקלט, היינו להינצל מצרה, הוא ע"י לנו"ס שהוא הר"ת הנ"ל, דע"י ההודיה ינצל מכל הצרות, ויושפע בחסדים ורחמים.
שארית מנחם (להרה"ק מווישווא) בפרשתנו, גליון מחוברים​
 
סגולה לצאת מצרותיו להזכיר ישועתו מהצרות הקודמים

לבני ישראל וגו' תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה וגו' (לה, טו).
לנו"ס הוא ר"ת ו'שמך ל'עולם נ'ודה ס'לה, וי"ל עפ"י מה שמובא בספרים סגולה מפי צדיקים מפורסמים שבכל עת צרה וצוקה יזכיר לעצמו הצרות הקודמות שהשי"ת הצילם מהם, ויוסיף הודיה מהצרה, וזה סגולה להינצל מהצרה.
וזה י"ל לבנ"י למקלט, היינו להינצל מצרה, הוא ע"י לנו"ס שהוא הר"ת הנ"ל, דע"י ההודיה ינצל מכל הצרות, ויושפע בחסדים ורחמים.
שארית מנחם (להרה"ק מווישווא) בפרשתנו, גליון מחוברים​
וכן אנו אומרים במודים דרבנן כן תחיינו וכו' על שאנחנו מודים לך היינו שעל זה נתינת טעם שבעבור שאנו מודים על תענה לבקשתינו.
 
 
טעם נוסף מדוע לא נזכר תיבת 'נשיא' בשבט יהודה

למטה יהודה וגו' (לד, יט). צריך לדעת למה נשתנו מטה יהודה ומטה שמעון ומטה בנימין שלא הזכיר נשיא בהם, ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון נשיא אחד נשיא אחד, מובן כי הם נשיאים, ומשלשה ואילך הופלג זכרון הנשיאות, והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד:
וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך, כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא, משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד, וכבר זכה לנבואה, והורדה היא לו לקרות נשיא, עד כאן.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
אש כנגד אש
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (לא, כג)

מי שנלכד ברשת היצר הבוער באש, תקנתו היא להעבירו באש, להתלהב באש של עבודת הבורא, ובכך ייטהר.​

(ליקוטי מוהר"ן מברסלב, תורה שבכתב)​
 
כבלעו כך פלטו

כאשר הביאו בני ישראל כלים שלקחו בביזת מלחמת מדין, הצטוו להגעיל את כלי המתכות, בגלל שהגוים השתמשו בכלים במאכלות אסורות, והאיסור נבלע בתוך הכלי, ועדיין אתם מנועים מלהשתמש בהם עד שתגעילו את הכלים. הכלל הוא 'כבלעו כך פלטו', כלומר שבאותה דרך בה האיסור נבלע בכלי, באותה דרך יש גם להפליט ולהוציא את האיסור מהכלי, ולכן: אם רגילים להשתמש בהם באש ולבשל בהם – יש להגעיל אותם בתוך מים רותחים. אם רגילים להשתמש בהם בצלי, כגון שיפוד מברזל – יש להגעיל אותם באמצעות ליבון באש. ואילו כלי שאין משתמשים בו כלל באש, אלא בצונן, כגון כוסות וצלוחיות, כלים אלו לא בלעו כלל איסור, ודי בכך שיטבילו אותם מטומאתם.​
תורה שבכתב​
 

הממונים על חלוקת הארץ • ערי הלויים ומגרשיהם


נלמד על אלעזר ויהושע שחילקו את הארץ, כשלצידם י"ב נשיאי ישראל שביררו לכל אדם חלק הגון. כן נלמד על החיוב שהוטל על כל השבטים לתת מנחלתם ללויים 48 ערים, ומגרשים פנויים סביב לעיר ברוחב 2000 אמה בהם אסור לבנות בתים. ערים אלו שימשו גם כערי מקלט לרוצחים בשוגג.

אפוטרופוס לשבט:

חלוקת הארץ התבצעה על ידי אלעזר הכהן ויהושע בן נון, ולצידם עמדו שנים עשר נשיאי השבטים, כאשר כל נשיא משמש כאפוטרופוס עבור בני שבטו. הוא קיבל את נחלת השבט בשליחותם ובמקומם של בני השבט, ובירר עבור כל אחד ואחד מבני השבט חלק הגון.

שמות הנשיאים:
אלו שמות הנשיאים שחילקו את הארץ: ליהודה: כלב בן יפונה. לשמעון: שמואל בן עמיהוד. לבנימין: אלידד בן כסלון. לדן: בקי בן יגלי. למנשה: חניאל בן אפוד. לאפרים: קמואל בן שפטן. לזבולון: אליצפן בן פרנך. ליששכר: פלטיאל בן עזן. לאשר: אחיהוד בן שלומי. לנפתלי: פדהאל בן עמיהוד.

48 ערים:
משה שמע מאת ה' את ההוראה שעליו לצוות את ישראל להעניק מתוך נחלתם עבור הלויים ערים למגורים. 6 ערים יקבלו הלויים, ועליהם עוד 42 ערים נוספות, כאשר ערים אלו ישמשו גם כערי מקלט.

מגרשים פנויים:
סביב לערים, מארבע צדי העיר, יקבלו הלויים מגרשים פנויים בהם אסור לבנות בהם בתים, לא לנטוע כרם ולא לזרוע זרעים, אלא הם ישמשו לנוי לעיר, וכן לצורך בהמתם ורכושם וכל צרכיהם.

גודל המגרשים:
המגרשים סביב לעיר יהיו ברוחב 2000 אמה, מתוכם 1000 האמות הפנימיות יהיו פנויים לגמרי, ואילו 1000 החיצוניים ישמשו לשדות וכרמים.

כפי נחלתו:
את הערים ללויים נתנו כל השבטים מתוך נחלתם, בחלוקה יחסית כפי החלק שכל אחד קיבל, השבטים הגדולים נתנו ערים רבות ללויים, והשבטים הקטנים נתנו רק מעט ערים ללויים.
תורה שבכתב​
 
"אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ" (במדבר כז, ח)

צוואה על ידי עו"ד, וירושת בנות

האם כל צוואה שנעשית על ידי עו"ד, תקפה לפי ההלכה

כדי שאדם יוכל להקנות חלק בנכסיו גם לבנותיו שאינן יורשות מדין תורה (וכדלהלן), צריך לערוך צוואה שתהיה תקפה גם עפ"י דין תורה, ובה יקנה להן חלק בנכסים מדין מתנה.

[אולם עי' אחיעזר (ח"ג סי' לד באריכות, וע"ע ח"ד סי' סו) שדן האם יש תוקף לצוואות שלא נערכו עפ"י דין תורה, משום מצווה לקיים דברי המת, ומשום קנין סיטומתא.

אך למעשה אין בזה משום סיטומתא, כיון שהצוואה חלה רק לאחר המיתה, וגם קנין לא מועיל לאחר מיתה. וטעם נוסף מדוע אין בזה משום סיטומתא, משום שרבים מבתי הדין בזמננו לא מקבלים צוואות אלו. ואף משום מצווה לקיים דברי המת יש לפקפק, משום שאף שבערכאות יש תוקף לצוואה זו, לא ברור שבזה היא נחשבת כ"הושלש"].

וכדי שהצוואה תהיה תקפה גם עפ"י דין תורה, נצרכים הדברים הבאים:

על הקנין לחול עוד בחייו, כיון שמדין תורה ברגע שאדם נפטר, נכסיו עוברים מיד לבעלות היורשים, ואז כבר אינו יכול להקנות לבנות כלום. ולכן צריך להקנות "גוף מהיום ופירות לאחר מיתה", והאופן הנכון יותר הוא לכתוב בצוואה באופן שהקנין יחול שעה אחת קודם המיתה.

המוריש לילדיו חובות שחייבים לו אחרים - בחובות אלו לא מועיל קנין (עי' חו"מ סי' ר"ג ס"ט, וע"ע חו"מ סי' רנז ס"ז), וכן המוריש לילדיו כספים המופקדים בבנק [וכן בקופות חיסכון וכד'] – גם בכספים אלו לא מועיל קנין, משום שהם נחשבים "מלווה על פה", ובמלווה ע"פ מועיל רק קנין של "מעמד שלשתן", ובמלווה בשטר צריך כתיבה ומסירה (עי' חו"מ סי' סו). וכן יש כספים המגיעים רק לאחר כתיבת הצוואה, שגם בהם לא מועיל הקנין.

משום כך כותבים בצוואה נוסח של התחייבות כספית ע"י הודאה, דהיינו שהוא מודה שהוא חייב ליורשיו סכום כסף השווה לערך נכסיו שיהיו לו בשעת מותו, ובאופן זה ניתן להקנות ע"פ דין תורה את נכסיו לבניו ולבנותיו.

האם בנות יורשות

אדם שנפטר והשאיר בנים ובנות - לפי דיני התורה הקדושה, רק הבנים יורשים והבנות אינן יורשות [כאשר לא נערכה צוואה ע"פ דין תורה, כאמור לעיל].

מקור דין זה הוא מפרשת השבוע "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ" (במדבר כז, ח. וכמבואר בגמ' ב"ב קי., ובשו"ע חו"מ סי' רעו).

להבדיל, החוק במדינות העולם מורה שגם בנות יורשות, ומכיון שכך אם הבנים רוצים לרשת לבדם [וכדין התורה], עליהם להחתים את הבנות על ויתור חלקן בירושה.

ויש לדון האם הבנות רשאיות לדרוש כסף על החתימה, או שכיון שע"פ הלכה הכסף מגיע לבנים, אזי יש כאן דין "השבת אבידה", והן תהיינה חייבות לחתום כדי שהבנים יקבלו את חלקם המגיע להם עפ"י דין.

ונחלקו האחרונים בנדון זה, והעיקר להלכה הוא שחובה עליהן לחתום – גם מדין השבת אבידה, וגם משום מידת סדום (עיין חו"מ סי' יב ס"ו).

ויש שדורשים עשרה אחוזים מסך הירושה, עבור חתימת הבנות, ודנו בזה האחרונים בהרחבה - עי' שו"ת שואל משיב (מהדורה תניינא ח"א סי' א, ח"ג סי' קי, מהדורה תליתאה ח"א סי' עח וסי' רסה), שו"ת הרי בשמים (ח"א סי' קכט, ח"ב סי' צט), שו"ת בית שלמה (או"ח סי' פה, יו"ד סי' עט, חו"מ סי' קט), מהרי"א הלוי (ח"ב סוף סי' א), שו"ת פני משה (ח"ב סי' טו), שו"ת דברי חיים (חו"מ ח"ב סי' ג), ספר חוקות חיים (להגר"ח פלאג'י סי' עג).

(מרן הגר"ע פריד)​
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון