שמיטת כספים • צדקה לעני • מצות הענקה לעבד • רציעת עבד
נלמד על מצות שמיטת כספים בסיום שנת השמיטה, דהיינו שהמלווה חייב לחדול לגבות את חובותיו. אם לא יעשו ישראל רצון ה', יהיו בהם אביונים, ומצוה לתת לאביון כל מחסורו, במתנה או בהלוואה, ואין להימנע מלהלוות אפילו בסמוך לשמיטה. עבד ואמה עבריים משתחררים בסיום שש שנים, כשהאדון מעניק להם מתנות. במידה והעבד חפץ להישאר, רוצעים את אוזנו והוא עובד עד היובל.
לא לגבות את החוב:
בסיום שנת השמיטה, כשיסתיימו שבע השנים, חובה לקיים מצות 'שמיטת כספים', דהיינו שכל מי שהלווה כסף לחברו, צריך מעתה לעזוב את ידו שהיתה נטויה לגבי הלווה לבקש ולגבות ממנו את החוב, ומכאן ולהבא שוב לא יגבה ממנו את החוב.
בסוף השמיטה:
כאמור, שמיטת כספים היא בסיום שבע שנות השמיטה, אבל אין הכוונה לסיום שבע שנים מאז ההלוואה של כל לווה, כי אם כן, שוב לא שייך האמור להלן בפרשה אזהרה שאדם לא ימנע להלוות כשהוא עומד קרוב לשנת השבע, ואם שמיטת כספים נאמרה רק שבע שנים לאחר כל הלוואה, הרי לא שייך להלוות כסף קרוב לשנת השבע.
נכרי תגוש:
אולם במקרה והלווה הוא גוי, יש מצות-עשה לגבות ממנו את החוב, ורק בלווה יהודי צריך לעזוב את היד מלגבות ממנו.
לא יהיה אביון:
אם ישמעו ישראל בקול ה', כאשר תחילה ישמעו מעט, ואחר כך ישמיעו להם משמים הרבה, וישמרו לעשות את כל המצוות אשר ציוה ה', אזי לא יהיה בהם אביונים, רק אצל האומות האחרות, יען כי ה' יברך אותם בארץ שנתן להם נחלה.
להלוות לאחרים:
זאת ועוד, שמרוב העושר שיהיה לישראל אזי הם ילוו כסף לגוים אחרים, אבל אין הכוונה שהם יִלְוו כסף כדי להלוות לגוים, אלא הם לא יצטרכו ללוות כלל, רק יַלְוו לגוים, כפי שבירך ה' אותם 'ברוך אתה בעיר וגו' והלווית גוים רבים'. ואל להם לחשוש שמא אחרים ימשלו בהם, אלא הם ימשלו בגוים רבים, והגוים לא ימשלו בהם.
לא יחדל אביון:
אבל אם לא יעשו רצונו של מקום, אזי יתקיים בהם 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'. אביון הוא במצב קשה יותר מעני, כי הוא מלשון 'תאב', שמרוב עניותו הוא תאב ומשתוקק לכל דבר.
אל תתלבט:
והיה כאשר יהיה אביון באחד מהערים בארץ אשר ה' נותן לישראל, מזהירה התורה את כל יהודי: אל תהיה כמו אדם המתלבט בצער האם יתן צדקה או לא יתן, אלא: 'אל תאמץ את לבבך!' וגם אל תהיה כמו אדם שאחרי שכבר פשט ידו לתת צדקה הוא חוזר וקופץ את היד, אלא: 'אל תקפוץ את ידך!'.
מאה פעמים:
רק פתח נא את ידך, ואפילו אם כבר פתחת את ידך פעם אחת, תחזור ותפתח לו כמה פעמים, ותחזור ותתן אפילו מאה פעמים.
בכבוד ובסתר:
במקרה והעני אינו רוצה לקבל את הכסף במתנה – תן לו בהלוואה. מצוה לתת את הצדקה באופן של "לו", דהיינו בסתר, בינך לבינו.
די מחסורו:
יש לתת לעני את כל מחסורו אשר יחסר לו, אבל אין מצווה להעשיר אותו. אמנם מצוה לתת לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אם הוא היה רגיל לכך לפני שנהיה לעני.
עזר נישואין:
כמו כן, בכלל מחסורו אשר יחסר 'לו' נכללת המצווה לדאוג לו לאשה שעליה נאמר אעשה 'לו' עזר.
סדר הקדימה:
יש להקדים לתת צדקה לאביון לפני עני, כי אביון שרוי במצב קשה יותר. כמו כן יש להקדים לתת לאחיו מאב לפני אחיו מאם, ולהקדים את עניי עירו לפני עניי עיר אחרת.
מחשבת בליעל:
מזהיר הכתוב: הישמר לך שלא יהיה בלבבך מחשבת פריקת עול, שלא להלוות לעני כסף בסמוך לשנת השמיטה, כי יהיה רע בעיניך להלוות לו בגלל שבסוף שנת השמיטה ייפטר העני מלשלם את החוב.
יקרא לה':
כי אם לא תעזור לעני, יתכן שהעני יקרא לה' בטענות עליך (אם כי אין מצוה לעני לקרוא לה'), ואז יהיה בכך חטא וה' יפרע ממך יותר מהר ממה שהוא נפרע במקרה שהעני אינו קורא אליו.
לפתוח את היד:
היות ולא יחדל אביון מקרב הארץ (כאשר לא יעשו רצונו של מקום), לכן נותן הקב"ה עצה טובה לישראל לטובתם: שכל יהודי יפתח את ידו לאחיו העניים והאביונים בארצו.
שכר ועונש:
ובשכר מצוה זו יברך ה' את הנותן צדקה בכל מעשה ידיו ובכל משלח ידו, ואפילו כשרק יבטיח בפיו לתת צדקה, יקבל שכר מיוחד על האמירה. אבל אם לא יתן לעני, סופו שהוא בעצמו יהיה עני, וידמה לעני זה כמו שני אחים דומים.
עבד עברי:
יהודי עברי, שגנב ואין לו מה לשלם, בית דין מוכרים אותו כעבד עברי, אבל אשה עבריה אינה נמכרת לאָמָה אם היא גנבה, אבל אביה יכול למכור אותה בקטנותה לאמה, והיא יוצאת מהאדון כשהיא מביאה סימני נערות.
שש שנים:
העבד או האמה עובדים אצל האדון שש שנים, ובתחילת השנה השביעית על האדון לשחרר אותם לחפשי.
שני חידושים:
הלכות אלו כבר הופיעו בפרשת משפטים, ובפרשתנו התחדשו שתי הלכות: א. שלא רק עבד יוצא לאחר שש שנים, אלא גם אמה, אם הגיעו שש שנים בטרם הביאה סימני נערות. ב. דין הענקה לעבד, כדלהלן.
הענקה:
בעת שחרור העבד, או האמה העברייה, אין לשחרר אותם בידיים ריקות, אלא יש להעניק להם מתנות מכל הרכוש שבירך ה' את האדון, דהיינו כל מה שדומה לצאן וגורן ויקב שהם 'בכלל ברכה', שהם מתרבים, אבל אין צריך לתת 'פרדות' שאינן מולידות.
ניכר לעין:
את המתנה יש לתת בכמות מכובדת הניכרת לעין כמו תכשיט הנקרא 'ענק' שעונדים אותו על הצוואר בגובה במקום הנראה לעין.
ויש מפרשים: כמו שתכשיט זה מוטען על הצוואר, כך יש להטעין על צווארו מתנות הרבה.
רכוש מצרים:
על האדון לזכור שבני ישראל היו עבדים בארץ מצרים, ובשעה שפדה ה' אותם לא שילחם ריקם, אלא העניק להם את רכוש מצרים, ועוד חזר ונתן להם את ביזת הים, לכן גם הוא יתן לעבד ויחזור ויתן לו בכמות מכובדת.
עובד בלילה:
אל יהיה קשה בעיני האדון מה שהוא נאלץ לשחרר את העבד לאחר 6 שנים, ולתת לו הענקה, כי באמת כל זה מגיע לעבד ביושר, אחרי שהוא עבד עבורו כפול מסתם שכיר, כי שכיר עובד רק ביום, ואילו עבד עובד גם בלילה, ואין הכוונה עבודה ממש, אלא שהאדון נותן לו בלילה שפחה כנענית, והוולדות שייכים לאדון.
עבד נרצע:
אם העבד יאהב את האדון ואת ביתו, כי טוב לו עמו, עד שבסיום השנה השישית יסרב לצאת ויאמר: 'לא אצא מעמך', יש לאדון לרצוע באוזן העבד ובדלת, ובכך יהפוך עבד זה לעבד עד היובל הנקרא 'עולם' (ואין הכוונה לעולם כפשוטו, שהרי נאמר ביובל ואיש אל משפחתו תשובו).
רק עבד:
אולם אמה עבריה אינה נרצעת, שנאמר 'אמור יאמר העבד' ולא האמה.
תורה שבכתב
