פרק יג: הקמת המדינה - שמחה, חשש והכרעות מעשיות
המציאות השתנתה, והשאלות עמה
הקמת המדינה בתש"ח שינתה את שאלות ההנהגה. עד אז אפשר היה לדון אם לסייע להקמת מסגרת מדינית ובאילו תנאים. מעתה היה צורך להכריע כיצד לנהוג במדינה קיימת, בעת מלחמה וסכנה, כשיהודים רבים תלויים במוסדותיה וביכולתה להגן עליהם.
אין להסיק מן השינוי שהמחלוקת העקרונית נפתרה. מי שהתנגד לציונות היה יכול להמשיך להתנגד להשקפתה, ובכל זאת לראות צורך לפעול להגנת הציבור או לחינוך ילדיו. מי שראה בהקמה פתח של גאולה וישועה יכול היה להוסיף ולהסתייג מאופיים של השלטון והחינוך.
לכן גם את התגובות הראשונות צריך לפרק לשאלות: האם מדובר בשמחה על הצלת נפשות, בהערכה דתית של הריבונות, בציפייה לפתיחת שערי הארץ או בהוראה מעשית להשתתף במוסדות? ביטוי שנאמר על אחת מהן אינו מכריע בהכרח את כולן.
האסון שקדם להקמה
במחקרו מתאר בנימין בראון את מקומם של חורבן יהדות אירופה וגורל הפליטים ברקע התגובות למדינה. לאחר האסון היה לעצם האפשרות של מקלט, קיום ושיקום משקל גדול. את דבריו יש לקרוא כהסבר היסטורי, ולא כתחליף לעדות על עמדתו של כל רב.
גם תגובה נרגשת אינה מוכיחה שאדם חזר בו מכל התנגדותו הקודמת. תחושת הקלה יכולה להתקיים לצד דאגה עמוקה. אדם יכול להודות על הצלת קרוביו ולחלוק על ההשקפה שהציגו מנהיגי המדינה; הוא יכול לחשוש מן המוסדות ולרצות בכל לבו בשלומם של היהודים הנתונים בסכנה.
כך גם אין להפוך את החשש מפני המדינה להוכחה לאדישות לגורל תושביה. שתי ההסקות מוחקות את האפשרות של יחס מורכב, שהיא מן הדברים המרכזיים שהמקורות מחייבים לברר.
הבחירות אינן הצהרה אחת
אחת ההכרעות שנעשו לאחר ההקמה היתה שאלת ההשתתפות בבחירות. בתש"ט פעלה החזית הדתית המאוחדת, שכללה את אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, המזרחי והפועל המזרחי. בראון מתאר את תמיכתם של רבנים בהצבעה ואת המחלוקת על השותפות.
עצם ההשתתפות יכולה להיות מנומקת בהגנה על החינוך, בדאגה לכשרות ולשבת וביכולת למנוע חקיקה מזיקה. אין ללמוד ממנה לבדה שהמצביע ראה במדינה גאולה. מן הצד האחר, מי שאסר את ההשתתפות יכול היה לראות בה מעשה של הכרה ושל התחברות שאי אפשר להצדיקו באמצעות התועלת המעשית.
גם השאלה אם לפעול ברשימה משותפת עם המזרחי נבדלה מן השאלה אם להצביע בכלל. הוראה להשתתף בבחירות אינה מוכיחה הסכמה לכל צורת איחוד, לכל שותף ולכל התחייבות קואליציונית. לכל אחת מהשאלות נדרש בירור משלה.
מילים שמשמעותן אינה תמיד אחידה
במקורות מן התקופה מופיעים לשונות של ישועה, גאולה ותחילת גאולה. לפני שימוש בהן צריך לבדוק מי כתב, מה היה המאורע ואילו הסתייגויות נלוו לדברים.
בסקירתו מביא בראון דוגמאות להתבטאויות אוהדות בתוך הציבור החרדי, ומצרף מקורות ביוגרפיים וכרוזים. חלק מן החומר הגיע אליו דרך ספרים מאוחרים. בלי בדיקת התעודה המקורית אין נכון להעתיק רשימת שמות ולהציג את כולם כבעלי הגדרה השקפתית אחת.
זהירות זו אינה היתר למחוק מקורות שאינם נוחים. אם נמצא כרוז מקורי, חתום וברור, יש לדון בתוכנו. אבל יש לבדוק את נוסחו, חתימותיו ותאריך פרסומו, ולהימנע מן ההנחה שהופעת שם בספר ליקוט שקולה לבדיקת המסמך עצמו.
יחס למדינה ויחס למעשיה
המחלוקות לאחר ההקמה נגעו גם להתנהלות מסוימת של מוסדות השלטון. ביקורת על פגיעה בשבת, בחינוך או באורח חייהם של עולים יכולה להביא להחרפת היחס הציבורי, בלי שכל שינוי יהיה מהפך באמונה או בהשקפה.
כדי לברר שינוי אמיתי צריך להשוות מקורות מאותו סוג. נאום חגיגי בשעת הצלה ומכתב מחאה בשעת פגיעה אינם בהכרח סותרים. יש לבדוק אם הכותב שינה את שיפוטו העקרוני, או שהנסיבות השונות הבליטו צדדים שונים בעמדתו.
גם סיוע למוסד ממלכתי אינו אישור כולל לכל פעולותיו, כשם שעימות עמו אינו דחייה של כל שירות ציבורי. הבחנה זו אינה התחמקות מן השאלה העקרונית; היא מגדירה מה באמת אפשר ללמוד מן המעשה שלפנינו.
הדיון נמשך בתוך המדינה
תש"ח לא הפכה את המחנות לשני גושים שכל אחד מהם ידע מראש כיצד יכריע בכל נושא. היא יצרה מציאות שבה נדרשו הכרעות חדשות מתוך יסודות שונים, לעיתים תחת לחץ של מלחמה, מחסור ושיקום.
בפרקים הבאים נעמוד על כמה מדרכי ההכרעה: שיטת סאטמר, דרכו של החזון איש, בית בריסק והמסגרות הציבוריות החרדיות. קודם לכן נחזור לסוגיה שהיתה יסודית בחלק מן המחלוקת, אך לא מילאה אותו תפקיד אצל כל הצדדים: שלוש השבועות.
פרק יד: שלוש השבועות - מהי השאלה שבמחלוקת?
לפתוח בסוגיה עצמה
בסוף מסכת כתובות, בתוך הדיון במעלת הארץ ובעלייה אליה, מובאים דברי רבי יוסי ברבי חנינא על שלוש שבועות: שלא יעלו ישראל בחומה, שלא ימרדו באומות העולם, ושאומות העולם לא ישתעבדו בישראל יותר מדי.
הדברים מופיעים במהלך הדיון בין רב יהודה לרבי זירא על עלייה מבבל. קריאת הסוגיה בשלמותה חשובה: יש בה שאלות על היחיד ועל הציבור, פסוקים המתפרשים בדרכים שונות ומאמרים נוספים על הגלות והגאולה. אין להתחיל את הבירור בהנחה שכל המונחים כבר מוגדרים.
רש"י מפרש את העלייה בחומה בלשון "יחד ביד חזקה". על משמעותו המדויקת של צירוף זה ועל היקף המעשה האסור נבנו בירורים שונים. יש לשאול אם ההדגשה היא בכוח, בהיקף הציבורי, בעצמאות המדינית או בצירוף של כמה עניינים.
המצווה והאיסור
עצם קיומה של מצווה בישיבת הארץ אינו מכריע שאין הגבלות על דרכי העלייה. מצווה יכולה להתקיים בתנאים מסוימים ולהידחות מפני איסור במעשה מסוים. מן הצד האחר, הגבלה על דרך פעולה אינה מוכיחה שכל ישיבה בארץ אסורה או חסרת ערך.
כך ראינו בדברי רבי שמואל מוהליבר: הוא מזכיר את השבועות, שולל מלחמה ומרידה ומבקש לקיים את מצוות היישוב באמצעות רכישת קרקעות. זו אינה התעלמות מן הסוגיה, אלא פירוש המבקש להגדיר את התחום המותר.
לעומתו, בעל "מגילת אסתר" מבאר את השמטת המצווה ממניין הרמב"ם באופן המצמצם את תחולתה בזמן הגלות. יש לקרוא אותו כמפרש המבאר את שיטת הרמב"ם, ולא לצטט את הסברו כאילו נכתב במפורש בלשון הרמב"ם עצמו.
רשות מן האומות
אחת השאלות היא מה משתנה כאשר ניתנת רשות מן השלטון. אם האיסור הוא על מרידה ועל פעולה בכוח נגדו, לרשות עשויה להיות משמעות מכרעת. אם האיסור כולל גם קיבוץ ציבורי מסוג מסוים קודם הגאולה, אפשר לטעון שהרשות אינה פותרת את כל הבעיה.
ב"ויואל משה" נדונה טענת הרשות בהרחבה, ואין המחבר מקבל שרשות מדינית מסלקת בהכרח את איסור העלייה בחומה. טענתו מבוססת על פירושו למקורות וללשונות המפרשים. כדי להשיב לה אין די לחזור על המילה "רשות"; צריך להתמודד עם ההגדרה שהוא מציע.
מן הצד האחר, גם מי שמחמיר בפירוש השבועות אינו רשאי לייחס למתיר התעלמות מהן בלי לברר את נימוקיו. לעיתים המחלוקת היא על הגדרת המעשה, ולעיתים על הבנת מקור מסוים, ולא על עצם המחויבות לדברי חז"ל.
אגדה והלכה
שאלה נוספת היא כיצד קובעים את תוקפם המעשי של הדברים. הכינוי "אגדה" אינו מכריע לבדו: יש לדון באופן הבאת הסוגיה, בפירושי הראשונים ובשימוש שעשו בה הפוסקים. גם היעדרו של ניסוח מסוים מספר פסיקה אינו מסביר מעצמו מדוע הושמט.
מנגד, גם חריפות הלשון אינה פוטרת מבירור גדרי האיסור. יש לשאול על מי הוא חל, באילו תנאים, מהו המעשה הכלול בו ואיך הוא משתלב עם מקורות אחרים העוסקים במעלת הארץ ובעלייה אליה.
זהו תחום שבו קיצור יתר יוצר לעיתים מחלוקת מדומה. משפט כמו "אין בזה אלא אגדה" או "זו שבועה חמורה" עשוי לבטא מסקנה של בירור, אבל אינו מחליף את הבירור עצמו. במאמר היסטורי צריך להציג מהלך, ולא רק סיסמה.
הסבל וההצלחה אינם מכריעים מעצמם
בפולמוס נשמעת גם הטענה ששעבוד יתר מצד האומות משנה את מצב השבועות. כדי לדון בה יש לברר אם השבועות תלויות זו בזו ובאיזה אופן. העובדה שנאמרו באותה מימרה אינה מספקת לבדה להוכחת תלות משפטית ביניהן.
כך גם הצלחה מדינית או צבאית אינה מכריעה מעצמה מה היה הדין מלכתחילה. אפשר לפרש הצלחה כפתח של ישועה, ואפשר לטעון שאין ללמוד ממנה היתר. לכל פירוש נדרשים יסודות מעבר לעצם הידיעה שהמעשה הצליח.
מחלוקת השבועות כוללת אפוא כמה שאלות נבדלות: פירוש המקור, גדר המעשה, תוקף האיסור ומשמעות הנסיבות ההיסטוריות. מי שמבקש לבררה צריך לדעת באיזה שלב הוא עומד. בפרק הבא נציג את מקומה בתוך שיטת האדמו"ר מסאטמר, בלי להניח שכל התנגדות לציונות נבנתה באותה דרך.
עוד יש לשים לב שבהמשך הסוגיה נזכרות גם שש שבועות. אין אלה שש טענות נפרדות שאפשר לצרף בלי בירור לשלוש המפורסמות, אלא מהלך תלמודי נוסף הטעון פירוש. בדיונים המאוחרים מופיעים לעיתים לשונות של דחיקת הקץ ושל ריבוי תחנונים. כדי להבין את השימוש בהם צריך לבדוק את הנוסח ואת פירושו, ולא להניח שכל אזכור של המילה שבועה עוסק באותו מעשה ובאותו גדר.
מקורות ועיונים - פרק יג
א. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", תשע"ה, עמ' 95-100, על תגובות להקמה וההתפתחויות בשנים הראשונות; עמ' 241-243, על ההשתתפות בבחירות והחזית הדתית.
ב. הפרק מציג את החומר באמצעות המחקר. כרוז תש"ט ומכתבים המצוטטים בו לא הושוו כאן למקורם, ולכן לא נבנתה עליהם רשימת עמדות אישית של החותמים.
ג. להשוואה בין האפשרות המדינית קודם ההקמה לבין המציאות שאחריה: "הפרדס", שנה יא, חוברת ו, אלול תרצ"ז, "החלטת מועצת גדולי התורה ע"ד חלוקת הארץ".
מקורות ועיונים - פרק יד
א. כתובות קי ע"ב-קיא ע"א; רש"י קיא ע"א, ד"ה "שלא יעלו בחומה".
ב. רמב"ן, השגות לספר המצוות, מצוות עשה שהוסיף, מצווה ד; "מגילת אסתר" שם.
ג. רבי שמואל מוהליבר, "מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה", בתוך "שיבת ציון", חלק א, תרנ"ב, אות ז.
ד. רבי יואל טייטלבוים, "ויואל משה", מאמר שלש שבועות, פתיחת המאמר והדיונים בהמשך על עלייה ברשות. העיון נעשה במהדורת תשס"ו שהועלתה; הפרק אינו מתיימר למצות את כל פרטי המאמר.
