שופטים פנינים לפרשת שופטים (מלוקט) (1 צופה)

[התורה]

'לִתְרעַ בֵּית דִינָךְ' או 'לְקִרְוָךְ' – מה התרגום הנכון?
בעוד שרש"י כותב שהמתרגם 'לתרע בית דינך' טועה, הרי כמעט בכל החומשים המדויקים מופיע דווקא נוסח זה בתרגום, היתכן?​

בחיוב עונש סקילה לעובד עבודה זרה, נאמר בפרשתנו (יז, ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא וגו' אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. ברוב החומשים הנדפסים, נדפס בתרגום אונקלוס על המילים 'אל שעריך' - לִתְרעַ בֵּית דִינָךְ', וכן בתרגום יונתן: 'לִתְרַע בֵּית דִּינֵיכוֹן'. כן הוא בכל הדפוסים הקדומים, כמו דפוס סביונטה ודפוס תימן ועוד [מלבד חומשים בודדים בהם נכתב בתרגום לְקִרְוָךְ'].​

המתרגם כך -טועה!​

אולם רש"י כאן כתב וז"ל: 'אל שעריך וגו', המתרגם אל שעריך - לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך, זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה (פסוק ב), מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו. ותרגומו לקרוך', עכ"ל.

ביאור הדברים: פעמים שהמילה 'שער' יכולה להתפרש מלשון בית דין [כגון (דברים כה, ז) וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה], כי הדיינים היו יושבים בשער העיר (רמב"ם סנהדרין א, לג), ואז יש לתרגם: 'לתרע בית דינך'. אולם פעמים שהמילה 'שער' יכולה להתפרש מלשון 'עיר', כפי שנכתב למעלה (פסוק ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ וגו', ואז יש לתרגם: 'לקרוך'.

על כך מביא רש"י את דברי חז"ל בגמרא (כתובות מה, ב) ובספרי (אות קמט), שדרשו את האמור כאן שיש להוציא את החוטא 'אל שעריך', שאין הכוונה לשער של בית דין, אלא הכוונה להוציאו אל העיר אשר בו חטא ושם להורגו [כדי שאנשי עירו יראו וילמדו מוסר (באר מים חיים), וכן להראות שלא יושיעו האליל שעבד שם אליו (ספורנו)].

לאור דברי חז"ל אלו, כותב רש"י, שהתרגום הנכון הוא 'לְקִרְוָךְ', ואילו המתרגם 'לִתְרעַ בֵּית דִינָךְ', הריהו טועה!​

מחלוקת בבלי וירושלמי​

אך כאמור, למרבה הפלא, בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן המצוי בידינו מובא התרגום 'לִתְרעַ בֵּית דִינָךְ'. על כך האריכו האחרונים שאין צריך להגיה ולתקן בתרגום, אלא יש ליישב את הנוסח המצוי בידינו, כי בוודאי יש מקור מדוע כתב כן.

בעל תורה תמימה כתב ליישב, שבתלמוד ירושלמי (סנהדרין פ"ו ה"א) מפורש שנחלקו בזה רבי וחכמים, רבי דריש שעריך זה שער שעבד בו, ורבנן דרשי זה שער שנדון בו, והנה אף שהגמרא שלנו סתמה כדעת רבי בירושלמי, אבל שוב אין לומר על המתרגם כדעת רבנן בירושלמי, שטועה בזה, כי יש לומר שאונקלוס ויונתן נקטו כדעת רבנן.​

עיר שרובה נכרים​

מהלך אחר ביישוב גירסת התרגום, כתב בספר 'נתינה לגר', להג"ר נתן הכהן אדלר זצ"ל אב"ד לונדון, על פי מה שאמרו במסכת כתובות שם, שבעיר שרובה נכרים, סוקלים אותו על פתח בית דין, וכן פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין טו, ב). ומעתה כוונת אונקלוס על עיר שרובה נכרים. ומוסיף בעל נתינה לגר, שמכאן ראיה שאונקלוס חי אחר חורבן ירושלים, שאז היתה ירושלים עיר שרובה נכרים. וכן תירץ בספר 'קטורת הסמים' [פירוש על תרגום יונתן, להג"ר מרדכי איש קרעזמיר זצ"ל, אמשטרדם תל"א].​

שניהם אמת​

עוד העירו בזה, כי הנה במסכת סנהדרין (טז, א) דרשו על פסוק זה - איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, וכתב שם רש"י וז"ל: 'לשעריך - לבית דין שבשעריך, דהיינו סנהדרי קטנה, ואי אתה מוציא כולה אלא בסנהדרי גדולה', עכ"ל. ולכאורה יש כאן סתירה גלויה בין דברי רש"י בפרשתנו שפירש 'שעריך' - שער שעבד בו, לרש"י במסכת סנהדרין שדרש 'שעריך' - היינו בית דין וסנהדרי קטנה (ובאמת בספר אוזניים לתורה כתב הגר"ז סורוצקין זצ"ל, שדברי התרגום נסמכו על גמרא זו).

לכן כתבו ליישב (ראה רש"ש כתובות שם; פירוש הנדפס בעילום שם בחומשים הישנים של מקראות גדולות בשם 'פתשגן' או 'יא"ר') שבאמת אין כאן סתירה, כי גם לפי מה שדרשו במסכת כתובות 'שעריך' לעיר שעבד בו, הכוונה גם לשער בית דין, כי בית דין היו יושבים בשער העיר, ושניהם אמת, שהתורה אמרה שיש להוציא את החוטא אל העיר שחטא בו, ושם יש להובילו אל שער העיר, ששם יושבים בית דין.​

שתי הוצאות​

מהלך אחר כתב בספר 'שערי אהרן', כי הנה לשון הכתוב הוא 'וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא וגו' אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ', הרי שהזכיר פעמיים 'את האיש או את האשה', וזאת משום שיש כאן שתי הוצאות, בראשונה - הוצאה לדון בבית דין, ובשניה - הוצאה לעונש ולמיתה, ומה שנאמר באמצע הכתוב 'אל שעריך', עולה למעלה ולמטה, והנה בהוצאה הראשונה לדון, בזה הכוונה בוודאי להוצאה לבית דין, ושפיר תרגם אונקלוס 'לתרע בית דינא', ובזה נאמרו דברי הגמרא בסנהדרין, ואילו ההוצאה השניה לעונש, על כך דרשו במסכת כתובות שהכוונה לשער שעבד בו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

התעלות תמידית
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקיךָ (טז, כב)​

אסור לו ליהודי להיות ניצב תמיד באותו מצב, בבחינת 'מצבה', אלא עליו לשאוף תמיד להתעלות מעלה מעלה.​

(הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע, בעל בני יששכר, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

מדוע מוסיפים 'שליט"א'?
לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז, כ)​

דבר חידוש כותב כאן ה'חזקוני': לפי שהרבנות מקברת את בעליה (פסחים פז ב), צריך המלך לברכה מיוחדת שיאריך ימים, ומטעם זה אומרים 'יחי המלך' בשעה שמעמידים מלך.

דבר נחמד כעין זה, כותב בביאור 'עלי תמר' על הירושלמי (ברכות א, ו), שזה הטעם למנהג ישראל שכאשר מזכירים סתם יהודי כותבים אחריו שיחי' או נ"י וכדומה, אולם כשמזכירים שם של רב מצרפים לשמו תפילה וברכה מיוחדת 'שליט"א', לפי שהרבנות מקברת את בעליה, זקוק הוא לברכה מיוחדת – שליט"א, שיחיה לימים טובים ארוכים!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

עד אחד מחייב שבועה​

בכל עונש שבית דין מענישים את האדם, בגופו או בממונו, על עוון וחטאת, אין לבית דין להעניש על סמך עדות של עד אחד. רק על פי שני עדים או שלשה עדים ניתן לקיים את פסק הדין להעניש עונש בבית דין. אולם בכוחו של עד אחד לחייב שבועה, דהיינו במקרה שאדם תובע את חבירו ממון, כגון שאומר לו 'תן לי מנה שהלוויתי לך!' והלה מכחיש את דבר ההלוואה, ועד אחד מעיד שהוא חייב, אזי עדות זו של העד היחיד מחייבת את הנתבע להישבע שהוא אכן אינו חייב.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כהן המקריב שלא בשעת המשמר • כישוף ותועבות הגוים • תמים תהיה​

נלמד שלמרות שהכהנים התחלקו לכ"ד משמרות, בכל זאת כהן יכול להקריב קרבן פרטי שלו בכל זמן שירצה, וגם בשלש הרגלים יכול כל כהן להקריב את קרבנות הרגל. כן נלמד על האיסור לעשות את כל סוגי הכישוף וקסמים והניחושים ושאר תועבות הגוים, רק יש להתהלך בתמימות עם ה' ולא לחקור אחרי העתידות.

משמרות כהונה:
בימי דוד ושמואל חילקו את כלל הכהנים לעשרים וארבע 'משמרות', כל משמר עבד שבוע אחד בבית המקדש, והסכימו ביניהם: 'טול אתה את השבוע שלך, ואני אטול את השבוע שלי'.

קרבן פרטי:
למרות זאת, כהן העומד להקריב קרבן פרטי שלו, נדר או נדבה, יכול לבוא ולהקריב קרבן זה בבית המקדש גם שלא בשעת המשמר שלו.

קרבנות הרגל:
כל כהן משבט לוי (אך לא לוי ממש, שהרי לוי אינו עובד במקדש), המתגורר באחת מערי ישראל, כשהוא עולה לרגל בשלש רגלים - גם אם אין עכשיו המשמר שלו – יכול לבוא למקדש במקום אשר בחר ה', ולהקריב כאוות נפשו את הקרבנות הבאים מחמת הרגל, כגון קרבן מוסף, כמו כל שאר הכהנים המשרתים שם כעת במשמר שלהם.

בבשר ובעורות:
כל הכהנים העובדים ברגל, נוטלים חלק באכילת קרבנות אלו ובעורות הקרבנות.

מכירת האבות:
אבל קרבנות שאינם באים מחמת הרגל, כגון קרבנות תמיד; מוסף של שבת; נדרים ונדבות - אין יכול הכהן שעכשיו אין זה המשמר שלו, להקריב קרבנות אלו ולקבל בהם חלק, כי האבות בימי דוד ושמואל כבר מכרו זה לזה את חלוקת המשמרות.

אסור ללמוד:
כאשר יבואו לארץ ישראל, אסור להם ללמוד ולהבין את סוגי התועבות של הגוים, כל עוד מטרת הלימוד היא על מנת לעשות כמותם.

להכיר את הקלקול:
אבל רשאי אדם ללמוד את תועבות הגוים כשהמטרה היא להבין כמה מעשיהם מקולקלים, כדי שיוכל להורות לבניו: 'לא תעשו כל וכך, כי זה ממנהגי הגוים!'.

מולך:
הכתוב מפרט רשימה של שמונה תועבות שאסור שאחד מהם ימצא בקרב ישראל, כי תועבה היא לפני ה' כשעושים אפילו אחד מכל אלה, ובגלל דברים אלו גירש ה' את הגוים מלפני ישראל:
א. מעביר בנו או בתו בין שתי מדורות, ובכך עובד את האליל הנקרא 'מולך'.

קוסם:
ב. קוסם קסמים, האוחז את מקלו ועושה בו איזה כישוף, ועל פיו הוא קובע אם ללכת למקום פלוני או לא.

מעונן:
ג. מעונן: לרבי עקיבא – הוא מלשון זמן ועונה, דהיינו שקובע ואומר על זמנים מסוימים אם הם טובים, כגון 'עונה פלונית טובה היא להתחיל בה'. לחכמים - הכוונה לאוחזי עיניים.

מנחש:
ד. המנחש ונותן סימנים על סמך מאורעות שאירעו, כגון אם פתו נפלה מפיו; צבי הפסיקו בדרך; מקלו נפל מידו.

מצרף נחשים:
ה. חובר-חבר, אשר בכישופו הוא מחבר ומצרף למקום אחד נחשים או עקרבים או שאר חיות.

אוב:
ו. השואל ב'אוב' (נקרא גם בשם 'פיתום'), המעלה את המת בבית השחי שלו, ומשם המת מדבר.

ידעוני:
ז. ידעוני, המכניס לפיו עצם של חיה הנקראת 'ידוע', והעצם מדברת באמצעות כישוף.

שואל מתים:
ח. דורש אל המתים, המעלה את המת, או הנשאל בגולגולת.

תמים תהיה:
אלא, התהלך בתמימות עם ה' אלקיך, ותצפה רק לישועתו, ולא תחקור על מה שיהיה בעתיד, אלא כל מה שיבוא עליך בהווה תקבל על עצמך בתמימות. אם תעשה כך, אז תהיה עִם ה', ותהיה בחלקו של הקב"ה!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

משלו הנוקב של רבי גד'ל על חודש אלול​

סיפר הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל בדרך משל ומליצה: פעם לן יהודי בפונדק באחד מלילות אלול, ושמע במהלך הלילה את השכן בחדר השני נאנח וגונח 'הוי אלול, אלול'. נתמלא השומע הערכה ליהודי שכולו השתוקקות ודבקות בחודש הרחמים והסליחות עד כדי כך שאינו יכול לישון, הרהר בלבו איך מגיעים לדרגה כזו?!
בפוגשו אותו בבוקר, ניגש אליו בהערצה ושאלו על אנחותיו. נענה ה'אלול איד' ואמר, 'בדרך כלל בחודש אלול כבר קריר, ולא מצוי שיהיו פשפשים (וואנצ'ן) ואפילו באכסניות - והנה בלילה שעבר נטפלו אלי כמה פשפשים ועקצו אותי על אף שעומדים בחודש אלול...
כל בר דעת מבין מאליו כלפי מי הדברים מכוונים, חודש אלול מגיע, וצריכים לפשפש ולשפר מעשינו, חרטה על העבר וקבלה על עתיד, אולם היצר הרע נוטל הנקודה האמיתית, תשובה מעומק הלב, להביט נוכח מעשינו במבט אמת, התקיעת שופר ואמירת הסליחות ותהילים אינם אלא אמצעים להגיע על ידם להתעורר ולחשוב חשבון הנפש, מה מטרתי בעלמא הדין, אנה אני בא ולאן אני הולך, ואם האדם עובר את החודש אלול בלי תשובה אמיתית מעומק הלב, דומה הוא ממש לאותו אדם שגונח 'אלול אלול' כשבלבו אין דעתו לתשובה...
גליון מחוברים​

 

[אברך מישיבת מיר]

כעין זה שמעתי מזקנתי ע"ה שאצליהם בעיירה בגרמניה כשהיו מברכים חודש אלול היו הנשים בעזרת נשים פורצות בבכי. ולא.. לא מפני שבהחודש אלול ראש השנה.. אלא מפני החורף הקר שמגיע ואין להם בגדים חמים להלביש את ילדיהם...

 

[התורה]

המלך שוה לעם במתנות כהונה​

לא יהיה לכהנים וגו' ונחלה לא יהיה וגו'.
כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אומרו ונחלה לא יהיה וגו'. וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל.

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

'הכהנים' או 'הכהן'?
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים יח, ג)​

יש לדקדק, שפתח בלשון רבים - 'מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים', וסיים בלשון יחיד – 'וְנָתַן לַכֹּהֵן'.

מבאר הגה"ק רבי וידאל צרפתי זי"ע בספרו 'צוף דבש', על פי הנפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' סא, ט) בדיני מתנות זרוע לחיים וקיבה: "לא יחלקם להרבה כהנים, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה, אלא נותן זרוע לאחד, וקיבה לאחד, ולחיים לשנים. ובשור הגדול, יכול לחלק הזרוע לשנים, לכל אחד פרק אחד". ובכן יבואר, שבתחילה נאמר 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר' – כשמדובר בשור הגדול, אזי משפט הנתינה שייך לכמה כהנים, כי הזרוע מתחלק לשני כהנים, אבל 'אִם שֶׂה' – שהיא בהמה קטנה, אזי – 'וְנָתַן לַכֹּהֵן', שכהן יחיד זוכה בזרוע.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

תורה שבכתב ותורה שבעל פה
וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו (דברים יז, יח-יט)​

בספרו 'עץ הדעת טוב' דורש הגה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע פסוקים אלו, על פי המבואר בגמרא (גיטין ס, א) שאסור לכתוב תורה שבעל פה, ומכל מקום כתב רבי את המשניות, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', כיון שראה ששוכחים את התורה. וזה דבר הכתוב: וְכָתַב לוֹ אֶת 'מִשְׁנֵה' הַתּוֹרָה הַזֹּאת – היינו ששה סדרי משנה, וכאן רמזה התורה היתר לכתוב המשניות, ולימוד המשניות יהיה עַל סֵפֶר – בנוסף על התורה שבכתב הכתובה כבר בספר. וְהָיְתָה עִמּוֹ – המשנה, שהיא תורה שבעל פה, תהיה עמו, ובכך 'וְקָרָא' – ילמד את המקרא של תורה שבכתב, 'בוֹ' - שילמד הכתובים רק על פי המבואר בתורה שבעל פה, אבל הלומד תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה, הרי הוא מהבייתוסים והצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הכל רמוז בתורה
וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו (יז, יט)​

בספר התורה אפשר לו ליהודי לקרוא את כל הקורות עמו בכל ימי חייו, כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וכל הנעשה עמו כתוב ברמז בספר התורה.​

(חתם סופר, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

אמונה בתמימות של נשות ספרד
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) הִתְהַלֵך עִמוֹ בִּתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְלֹא תַחְקוֹר אַחַר הָעַתִידוֹת, אֶלָא כָּל מַה שֶׁיָבוֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת, וְאָז תִּהְיֶה עִמוֹ וּלְחֶלקוֹ (רש"י).​

גדולי הדורות עודדו ועוררו את תלמידיהם לשנן תמיד את דברי רש"י אלו, שצריכים להיות נר לרגלו של יהודי: לחיות חיי אמונה בה' וציפייה רק לישועתו, בלי לחקור אחר העתיד, אלא לקבל את ההווה בתמימות. בהמשך לסיפורים שהובאו במדור זה אשתקד ולפני שנתיים, נביא עוד מחרוזת עובדות מהיכלם של גדולי הדורות, אשר מהם ניקח דרך חיים.

הגה"ק רבי יוסף יעבץ זי"ע, מחכמי ספרד בתקופת גירוש ספרד, מעיד בספרו 'אור החיים' (פרק ב) שהנשים ועמי הארץ, אלו שאמונתם בה' היתה אמונה תמימה ופשוטה, רק הם מסרו את גופם וממונם על קדושת ה', ואף הביאו את בעליהן למסור נפשם על קידוש ה', ולא הסכימו להמיר את דתם אף לא למראית העין, ואילו החכמים הגדולים המירו את אמונתם ביום מר, מפני שיסוד היסודות היא האמונה התמימה, ללא חקירות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מלחמת מצוה ומלחמת הרשות​

קיימים שני סוגי מלחמות שנלחמו ישראל, האחד "מלחמת מצוה" - מלחמה שנצטוו עליה ישראל בכיבוש הארץ מידי שבעה העמים, בימי יהושע או מלחמת עמלק. אופן נוסף של מלחמת מצוה, כאשר אחת האומות פתחה במלחמה נגד ישראל, מצוה לצאת להילחם נגדם. הסוג השני של המלחמה - "מלחמת רשות" - מלחמה שמטרתה להרחיב את גבולות הארץ ולכבוש עוד ערים הרחוקות, או מלחמת מניעה, כאשר יש חשש שאחד מאויבי ישראל עלול להתעצם וללחום בישראל. או מלחמה הנועדה להרבות בגדולתם ובכבודם של ישראל בין האומות, או לשם לקיחת מס מהעמים, או מלך שנלחם כדי לפרסם את גבורתו. ישנם כמה חילוקי הלכות בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

נביא אמת ונביא שקר • רוצח בשוגג או במזיד​

נלמד על נביאי אמת שיעמיד ה' לישראל, על פי בקשת ישראל בהר סיני. הסימן לדעת מי הוא נביא שקר, כשהוא צופה עתידות והדברים לא מתממשים, או שהוא מצוה לעבור על מצוות ה'. המתנבא מה שלא נאמר לו, או שנאמר לחברו, או מתנבא בשם עבודה זרה, חייב מיתה בידי אדם. כן נלמד על החיוב לייחד שלש ערי מקלט עבור הרוצח בשוגג, אבל רוצח במזיד חייב מיתה ואינו יכול לנוס לעיר מקלט.

בהמשך למה שלמדנו אתמול על האיסור של מעונן ומנחש, מוסיף משה ואומר לעַם ישראל:

נביא כמוני:
אמנם הגוים אשר אתה יורש אותם, אין להם נביאים, ולכן הם שומעים על מעוננים וקוסמים. אבל אתה ישראל, לא דרך זו מסר לך ה' לדעת מה לעשות באמצעות הקשבה למעוננים וקוסמים, אלא כשם שאני נביא מקרב אחיך, כך יקים ה' במקומי עוד נביא מקרב אחיך, וכך זה ימשך דור אחר דור, מנביא לנביא, ואל הנביא הזה תשמעו!

הבקשה בסיני:
כל זאת הוא על פי מה שאתה ישראל ביקשת מאת ה' כאשר הקהיל את העם בהר חורב, ואמרת אז: איני יכול להוסיף לשמוע את קול ה' בכבודו ובעצמו, ולא להוסיף לראות את האש הגדולה, כדי שלא אמות.

נביא אקים:
בעת ההוא אמר לי ה': היטיבו אשר דברו! בכל דור אקים להם נביא כמוך, מקרב אחיך. אני אתן את דבריי בפי הנביא, והוא ידבר אל ישראל את כל אשר אצווה אותו.

מיתה בידי שמים:
ישנם שלשה אנשים הנענשים במיתה בידי שמים, אשר ה' ידרוש מהם את עונשם: א. מי שאינו מקיים את הציווי שיאמר הנביא בשם ה'. ב. נביא הכובש נבואתו, דהיינו שאינו מעביר לישראל את הנבואה שהצטווה לומר. ג. נביא שאינו מקיים את הציווי שהוא בעצמו התנבא.

מיתה בידי אדם:
לצד זאת, ישנם שלשה סוגי נביאי שקר שיש להרוג אותם במיתת חנק בידי אדם: א. נביא המתנבא דברי שקר גמור, שלא שמע כלל, ולא נאמר לשום נביא אחר. ב. נביא המתנבא מה שלא נאמר לו, אלא נאמר לחברו. ג. המתנבא בשם עבודה זרה, אפילו אם אמר דברים נכונים על פי הלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המותר.

ללמד חובה:
מאחר ונביא השקר דיבר בזדון, חובה להרוג אותו, וכאשר דנים אותו למוות אין להימנע מללמד עליו חובה, כי אין חשש שמא ייענשו על הריגתו.

איכה נדע?
והיה כאשר יאמרו ישראל בלבבם: כיצד נדע האם דברי הנביא הם דברי אמת, או שמא הם דברים שלא דיבר ה'?
כך אכן אירע לפני חורבן הבית כאשר נביא השקר חנניה בן עזור התנבא שכלי בית המקדש ישובו מבבל, ולעומתו ירמיהו הנביא צווח ואמר שגם שאר הכלים שעדיין לא גלו עם יכניה, יילקחו כעת בגלות צדקיהו. ולא ידעו ישראל מי הוא נביא האמת.

סימני שקרן:
מוסרת התורה הסימנים להכיר מי הוא נביא שקר: אם מתנבא על העתידות 'דבר פלוני עתיד לבוא עליכם', ובסוף תראו שהדבר לא יבוא, הרי זו הוכחה שהוא נביא שקר, ויש להרוג אותו.

אין לשמוע:
ואילו כאשר אין הוא מתנבא על העתידות, אלא בא ואומר בשם ה' 'עשו כך וכך!'. הכלל הוא: שאם הוא בא להדיח אותם מאחת ממצוות ה', אין לשמוע לו!

מוחזק כצדיק:
רק כשהוא מוחזק כצדיק גמור, כאליהו שהקריב בבמה בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, מחמת צורך שעה לעשות סייג וגדר לפרצה שנפרצה בישראל, על כך נאמר 'אליו תשמעון'.

מקלט בארץ ישראל:
לאחר שה' יכרית את הגוים מערי ארץ ישראל, ובני ישראל יירשו אותם ויישבו בעריהם ובבתיהם. עליהם לייחד שלש ערים בתוך ארץ ישראל שישמשו כערי-מקלט.

פיזור שווה:
שלש ערים אלו תהיינה מרוחקות זה מזה בחלוקה שווה לאורך ארץ ישראל, דהיינו שמתחילת הגבול עד העיר הראשונה, תהיה אותה מידת מרחק כמו מהעיר הראשונה עד השנייה, וכן מהשנייה לשלישית, ומהשלישית עד הגבול השני.

שלטי הכוונה:
על פרשת דרכים, בה הדרך מצטלבת לשני דרכים, יש להעמיד שלט ועליו רשום 'מקלט', להורות את הדרך הנכונה לעבר עיר המקלט.

הברזל נשמט:
ערי מקלט אלו מיועדים עבור איש שהכה את רעהו ורצח אותו, לא במזיד בגלל שהוא שונא אותו מאתמול ומשלשום, אלא הרציחה היתה בשוגג ובלי דעת. למשל, איש בא יחד עם רעהו אל היער במטרה לחטוב שם עצים, ובשעה שהוא רצה להטיח את הגרזן על העץ, נשמטה ידו בצורה לא נכונה, ובלי כוונה נשלף הברזל החד מתוך ידית העץ של הגרזן, והברזל פגע ברעהו והוא מת.

העץ ניתז:
פירוש שני: בשעה שהוא הטיח את הגרזן על העץ, הסיר הברזל חתיכת עץ מתוך העץ המתבקע, וחתיכה זו נתזה ופגעה בחברו, והוא מת.

גואל הדם:
היות ויש חשש שיתחמם לבבו של גואל-הדם (קרוב משפחתו של הנרצח), והוא יבקש להרוג את הרוצח בשוגג, ומאחר והדרך עד עיר המקלט תהיה ארוכה, לא יספיק הרוצח להימלט, כך שגואל הדם ישיג אותו ויהרגנו, למרות שבאמת אין הרוצח מחויב עונש מוות, כי הוא לא הרג במזיד מתוך שנאתו לנרצח מתמול שלשום. לפיכך ציוה ה' לייחד שלש ערי מקלט, ולפזר אותם בפיזור שווה על פני הארץ, כך יוכל הרוצח להספיק להגיע במהירות אל עיר המקלט, ויישאר בחיים.

מקלט בעתיד:
לעתיד לבוא, אחרי שישמרו ישראל את כל המצוות אשר ציווה ה', לאהבה אותו וללכת בדרכיו כל הימים, אזי ירחיב ה' את גבולם ויירשו גם את שלש הארצות 'קיני קניזי קדמוני', כפי שנשבע ה' לאבות. בעת ההוא יתחייבו ישראל לייחד עוד שלש ערי מקלט בארצות אלו, קיני קניזי וקדמוני.

תשעה ערים:
זאת מלבד שלשת ערי המקלט שהפריש משה בעבר הירדן, ושלשת ערי המקלט שיפרישו ישראל בארץ כנען, הרי בסך הכל תשעה ערי מקלט.

עבירה גוררת:
בדין הרוצח במזיד, הקדים הכתוב לתאר את העובדה שהרוצח שנא את הנרצח, ללמדנו שהעובר על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, דהיינו שאם הוא שונא לרעהו, סופו שיבוא לארוב לו ולהרוג אותו במזיד.

הוצאה מהמקלט:
ערי המקלט מיועדים רק לרוצח בשוגג, אבל אם ינוס לעיר מקלט אדם ששנא לרעהו וארב לו עד שהרג אותו במזיד, חובה על זקני בית-דין שבעירו לשלוח שליחים להוציא את הרוצח מעיר המקלט, ולמסור אותו בידיו של גואל הדם שיהרוג אותו.

טוב לישראל:
אולם אל ירחמו על הרוצח לומר 'הרי אדם אחד כבר נהרג, למה נהרוג עוד אדם, ונמצאו שני ישראלים הרוגים?'. אלא חובה להרוג את הרוצח, כי בכך יבערו מישראל את השופך דם נקי, ובזכות זה יהיה טוב לישראל.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

סגולת מעלת אמירת תהלים בחודש אלול​

כתב במטה אפרים (סי' תקפ"א סעיף ח) נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חדש אלול ואילך, אחר התפלה אומרים בצבור עשרה מזמורים תהלים, ומתכונים לגמר כל תהלים שני פעמים קודם ראש השנה. והיא עולה כמנין כפ"ר. ומתחילין אחר ראש חדש כדי לומר יהי רצון המסודר אחר אמירת תהלים בשלמות עם התחנונים. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום בכדי לגמור כל תהלים פעם שלישית קדם יום הכפורים עכ"ל והובא דבריו במשנה ברורה (סי' תקפ"א סק"ג).
רמז נפלא נתן בליקוטי מהרי"ח (עמ' נט): ויאמרו לאמר אשירה לה' ראשי תיבות אלו"ל, ויש לרמז בזה "ויאמרו לאמר אשירה לה' – שאמרו לומר שירות ותשבחות לה' בחודש אלול" עכ"ד.
ראש ישיבת טשעבין הגרב"ש שניאורסון היה אומר לתלמידיו להקפיד לומר העשרה מזמורים בציבור דוקא לאחר התפילה, בהטעימו, שגם במנהג זה מצא היצר הרע מקום להחליש את הציבור, ומושכם מיד לסיים את תפילתם, באומרו שאינו מעכב לומר בציבור דווקא, והם יאמרו אחר כך, אבל אלו שאומרים התהלים צריכים להבין את גודל החשיבות בדבר, דבאופן שאינו מחשיב את אמירת התהילים אזי אינו מרגיש את ההתעוררות המיוחדת לחודש זה עכ"ד.
ובקצה המטה (על המטה אפרים שם ס"ק כ"ה) כתב: והמעיין בספרי מוסר ובספרי הפוסקים, יראה איך שיש להיזהר מאוד באמירת תהלים בכל יום, כי בשתיים ייחשב, בעמוד העבודה ובעמוד התורה, וכעוסק בנגעים ואהלות כמובא בגמרא. ומסוגל לכל דבר וגורם התלהבות ואהבת הבורא ב"ה (עיין בשו"ת נוב"י חלק או"ח סימן ל"ה).
וגם קבלה מפי סופרים וספרים שאין לך דבר שעומד בפני המקטרגים כמו אמירת הספר תהלים עד גמירא הנקראים מזמורים, שבהם יוכל לזמר ולהכרית כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, ונתנו רמז לזה (תהלים קו), 'מי ימלל' - מי שרוצה למלל, מלשון מוללין מלילות וכריתה – 'גבורות ה'' - דהיינו המתקת הדינין, אזי – 'ישמיע כל תהלתו' - יגמור כל ספר תהלים, אך הכלל ידוע כי טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה ובפרט בחודש הזה שאנו צריכין לבער הקוצים, שראוי שידרוש על כל קוץ תהילי תהלים בכוונה ובכיה ובמתון, דלא כההמון טרם אשר פותח המקרא מקרא אחד כולם עונים כאחד, ויש מהם מקבלים שכר בתהלים, שכר בהבלעה ובקציצה מבליעי הנקודות וקוצצים האותיות עד שבשעה אחת אומרים תילי תהלים וכבר צווחו על ככה רבותינו האחרונים ז"ל כמבואר למעיין בספריהם עכ"ל.
גליון מחוברים​

 

[אברך מישיבת מיר]

סגולת מעלת אמירת תהלים בחודש אלול​

כתב במטה אפרים (סי' תקפ"א סעיף ח) נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חדש אלול ואילך, אחר התפלה אומרים בצבור עשרה מזמורים תהלים, ומתכונים לגמר כל תהלים שני פעמים קודם ראש השנה. והיא עולה כמנין כפ"ר. ומתחילין אחר ראש חדש כדי לומר יהי רצון המסודר אחר אמירת תהלים בשלמות עם התחנונים. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום בכדי לגמור כל תהלים פעם שלישית קדם יום הכפורים עכ"ל והובא דבריו במשנה ברורה (סי' תקפ"א סק"ג).​

לחץ כדי לכווץ...

המשנה ברורה מדגיש לומר אף את הי"ר שאומרים קודם אמירת התהילים.

 

[התורה]

הגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה​

ואם ירחיב וגו' לאבותיך.
פירוש עצמן כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה, ורבותינו ז"ל העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

בביתך ובלכתך
וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (יז, יח). שתי ספרי תורה, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו (רש"י)​

זו מצוה לא רק למלך, אלא לכל יהודי, שכן כל ישראל בני מלכים הם, שיתנהג בכל דרכיו על פי התורה, הן בבית גנזיו – בתוך ביתו בחדרי חדרים, והן בצאתו לחוץ - לעסוק במשא ומתן, יתנהג תמיד על פי הכתוב בספר התורה.​

(הרה"ק בעל אמרי חיים מויז'ניץ זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

זוממי בת כהן​

עדי שקר שזממו לגרום לאדם לקבל עונש מבית דין על לא עוול בכפו, והוכח שהם שקרנים, באמצעות שני עדים אחרים המעידים שבוודאי העדים הראשונים שקרנים שהרי לא היה באפשרותם לראות את הדבר שעליו הם העידו, מאחר והם שהו במקום אחר בזמן התרחשות הדברים. עונשם של העדים הזוממים: יש לקיים בהם מה שהם רצו לגרום לנידון בעדות שהעידו עליו. מלבד במקרה שהם העידו שקר על בת-כהן נשואה ואמרו שחטאה עם איש זר, שאם היה מדובר בעדות אמת היתה היא נענשת בשריפה, והאיש החוטא היה נענש בחנק, וכעת שהתברר שהם העידו שקר, אין הם נענשים בשריפה כפי שרצו לעשות לה, אלא בחנק כפי העונש שהיו נותנים לאיש.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הסגת גבול • קבלת עדות • עדים זוממים • סדר יציאה למלחמה

נלמד על האיסור להזיז הגבול בין השדות בארץ ישראל. כן נלמד היום על דיני קבלת עדות, ודין עדי שקר זוממים, שעושים להם מה שהם זממו לעשות. לאחר מכן נלמד על סדר היציאה למלחמה: משוח המלחמה והשוטרים מוסרים לעם דברי חיזוק, וכן מודיעים שמי שלא חנך את ביתו, או לא חילל כרמו, או לא נשא את ארוסתו, או הירא מחטאיו - יחזרו לביתם.

תורה שבכתב
עקב האריכות - הלימוד היומי וכן סיכום הלימוד של יום שבת קודש מופיע בקובץ המצורף