"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק."
יש לדקדק בלשון הפסוק, מדוע נקטה התורה לשון יחיד "תתן לך", והרי המצווה מוטלת על הכלל, והיה צריך לומר "תתנו לכם"?
ביאר מרן השל"ה הקדוש דרך רמז נפלא: התורה מדברת אל האדם הפרטי. "שעריך" אלו שערי הגוף של האדם — שתי העיניים, שתי האוזניים, שתי הנחיריים והפה. על כל אלו השערים מחויב האדם לשים שופטים ושוטרים; "שופט" שישפוט ויכריע אם הדבר ראוי לבוא אל תוך האדם או לצאת ממנו (כמו דיבור אסור, ראייה אסורה או שמיעת לשון הרע), ו"שוטר" שיכוף את הגוף לנהוג כשורה ולמנוע את העבירה בפועל, ואף לקנוס ולענוש את עצמו כשנכשל.
בדרך זו יש לבאר את דברי המדרש (דברים רבה ה, ב) המביא כאן את שלמה המלך המפנה אותנו אל הנמלה: "לך אל נמלה עצל... אשר אין לה קצין שוטר ומושל, ותכין בקיץ לחמה". תמוה הדבר, מה עניין הנמלה לפתיחת פרשת שופטים?
אלא שבא המדרש ללמדנו, שעיקר תכלית מינוי השופטים החיצוניים הוא להביא את האדם למצב שבו הוא שופט את עצמו. הנמלה, למרות שאין לה שוטר חיצוני שירדה בה, אינה גוזלת מחברתה ושומרת על גבולותיה מתוך משמעת פנימית. כך מצווה התורה את האדם: "תתן לך" — עשה לעצמך שופטים פנימיים, כדי שתשמור על קדושתך גם במקום שאין עין רואה ואין שוטר חיצוני המאיים בעונש.
אף על פי שעיקר המצווה הוא להעמיד דיינים ראויים שישפטו על פי חוקי התורה, הרי שבעוונותינו הרבים כיום אין למערכת בתי הדין התורניים סמכות שלטונית מלאה לכפות את הדין, ומערכת המשפט הכללית בארץ פוסקת שלא על פי דין תורה.
מכל מקום, נראה להציע שעל ידי תפילתנו בכוונה שלוש פעמים ביום בברכת "השיבה שופטינו כבראשונה... ומלוך עלינו אתה ה' לבדך", אנו מביעים את רצוננו הפנימי וביטולנו לחוקי התורה. בכך מקיים האדם מקצת ממצוות "שופטים ושוטרים תתן לך".
קדושת פלטרין של מלך לעומת חוץ לארץ
בגמרא במסכת מכות (ז, א) דרשו חז"ל:
"אם כן, מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר."
ויש להקשות: מה ראתה התורה להפלות בין ארץ ישראל לחוץ לארץ? הרי ייתכן שתהיה עיר ענקית בחוץ לארץ עם ריבוי אוכלוסין ונצרכת לבתי דין רבים, ואילו בארץ ישראל תהיה עיר קטנה ודלת אוכלוסין, ומדוע בה יהיה חיוב להעמיד בית דין ובחו"ל לא?
אלא שיש לבאר, שמינוי בית הדין אינו רק כלי טכני לפתרון סכסוכים אזרחיים, אלא הוא חלק מדאגת התורה לרוחניות הציבור ולהשראת השכינה. ארץ ישראל היא "פלטרין של מלך" (ארמונו של הקדוש ברוך הוא). בארמון המלך, כל קלקול קטן וכל חוסר צדק ניכרים מיד ומעכבים את השפעת הקדושה. לכן יש חובה קדושה להעמיד דיינים בכל עיר ועיר, קטנה כגדולה, כדי לטהר את האוויר של הארץ. מה שאין כן בחוץ לארץ, שאינה פלטרין של מלך, שם די להעמיד בית דין מחוזי בכל פלך ופלך לפתרון בעיות כלליות.
בסגנון זה מובנים עוד שני עניינים:
1. פת פלטר בעשרת ימי תשובה: נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרב, א) שאף מי שנוהג לאכול פת של פלטר (מאפה של נחתום גוי שאינו פת ישראל) בכל השנה, בעשרת ימי תשובה עליו להיזהר לאכול פת ישראל בלבד. וצריך ביאור: מהו עניין ההחמרה הזו דווקא בימים אלו, הרי אם הדבר מותר — מדוע להחמיר, ואם הוא איסור — מדוע מותר בשאר השנה?
אלא שבימים אלו, ימי הדין, אנו נמצאים קרוב יותר אל המלך, כביכול בתוך פלטרין של מלך ("דרשו ה' בהמצאו"). בארמון המלך ראוי לנהוג בקדושה יתירה ולדקדק בכל חומרא, מה שאין כן בשאר ימות השנה שאנו רחוקים יותר.
2. אימת שבת על עם הארץ: בירושלמי (דמאי פרק ד, הלכה א) מובא כי בשבת, אפילו עם הארץ נאמן על המעשרות, מפני ש"אימת שבת עליו" ואינו משקר. ויש להבין, כיצד משפיעה השבת על עם הארץ שלא ישקר?
התשובה היא שהשבת מעלה את כל העולם כולו לדרגת "פלטרין של מלך". בשבת קודש חשים הכל, אפילו פשוטי העם, את נוכחות השכינה הקרובה, ויראה זו מונעת מהם מלחטוא ומלשקר.
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם."
חז"ל בגמרא (שבועות ל, ב) למדו מפסוק זה הלכות רבות בטובת המשפט, וביניהן שאסור לדיין להסביר פנים לבעל דין אחד ולדבר אליו ברכות, בעוד לשני הוא מדבר בקשות. וכן נפסק להלכה שאם באו שני בעלי דינים, אחד עשיר לבוש בגדי פאר ואחד עני לבוש סחבות, אומרים לעשיר: או הלבישהו כמותך או לבוש כמותו, כדי שלא תהיה הכרת פנים במשפט.
הסבא מקלם זצ"ל (בספרו חכמה ומוסר) לקח מכאן יסוד נורא לעבודת ה' של כל אדם. בכל יום ויום מתנהל בקרבנו משפט קשה בין היצר הטוב ליצר הרע. הבעיה הגדולה במשפט זה היא ה"לבוש" של בעלי הדין. היצר הרע מגיע תמיד כשהוא לבוש בבגדי פאר; הוא מציג את פיתויי העולם הזה כדברים קוסמים, מתוקים ומלאי ברק וחן. לעומתו, היצר הטוב נראה בעיני האדם כילד מסכן ואביון, המציע חיי עמל, ויתור, שבירת המידות וקושי. מחמת לבושי הפאר של היצר הרע, האדם נוטה "להכיר פנים" ולפסוק לטובתו.
מהי העצה לכך? הגמרא במסכת ברכות (ה, א) אומרת:
"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה... ואם לאו יקרא קריאת שמע... ואם לאו יזכיר לו יום המיתה."
מבאר הסבא מקלם: העצה הראשונה היא "יעסוק בתורה". מתיקות התורה היא הלבוש המפואר שמלבישים ליצר הטוב. על ידי לימוד התורה האדם מבין את עוצמת האושר והפאר הרוחני שבקיום המצוות.
אך אם גם זה אינו עוזר, והיצר הרע עדיין מפתה בלבושיו הזוהרים, אזי יש להשתמש בעצה האחרונה: "יזכיר לו יום המיתה". זכירת יום המוות היא הפשטת בגדי הפאר של היצר הרע והלבשתו בסחבות. כאשר האדם מתבונן בסוף הגשמיות, הוא מבין שכל תענוגי היצר הרע סופם רימה ותולעה, ובכך הוא משווה את מעמדו למעמד היצר הטוב, ויכול לשפוט משפט צדק.
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ." (טז, כא-כב)
פירש רש"י על אתר:
"מצבה — אבן אחת, מזבח — אבנים הרבה. ואף על פי שהייתה מצבה אהובה בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשאוה חק לעבודה זרה".
הרמב"ן ז"ל הקשה על דבריו: והלא הכנענים השתמשו גם במזבחות לעבודתם הזרה, ומדוע אם כן שנא ה' את המצבה בלבד והותיר את המזבח ככלי אהוב לעבודתו?
בביאור עניין זה יסד ה'שם משמואל' (שופטים, שנת תרע"ה) יסוד כביר בהבנת עבודת ה' של הכלל והפרט:
אצל אליהו הנביא בהר הכרמל נאמר (מלכים א יח, לא): "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב... וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'". המזבח, העשוי מאבנים רבות המצטרפות כולן לבניין אחד, מסמל את כלל ישראל. אף על פי שלכל שבט ולכל יחיד יש דרך עבודה מיוחדת משלו, כשהם מתחברים יחד הם נעשים כאיש אחד בלב אחד.
המצבה, לעומת זאת, היא אבן אחת יחידה, והיא מסמלת את עבודת הפרט בנפרד, כשהוא לעצמו.
התורה אסרה את המצבה להורות שמאז שניתנה תורה ונוצר כלל ישראל, אין שום יחיד יכול להגיש את עבודתו אל השי"ת מצד היותו "פרט לעצמו" בלבד. אין האור האלוקי שורה על היחיד אלא בהיותו מחובר ומובלע אל הכלל.
בימי האבות הקדושים הייתה המצבה אהובה, משום שכל אחד מהאבות היה שקול כנגד כלל ישראל כולו. אברהם אבינו נקרא "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), ויעקב אבינו כלל בתוכו שבעים נפש שנאמר עליהן "נפש" בלשון יחיד. מפני שהאבות הקיפו בנפשם הזכה את כללות האומה, הייתה עבודתם היחידית נחשבת כעבודת הכלל. אך לאחר שבאו הכנענים ועשו את המצבה חוק לעבודתם — והרי הם ענפים נפרדים ומפורדים שאין בהם שום בחינת כלל ואחדות — נשנאה המצבה. מכאן ואילך, אין גישה אל הקודש אלא דרך בחינת המזבח, המאחד את כל האבנים לאגודה אחת.
במדרש רבה (אסתר רבה א, יב) הובא:
"שש מעלות היו לכסא של שלמה... כנגד ששה לאווין הכתובים בפרשה: לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, לא תטע לך אשרה, לא תקים לך מצבה, ולא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום."
והדבר תמוה ביותר: מה עניין לאווי איסור אשרה, מצבה וקורבן בעל מום לכסא המלוכה?
אלא שהביאור הוא, שמהות מלך ישראל היא לבטל את ישותו הפרטית ולהיות "לב לכל קהל ישראל", כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ו): "שלבו הוא לב כל קהל ישראל". כדי שהמלך יוכל לכלול בתוכו את כל הציבור ולשאת את דעותיהם, עליו להיות בתכלית השפלות והביטול אל השי"ת. אם יש במלך שמץ של גאווה או חשיבות עצמית פרטית, אין לבו יכול להכיל את הכלל.
על כן, בעת שעלה המלך על מעלות כסאו, היו מכריזים לפניו את ששת הלאווין הללו כדי להזהירו:
* "לא תקים לך מצבה" — הוי זהיר שלא תהיה בחינת "מצבה" (אבן יחידה ועומדת לעצמה). זכור כי כל קיומך כמלך הוא רק מצד היותך שורש הכלל ומחובר אל הכלל.
* "לא תזבח... אשר יהיה בו מום" — כדאיתא בגמרא (מגילה כט, א): "האי מאן דיהיר, בעל מום הוא". הגאווה היא המום הפוסל את המלך, מפני שהיא קוטעת את ביטולו אל הכלל.
"וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי." (יז, ג)
ויש לתמוה: מהו הלשון "אשר לא ציותי"? האם רק משום שלא ציווה לעבדם יש בכך איסור, והרי עבודה זרה היא תועבה מצד עצמה?
* רש"י פירש לפי פשוטו: "אשר לא ציותי — לעבדם".
* הספורנו מפרש באופן עמוק יותר, על פי דרכו בכמה מקומות שהמילה "ציווי" משמעה מינוי ושררה (כמו "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בשמות ו, יג, שפירושו שמינה אותם למנהיגים). לפי זה, פירוש הפסוק הוא: "אשר לא ציותי" — שלא מיניתי אותם להיות בעלי סמכות עצמאית.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א, הלכה א) מבאר כי טעותם של עובדי עבודה זרה בדורות הראשונים (דור אנוש) הייתה שחשבו שמכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא את השמש והכוכבים להנהיג את העולם, והשפע עובר דרכם, הרי שהם כשרים ושליחים של המלך וראוי לחלק להם כבוד. הם דימו זאת למלך בשר ודם הממנה שרים, אשר יש להם סמכות עצמאית לפעול בתחומם.
על כך באה התורה להזהיר: "אשר לא ציותי" — לא נתתי להם שום מינוי בחירתי או כוח עצמאי להטיב או להרע. הם אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, צינורות ורובוטים המעבירים את שפע ה' בדיוק מוחלט על פי חוקים קבועים, ואין להם שום שררה עצמית.
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (יז, יא)
בפרטי המצווה לשמוע בקול בית הדין הגדול מצינו מחלוקות יסודיות בין הראשונים:
1. האם המצווה נוהגת רק בלשכת הגזית או גם בחכמי כל דור?
* שיטת הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א, הלכה א) היא שהעשה והלא תעשה האמורים בפרשה ("על פי התורה אשר יורוך", "לא תסור") מדברים אך ורק על בית הדין הגדול שבלשכת הגזית בירושלים.
* לעומת זאת, ספר החינוך (מצווה תצו) חולק וסובר שגם בחכמי כל דור ודור ישנו איסור דאורייתא של "לא תסור" למי שאינו שומע לקולם.
2. האם הלאו נאמר גם על תקנות דרבנן?
* שיטת הרמב"ם (ספר המצוות, שורש א) היא שהלאו של "לא תסור" כולל בתוכו גם את הגזרות, הסייגים והתקנות שחכמים חידשו במשך הדורות.
* הרמב"ן בהשגותיו שם תמה על כך תמיהה רבה: אם כל איסור דרבנן נסמך על הלאו דאורייתא של "לא תסור", נמצא שכל העובר על איסור דרבנן עובר על לאו דאורייתא! ואם כן, מדוע קיימא לן "ספק דרבנן לקולא", הרי זה ספק דאורייתא? לכן מפרש הרמב"ן שדין "לא תסור" נאמר אך ורק על ביאורי התורה שחכמים מפרשים מדעתם (על פי י"ג מידות או סברא) או על פי הלכה למשה מסיני, אך על עצם הגזרות והתקנות שתיקנו לעשות סייג לתורה, אין בהן לאו דאורייתא של "לא תסור".
כיצד שומעים לחכמים אולי הם טועים?
כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יז, יא) לבאר כיצד ציוותה התורה לשמוע בקול חכמים אפילו כשאומרים על ימין שהוא שמאל:
"והצורך במצוה זאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים... ולוודא שלא תיעשה התורה ככמה תורות, חתך לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול... אפילו יהיה בעיניך כטועים."
ובדרשות הר"ן (דרוש ב) כתב שגם אם חכמים טועים בדינם מחמת מגבלות השכל האנושי, מכל מקום כיוון שהאדם מבטל דעתו למצוות הבורא שציווה לשמוע להם, אין הדבר גורם לקלקול רוחני בנפשו, שכן רצון ה' כעת הוא שנעשה כפי שהכריעו חכמי הדור.
עוד הוסיף הרמב"ן יסוד אדיר:
"כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול."
כדי להמחיש את הבטחת הרמב"ן ש"לעולם נשמרו מן הטעות", מובא מעשה מדהים על מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בעל 'אגרות משה'):
פעם אחת באה לפניו אישה ניצולת שואה בבכי תמרורים, וסיפרה שקיבלה בעבר היתר עגונה מרב גדול ומפורסם, נישאה בשנית והולידה ילדים, והנה כעת בעלה הראשון חזר חי מן המלחמה, ועולמה חרב עליה.
רבי משה שמע את דבריה, קרא לה לשיחה פרטית ושאל אותה שוב ושוב: "האם אכן אותו רב נתן לך את היתר העגונה ביד?". הוא לחץ עליה עד שהודתה בבכי ששיקרה, ומעולם לא קיבלה היתר מאותו רב, אלא זייפה את הדברים.
שאלוהו תלמידיו: "רבנו, האם רוח הקודש נצנצה בך שידעת שהיא משקרת?".
ענה להם רבי משה בענווה: "לא נביא אנכי ולא בן נביא. אלא שבמהלך חיי כתבתי למעלה מאלפיים היתרי עגונות, ויודע אני כמה קשה ומסוכנת מלאכה זו. אותו רב שהיא הזכירה הוא אדם גדול בתורה ובמעשים, צדיק וחסיד. הייתי בטוח שלא ייתכן שתצא תקלה נוראה כזו מתחת ידו של אדם גדול כזה, שהרי הבטיח הרמב"ן שאין הקב"ה מביא מכשול על ידי משרתי מקדשו וחסידיו. לכן ידעתי בבירור שהיא משקרת".
ומעשה דומה לזה אירע עם רבי משה עצמו בצעירותו, בעת שכיהן כרב בעיירה ליובאן ברוסיה:
בעיירה גר יהודי רשע שהיה מלשין ומוסר לקומוניסטים. בסוף ימיו חלה ועמד למות. הוא קרא לאנשי החברה קדישא, בכה בפניהם ואמר שהוא מתחרט על כל עוונותיו, ומכיוון שהוא מפחד מדין שמים, בקשתו האחרונה היא שיקברו אותו "קבורת חמור" — בעמידה, כדי שיהיה לו בכך קצת כפרה.
אנשי החברה קדישא שאלו את רבי משה כיצד לנהוג. ענה להם רבי משה: "לנו יש רק שולחן ערוך! ההלכה אינה מכירה בצוואות משונות כאלו. קברו אותו בשכיבה ככל מת מישראל". וכך עשו.
באמצע הלילה הגיעו אנשי הבולשת (ק.ג.ב.) עם פנסים וכלי חפירה, עצרו את רבי משה ואת אנשי החברה קדישא, והוליכו אותם אל בית הקברות. הם ציוו עליהם לפתוח את הקבר של המוסר. כאשר פתחו את הקבר וראו שהוא קבור בכבוד כראוי, הניחו להם והלכו לדרכם.
לאחר מכן התברר השטן שבסיפור: אותו רשע רצה להתנקם ביהודים גם לאחר מותו. הוא הלך לפני מותו לקומוניסטים ואמר להם: "היהודים שונאים אותי על ששיתפתי עמכם פעולה, והם מתכננים להתנקם בי לאחר מותי ולקבור אותי בעמידה בביזיון". הקומוניסטים הבטיחו שאם אכן ימצאו אותו קבור כך — יוציאו להורג את הרב ואת אנשי החברה קדישא. רק בזכות עמידתו העקשנית של רבי משה על פסק השולחן ערוך, ניצלה הקהילה כולה ממוות.
ביאור "ימין ושמאל" בשם רבי ירמיהו מאטרסדורף
הסבר נפלא שמעתי בשם הגאון רבי ירמיהו מאטרסדורף זצ"ל (אב"ד סאנטוב, בספר מאמרי צדק):
מדוע נקטה התורה לשון "ימין ושמאל" ולא לשון "אור וחושך" או "יום ולילה"?
אלא שבניגוד מוחלט כמו אור וחושך, אין אדם טועה. אך "ימין ושמאל" הוא דבר יחסי הקל לטעות בו. כאשר שני בני אדם עומדים זה מול זה, הימין של האחד הוא השמאל של השני.
בא הכתוב ללמדנו: "אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין" — קבל את דבריו! שכן הסיבה שאתה רואה את הדבר כ"שמאל" והוא רואה אותו כ"ימין", היא מפני שאתה עומד במקום אחר נמוך יותר. לויית עומד במקומו של החכם ובדרגתו הרוחנית העליונה, היית מבין מיד שימינו היא אכן ימין אמיתית.
שום תשים עליך מלך (יז, טו)
בפרשת המלך מצינו סתירה לכאורה בין הפסוקים:
מצד אחד נאמר: "וְאָמַרְתָּ אָשִׁימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" — משמע שהדבר תלוי ברצון העם ואינו אלא רשות.
ומצד שני מיד כתיב: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" — וזוהי לשון של מצוות עשה מוחלטת!
מבאר אור החיים הקדוש יסוד עמוק במינוי מלך:
ישנם שני גדרים שונים במינוי מלך:
1. הגדר המגונה: מינוי מלך כדי להישען על גבורתו הטבעית, כוחו הפיזי וחכמתו המדינית במלחמות, כדרך עמי הארץ המביטים רק על כוח הזרוע והתועלת החושית. דרך זו מסירה את הביטחון מה' ושמה מבטח בבשר ודם.
2. הגדר המקודש: מינוי מלך לשם שמים, כדי שיהיה מנהיג רוחני המאחד את העם ביראת שמים, ושומר על כבוד התורה ולומדיה. מלך כזה הוא תפארת לישראל.
לפיכך הקדים הכתוב ואמר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים" — זהו הגדר הראשון והנפסל! ועל כך באה התורה ומתקנת: "שום תשים עליך מלך" — כלומר, אם ברצונך להעמיד מלך, לא כדרך הגויים תעשה, אלא תמנה מלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו", על פי נביא וסנהדרין, לשם שמים.
בזה מיושבת היטב קצפתו של שמואל הנביא על ישראל כאשר ביקשו מלך (שמואל א ח, ו). שהרי ביקשו "לשפטנו ככל הגוים" — שהוא הגדר הפסול של תליית הביטחון בכוח אנושי. אך לו היו מבקשים מלך לשם שמים, היו מקיימים בזה מצוות עשה מן התורה.
שלוש אזהרות המלך ורמז "כסא"
בפרשת המלך מוזהר המלך בשלושה איסורים:
1. לא ירבה לו כסף וזהב.
2. לא ירבה לו סוסים.
3. לא ירבה לו נשים.
ראשי התיבות של שלוש אזהרות אלו יוצרות את המילה כס"א (כסף, סוסים, אשה), ללמדנו שרק אם המלך נזהר בשלושה דברים אלו, הוא ראוי לשבת על כסא מלכותו.
ועניין זה שייך בכל אדם, שהרי כל אדם הוא עולם קטן, ועליו למשול על כוחותיו וחושיו. השליטה על הנפש נעשית על ידי תיקון שלושת חלקי האדם: השכל, הנפש והגוף:
כסף וזהב כנגד השכל שלא יימשך השכל אחר חמדת הממון החומרי.
סוסים כנגד הנפש שלא תתגאה הנפש ולא תבטח בגבורת הסוס (כוח הזרוע).
נשים הגוף שמירת הגוף מתאוות הבשרים והחומר.
העצה היחידה שנותנת התורה כדי למשול בחושים אלו היא: "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו". רק על ידי עסק התורה בתמידות, קובע האדם את מלכות השכל על הנפש והגוף.
בסגנון זה מרומז גם המונח מל"ך: ראשי תיבות מוח, לב, כבד. הסדר הנכון הוא שהמוח (השכל) שולט על הלב (הרגש והתאוות) והלב שולט על הכבד (החומריות והיצרים). אך אם חלילה האדם הופך את הסדר, נעשה כבד-לב-מוח — שהוא סוד הכלייה והחורבן.
לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו (יז, יז)
עומק חטאו של שלמה המלך
הגמרא במסכת סנהדרין (כא, ב) מביאה כי שלמה המלך אמר על שני לאווין אלו: "אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב", ובסוף חטא והטו נשיו את לבבו.
ויש להבין: כיצד טעה שלמה המלך, החכם מכל האדם, שהיה בקיא בכוחות הנפש באופן נעלה, וכיצד חשב שיכול לעמוד נגד גזירת התורה?
וכמו כן יש להקשות מהגמרא במסכת שבת (יב, ב) על רבי ישמעאל שקרא לאור הנר בשבת ואמר "אקרא ולא אטה", ולבסוף הטה את הנר ואמר "כמה גדולים דברי חכמים". והרי רבי ישמעאל היה שרוי באימה עצומה מקדושת השבת, ומדוע לא הועילה לו אימה זו לשומרו מן החטא?
ביאר מרן הרב דיסקין זצ"ל יסוד נורא:
ברגע שהתורה או חז"ל אוסרים דבר מסוים, עצם האמירה של האיסור יוצרת מציאות רוחנית סגולית בעולם, שכל העובר על הגדר — אפילו אם הוא חכם עצום או בעל דרגה רוחנית עליונה — נכנס לתוך תחום הטומאה והרעל הרוחני, ושם אין שכלו וצדקותו מגינים עליו עוד.
שלמה המלך ורבי ישמעאל חשבו שהטעם של האיסור הוא העיקר, ואם הם ישמרו על הטעם (שלא יסור הלב, או שלא יטה את הנר), מותר להם לעבור על הגדר הפיזי. אך האמת היא שהגדר עצמו הוא המגן הסגולי, וברגע שפרצו אותו — פגעה בהם הרוח הטומאה המצויה מעבר לגדר.
מכאן למדו גדולי הדורות על כוחם העצום של תקנות וגזרות חכמים, שיש להן השפעה רוחנית ממש כמו דיני דאורייתא:
* הגר"ש אלישיב זצ"ל הביא ראיה לכך מהגמרא בפסחים (קי, א) בעניין "זוגות" (שנזהרו שלא לאכול או לשתות בזוגות מפני סכנת מזיקים). הגמרא אומרת שם שביום טוב שני של גלויות (שהוא דרבנן) גם כן נזהרו מזוגות. ומדוע הועילה תקנת חכמים לשנות את מציאות המזיקים הרוחנית? אלא שחכמים בכוחם קיבלו סייעתא דשמיא לשנות ולקבוע את המציאות הסגולית בעולם.
* המהר"ל מפראג (בבאר הגולה) ביאר בעניין איסור יין נסך של גויים, שאסור אפילו בהנאה ומגע של תינוק גוי בן יומו. והקשו המפקפקים: מה שייך חשש עבודה זרה בתינוק? ענה המהר"ל שגזירת חכמים אינה רק סייג שכלי מפני תקלה, אלא היא קביעת מציאות רוחנית — שקדושה נדבקת בישראל, וטומאה נדבקת בעובדי כוכבים, וגזירת חכמים החילה את דין הטומאה על מגע הגוי באשר הוא גוי.
* וכך הוא באיסור ייחוד (אפילו עם אישה בת מאה שנה) או באיסורי שבת דרבנן, שהעובר עליהם מסכן את אמונתו ונפשו, מפני שהוא פורץ את חומת האש הסגולית שהקימו חכמים סביב התורה.
וקרא בו כל ימי חייו (יז, יט)
בירושלמי (סנהדרין פרק ב, הלכה ו) דרשו חז"ל קל וחומר נורא:
"אם המלך, שכל צרכי ציבור מוטלים עליו, הצטווה לכתוב ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, אדם פשוט שאינו טרוד כל כך — על אחת כמה וכמה שחייב לעסוק בתורה יומם ולילה!"
וכן מצינו ביהושע בן נון, שאף על פי שהיה עסוק בכיבוש הארץ וחלוקתה ובהנהגת מיליוני בני אדם, נצטווה (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמֵם וָלַיְלָה". מכאן ישנה תביעה עצומה בשמים על כל יהודי שטוען כי הוא "עסוק" ואין לו פנאי ללמוד: וכי עסוק אתה יותר מיהושע וממלך ישראל?
דברי הב"ח בביאור "למען"
כתב מרן הב"ח (אורח חיים סימן מז) יסוד גדול: בכל מקום שכתבה התורה את המילה "למען" (כמו "למען ילמד ליראה"), מוטלת חובה על האדם בשעת עשיית המצווה לחשוב על טעם המצווה ותכליתה.
לפי זה, י"ל דלכאו' בעי בעת שהמלך (או כל אדם) עוסק בתורה, אל ילמד רק לשם השגת ידיעות מדעיות, אלא יכוון בלבו אל תכלית הלימוד: "למען ילמד ליראה את ה'".
למען בלתי רום לבבו מאחיו (יז, כ)
כתב הרמב"ן מכאן למדנו מקור לאיסור הגאווה, שהרי אם המלך, שראוי לו להתגאות מצד שררתו, הוזהר "בלתי רום לבבו", אדם פשוט — על אחת כמה וכמה שאסור לו להתגאות!
ויש להקשות: מדוע הוצרך הרמב"ן ללמוד את איסור הגאווה מכאן, והלא בפרשה הקודמת (עקב ח, יד) כתיב פסוק מפורש יותר: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"?
ביאר הגאון הרב מרגלית על פי מעשה שהיה:
עשיר גדול ותקיף היה רגיל תמיד לקבל את עליית "שלישי" המכובדת ביום הכיפורים. פעם אחת, בשעת תפילת נעילה, עמד אותו עשיר ובכה בקול נשבר: "רבונו של עולם, מה אני, מה חיי, כעפר אני נחשב לפניך!".
שמע זאת הגבאי וחשב לעצמו: "אם העשיר חזר בתשובה והבין שהוא כעפר, בוודאי לא יקפיד עתה אם אתן את עליית שלישי לאדם אחר". בשנה הבאה נתן הגבאי את העלייה ליהודי פשוט. מיד בסיום התפילה התנפל עליו העשיר בצעקות ובכעס נורא.
תמה הגבאי ואמר לו: "והלא במו אוזניי שמעתיך אומר ביום הכיפורים שאתה כעפר ואפר!".
ענה לו העשיר בכעס: "שוטה שבעולם! כלפי הקדוש ברוך הוא — בוודאי אני כעפר ואפר. אבל כלפי אותו אדם פשוט שנתת לו את העלייה שלי — אני הרי עשיר ומכובד ממנו אלפי מונים!".
זהו העומק שבשני הפסוקים:
* הפסוק בפרשת עקב — "ורם לבבך ושכחת את ה'" — מזהיר מפני גאווה כלפי שמיא, שהאדם שוכח את בוראו.
* אך עדיין היינו חושבים שמותר לאדם להתגאות כלפי חבריו בני האדם. לכן בא הפסוק בפרשתנו ומזהיר את המלך: "למען בלתי רום לבבו מאחיו" — אפילו כלפי אחיו הפשוטים שבישראל, חל עליו איסור מוחלט להתגאות!
אריכות ימים למלך ולראשי ישיבות
נאמר במלך: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ". וכן מקובל בכל הדורות לברך את המלך "יחי המלך" (כמו שמצינו בשמואל א י, כד). וכן נהגו כיום לברך גדולי תורה וראשי ישיבות בתואר "שליט"א" (שיחיה לאורך ימים טובים אמן).
וצריך להבין: מדוע מצינו ברכה מיוחדת של אריכות ימים דווקא למנהיגים וראשי ישיבות, ולא לאדם פשוט?
הסבר לכך מצינו בדברי החזקוני כאן, שביאר כי הסיבה שהתורה מברכת את המלך באריכות ימים היא מפני ש"שררה מקברת בעליה" (פסחים פז, ב). כיוון שעול הציבור והנהגתו מתישים את כוחו של המנהיג ומקצרים את ימיו בדרך הטבע, הבטיחה לו התורה שמירה מיוחדת וברכת אריכות ימים על טבעית בזכות עמלו לשם שמים.
שלוש מצוות בכניסתן לארץ (יז-יח)
הקשר לשלושת חלקי האדם
חז"ל בגמרא (סנהדרין כ, ב) אמרו:
"שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולמחות זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה."
שלושה עניינים אלו מקבילים לשלושת חלקי האדם: גוף, נפש ונשמה:
* ארץ ישראל מאחדת את גופות בני ישראל, שכולם שוכנים בארץ אחת מוגדרת.
* המלך מאחד את נפשות ישראל, בכך שהוא מבטל את פירוד הלבבות ומשווה את רצונותיהם לה' (עולם הנפש והמידות).
* בית המקדש מאחד את נשמות ישראל בשורשן העליון (עולם השכל והנשמה).
עמלק הוא כוח הפירוד הרוחני. הוא החוצץ והמפריד בין אותיות יו"ד-ה"א (עולם השכל והנשמה) לאותיות וא"ו-ה"א (עולם המידות והגוף) של השם הקדוש.
לפיכך, ישנו סדר מדויק בשלוש המצוות הללו: ראשית יש להעמיד מלך המאחד את הנפשות; לאחר מכן יש למחות את זכר עמלק כדי להסיר את הפירוד החוצץ; ורק אז זוכים להגיע לבניין בית המקדש, שהוא איחוד הנשמות בשורשן העליון.
במדרש נאמר כי בימי שאול ודוד כבר מינו מלך וניסו למחות את עמלק, ובכל זאת לא זכו לבנות את בית המקדש. והטעם לכך הוא שהיו ביניהם "דילטורין" (בעלי לשון הרע ומגלי סודות, כגון דואג האדומי).
והטעם לזה הוא, כי חטא הדילטוריא פוגם בסוד הפנימי של ישראל. שמי שאינו מסוגל לשמור סוד ומגלה מסתורין, נמשך אחר חיצוניות הגויים ("סתם גוי מפעי פעי"). כיוון שבית המקדש הוא פנימיותו של העולם (לבנון — לב של ישראל), הרי שהדילטוריא, הפוגמת בפנימיות הנפש, עכבה את בניינו. ורק בימי שלמה, כאשר שרר השלום והאחדות השלמה, נבנה בית המקדש.
תמים תהיה עם ה' אלהיך (יח, יג)
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בעניין הכישוף
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ."
* הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא, הלכה טז) סובר שכל ענייני הכישוף, הניחוש והאובות אינם אלא דברי שקר והבל שבהם הטעו הגויים את ההמונים, ואסרה התורה להשתמש בהם כדי שלא להימשך אחר השטויות הללו.
* לעומת זאת, הרמב"ן (בפירושו לתורה דברים יח, ט) חולק וסובר שיש ממש בכוחות הללו, והם כוחות רוחניים של טומאה השולטים בבריאה ("שרים התחתונים"). אך אסרה התורה להיזקק להם, מפני שחלקם של ישראל הוא מעל המזלות ומעל הכוחות הללו, ויש להם לפנות ישירות אל הבורא.
ביטול גזירות המזל על ידי התמימות
מבאר אור החיים הקדוש: כל הדרכים של המנחשים והקוסמים נועדו לדעת את העתיד החל על פי מערכת המזלות והטבע.
אך אתה, עם סגולתו של הקדוש ברוך הוא, אם תהיה "עם ה'" בדבקות ובשלימות של מצוות — "תמים תהיה", ולא יחסר לך דבר! שכן הדבקות בה' יתברך מעלה את האדם מעל מערכת המזלות, ואין הוראת המזל שולטת בו לרעה.
וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שראה באצטגנינות שלו שאינו עתיד להוליד, ואמר לו הקדוש ברוך הוא (שבת קנו, א): "צא מאצטגנינות שלך — אין מזל לישראל!". עם ישראל נקרא "ישראל" משום שיש לו קשר ישיר — ישר-אל — ללא תיווך של מלאכים ומזלות.
נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך (יח, טו)
ביאור הגר"א על עבודת האדם
בביאור הגר"א על ספר משלי (טז, א) על הפסוק "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעַנֵה לָשׁוֹן", ביאר את סוד כוח הנבואה:
הנביא ובני הנביאים היו צריכים להכין את לבם בתכלית ההכנה, לערוך את מחשבותיהם ולזכך את מידותיהם ("מערכי לב"). אך עצם הדיבור וההתגלות הנבואית היו מתנה אלוקית השורה עליהם מלמעלה ("ומה' מענה לשון").
מכאן יש לימוד לכל אדם בימינו בעבודת ה': עלינו מוטלת החובה לעמול ולסדר את "מערכי הלב" על ידי הכנת עצמנו ללימוד התורה ולתפילה, והקב"ה ברחמיו יעזור ויפתח את מעיינות השכל והשפתיים להבין ולהשיג את קדושתו.
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה (כ, ג)
זכות קריאת שמע וההתחדשות בעבודת ה'
"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם."
פירש רש"י על אתר:
"שמע ישראל — אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".
בגמרא במסכת סוטה (מב, ב) מבואר שגוליית הפלישתי היה ניגש "השכם והערב" כדי לבטל את ישראל מקריאת שמע של שחרית וערבית. וכתב המהרש"א בחילופי אגדות, שגוליית ידע את הסוד הנורא שכאשר יש לכלל ישראל את זכות קריאת שמע — אין שום אומה ולשון יכולים לנצחם במלחמה.
ויש להתבונן: מהי הסגולה המיוחדת הזו המצויה בקריאת שמע, שבכוחה בלבד ראויים ישראל לנצח במלחמה?
העניין הוא שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים. פעמים רבות מקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים, אך לאחר מכן הוא רואה שנכשל ונפל מדרגתו. היצר הרע בא להפילו בייאוש ואומר לו: "מה תועיל קבלתך החדשה, והלא כבר קיבלת בעבר ונכשלת?".
כאן נבחן כוחו המיוחד של הישראלי: להתחיל תמיד מחדש! אל יהיה האדם שפל בעיני עצמו, אלא יתחזק ויקבל עליו מלכות שמים מחדש, כאילו לא קיבל אותה מעולם.
זוהי זכותם של ישראל שאינה מצויה באומות העולם:
- עשו נקרא עשו לשון "עשוי ונגמר", שאינו משתנה ואינו מתחדש.
- יעקב הוא מלשון "עקב", שקטן הוא בעיני עצמו ומתחיל תמיד מחדש.
וכמו שאמר 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זצ"ל: "בכל יום, כנגד אתמול, היהודי הוא כדמיון יהודי לגבי גוי!". בכל יום מתחדשת הנשמה ומתחילה את עבודתה מחדש. זכות זו של קריאת שמע — הנכונות להתחיל מחדש בכל יום ולא ליפול לייאוש — היא העומדת לישראל במלחמה, והיא המזכה אותם בדין של ראש השנה, שבו הקדוש ברוך הוא מקבל את קבלתנו לעתיד ואינו מביט אל עברנו.
כי תצור אל עיר... לא תשחית את עצה (כ, יט)
טעם איסור בל תשחית
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר."
בספר החינוך (מצווה תקכט) מבואר כי טעם איסור "בל תשחית" נועד להקנות בנפשנו מידת הרגישות והעדינות, שנהיה רחוקים מכל דרך של הרס וחורבן, ועל ידי כך נתרגל לשמור על הקיים ולשמוח בטוב שבבריאה.
בספר "הכתב והקבלה" ביאר עניין זה עמוק יותר:
"אין ראוי להשתמש בדבר מהנבראים אל ההיפך המכוון ממנו בבריאה".
ודוגמה לדבר מצינו בדין המזבח, שנאמר בו (שמות כ, כב) "כִּי חַרְבְּךָ הֲנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְּלֶהָ". ופירש רש"י שם על פי המכילתא: המזבח נברא להאריך ימי אדם, והברזל נברא לקצר ימי אדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך.
כך גם באילן פרי: האילן נברא בבריאה כדי לעשות פירות להחיות בהם נפש אדם. משום כך, אין זה מן הדין להשתמש באילן המשמר חיים כדי לעשות ממנו כלי מלחמה המשחיתים אדם ומאבדים אותו.
חומרת כריתת אילנות
חומרת כריתת עצי פרי מובאת בגמרא במסכת בבא קמא (צא, ב):
"העיד רבי חנינא: לא שכיב (מת) שיחת (בני) אלא משום שקצץ תאנה קודם זמנה."
ובמסכת פסחים (נ, ב) נאמר: "קוצצי אילנות טובות אינו רואה סימן ברכה לעולם". וכתבו תוספות שם (ד"ה קוצצי) על פי פסוקנו "כי האדם עץ השדה", שדבר זה נאמר בחומרא רבה לא רק באילנות מאכל אלא אף באילנות סרק, שאין להשחיתם ללא צורך ותועלת ממשית.
עגלה ערופה — ואתה תבער הדם הנקי (כא, ט)
סוד הרימה והתולעים בביאור הגר"ח קנייבסקי והשל"ה
"וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'."
ויש להבין: מדוע תלתה התורה את ביעור הדם הנקי בתנאי "כי תעשה הישר בעיני ה'"?
מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (בספרו 'לרעהו' על התורה) מביא את דברי תרגום יונתן בן עוזיאל על אתר, שכתב סוד נורא:
כאשר היו עושים את כל סדר עגלה ערופה כהלכתה, היה נעשה נס, ורחש של תולעים ורימה היה יוצא מבטנו של הנרצח והיה זוחל והולך עד שהיה מגיע אל מקום הימצאו של הרוצח ומצביע עליו, ועל ידי כך היו בית דין תופסים אותו ודנים אותו למיתה.
כך מובא גם בשל"ה הקדוש, שעל ידי מעשה עגלה ערופה היה מתגלה הרוצח בדרך מופת. ורמז לדבר בפסוק: "וְאתה תְּבער הַדם הַנקי" — סופי תיבות באותיות מרובעות: רימה.
ומבאר הגר"ח קנייבסקי: על פי זה מובן היטב מדוע כתבה התורה "כי תעשה הישר בעיני ה'", שכן מופת קדוש וגלוי זה של יציאת הרימה לגלות את הרוצח, היה מתרחש רק כאשר הדור היה זכאי ועושה הישר בעיני ה'.
מוסר השכל מאחריות העיר הקרובה
האבן עזרא והאברבנאל ביארו כי העיר הקרובה אל החלל מביאה את העגלה הערופה משום שמוטלת עליהם אחריות עקיפה. אילו היו אנשי העיר צדיקים גמורים ורודפי חסד, הייתה זכותם מגינה על האזור כולו ולא היה נרצח אדם בקרבתם.
מכאן יש ללמוד מוסר השכל עצום: השפעתו הרוחנית של האדם ושל סביבתו אינה מצטמצמת רק בדלת אמותיהם, אלא מעשיהם הטובים או חלילה קלקוליהם משפיעים על מרחב שלם סביבם. וכאשר קורה אסון בסביבה, על הקרובים ביותר להתעורר בתשובה ובחשבון נפש.
(הרב חננוש)
