מדוע יצר לב האדם אינו מסכן עוד את קיום העולם לאחר המבול, וכיצד הדבר מתבטא בשינויים שחלו בסדרי הבריאה? המאמר מבאר את מעמדו החדש של האדם ביחס לשאר הנבראים ואת תפקידו לתקן ולרומם את העולם כולו.
המבול – שינוי בסדרי הבריאה
בסוף פרשת בראשית מתארת התורה את הקלקול וההשחתה שהגיע אליהם האדם, עד שנגזרה עליו כליה. וכפי שאומר הכתוב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" (בראשית ו, ה–ז).
ובתחילת פרשת נח מתארת התורה כיצד השחתת דרכיו של האדם הביאה להשחתת הארץ כולה, וכפי שנאמר: "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס, וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (שם, יא–יב).
ובעקבות כך אומר הקדוש ברוך הוא לנח: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", ומצווה עליו לבנות תיבה, שבה יינצלו הוא ובני משפחתו, יחד עם בעלי החיים, מן המבול. ואכן, הקדוש ברוך הוא מביא מבול על הארץ ומחריב את העולם, ונח ובני משפחתו ניצלים. ובתום המבול הוא יוצא מן התיבה ומקריב קורבנות לה', ואז אומרת התורה: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (שם, ח, כא). ובהמשך הוא כורת עמו ברית שלא יביא עוד מבול לשחת את הארץ.
והנה, קריאת הדברים מעוררת תמיהה יסודית. מצד אחד, התורה מנמקת את החלטתו של הקדוש ברוך הוא להחריב את העולם במבול בכך ש"רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום". ומצד שני, מיד לאחר המבול משתמשת התורה בנימוק דומה להפליא, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כדי להסביר מדוע לא יוסיף הקדוש ברוך הוא להכות את כל חי ולהשחית את הארץ.
נמצא אפוא, שאותו יצר רע, שהיה קודם המבול עילה להחרבת העולם, נעשה לאחריו דווקא טעם למניעת חורבן נוסף. ויש להבין: מה השתנה בעולם בעקבות המבול, עד שאותו יצר רע, שהיה קודם לכן סיבה לחורבנו, שוב אינו משמש עילה להחרבתו.
והנה, מלבד שינוי זה, אנו מוצאים כמה שינויים יסודיים נוספים שחלו בסדרי העולם לאחר המבול, שלא היו קיימים קודם לכן.
ראשית, קודם המבול הותר לאדם לאכול מן הצומח בלבד, ולא הותרה לו אכילת בעלי חיים. לעומת זאת, לאחר המבול מתיר הקדוש ברוך הוא לנח ולבניו לאכול מכל בעלי החיים, וכפי שנאמר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (שם, ט, ג). כלומר, כשם שעד עתה הותר לאדם לאכול מן הצומח, כך מעתה ניתנת לו הרשות לאכול גם מן החי.
שנית, לאחר המבול מתחדש הדין הנוגע לשפיכות דמים, וכפי שאומר הקדוש ברוך הוא לנח: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שם, ט, ו). והנה, דין זה לא נאמר במפורש קודם המבול, ואף כאשר קין הרג את הבל, הוא לא התחייב על כך מיתה בידי אדם. ואילו לאחר המבול נקבע דין חדש, שלפיו שופך דם האדם חייב מיתה, משום שהאדם נברא בצלם אלהים.
ושלישית, לאחר המבול חל שינוי ביחס שבין חטאי האדם לבין קללת האדמה. קודם המבול מצאנו שחטאי האדם היו כרוכים בהשחתת הארץ, וכפי שנאמר: "ותשחת הארץ לפני האלהים... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". וכמו כן, לאחר חטאו של אדם הראשון נאמר לו: "ארורה האדמה בעבורך" (שם, ג, יז). ואילו לאחר המבול מבטיח הקדוש ברוך הוא: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". נמצא שגם בעניין זה חל שינוי יסודי בסדרי הבריאה.
וצריך להבין אפוא, מהי ההשתנות שחלה בסדרי הנהגת הבריאה לאחר המבול, שהביאה לכל השינויים הללו.
וכמו כן צריך להבין, מה מבטיח שלאחר המבול לא ישוב האדם לחטוא ולהשחית את דרכו כפי שעשה קודם לכן. והלא כבר בהמשך הפרשה מספרת לנו התורה על חטא דור ההפלגה, שביקשו למרוד בסדרי ההנהגה שקבע הקדוש ברוך הוא בבריאה. וגם במהלך הדורות שלאחר מכן, עד ימינו אנו, בני אדם מוסיפים לחטוא ולקלקל את דרכיהם.
מעמד האדם בבריאה קודם המבול ולאחריו
ומה שנראה לבאר בזה הוא, שקודם המבול היה האדם חלק בלתי נפרד משאר הנבראים, אלא שמעמדו היה כראשון בין שווים. והיינו, שמכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא אותו בצלם אלוקים, והוא הנברא המרומם ביותר בבריאה, הוטל עליו התפקיד לתקן ולרומם את העולם כולו, ולשמור עליו שלא יידרדר ויתרחק מתכליתו. וזהו המכוון במה שנאמר בתורה, שהקדוש ברוך הוא הניח אותו בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (שם ב', ט"ו). כלומר, שבהיותו חלק בלתי נפרד משאר הנבראים, תפקידו היה לפעול לתקן את העולם ולרומם אותו מבפנים, באמצעות מעשיו.
ואולם, לאחר חטא אדם הראשון, התעוותה תפיסתו של האדם והוא זנח את תפקידו. במקום לנצל את כוחותיו כדי לקדם את העולם אל ייעודו ותכליתו, הוא רתם את שכלו ואת כל מחשבות ליבו לניצול הבריאה לצרכיו ולתאוותיו האישיות. נמצא, שהמעלה המיוחדת שניתנה לו כדי לרומם את העולם, שימשה אותו בפועל כדי להשחיתו.
וכיוון שהאדם היה חלק בלתי נפרד משאר הנבראים, וכולם היו כרוכים ותלויים בו, הרי שכאשר קלקל את מעשיו והשחית את דרכו, הוא סחף אחריו את הבריאה כולה. במקום לרומם אותה מבפנים, הוא הביא לקלקולה ולהשחתתה, עד שאף הבהמות, החיות והעופות השחיתו את דרכם, כפי שנאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ובמצב זה לא נותרה ברירה אלא למחות את העולם כולו ולברוא אותו מחדש.
ולאחר המבול כונן הקדוש ברוך הוא סדר חדש בעולם, שבו הופרד האדם משאר הנבראים והועמד במעמד עליון ביחס אליהם, כדי שיפנים ויזכור את תפקידו ואת מעמדו, וכדי שלא ידרדר יחד איתו את הבריאה כולה.
השינויים בסדרי הבריאה כביטוי למעמדו החדש של האדם
ולפי זה מתבארים כל השינויים שחלו בסדרי הבריאה לאחר המבול: משום כך התיר הקדוש ברוך הוא לאדם לאחר המבול לאכול מבעלי החיים, כדי להעמיד ולברר את מעמדו הנעלה והנפרד של האדם ביחס לשאר הנבראים, ולהבהיר שתפקידו לתקן ולרומם את הבריאה כולה.
ומאותה סיבה נתחדש גם הדין של "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", כפי שהתורה מנמקת במפורש: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". כלומר, לאדם יש מעמד מיוחד בבריאה, והפגיעה בחייו היא פגיעה בצלם אלוקים, ולכן השופך את דמו חייב מיתה.
ומאותו טעם גם נותק הקשר שבין חטאי האדם לבין קללת האדמה. קודם המבול, כשהאדם היה חלק בלתי נפרד משאר הנבראים, הקלקול שלו גרם להשחתת הבריאה כולה מבפנים. ואולם, לאחר שנותק הקשר בין האדם לשאר הנבראים, גם כאשר הוא מקלקל את מעשיו, הוא לא גורר אחריו את הבריאה כולה ומביא לכליונה. ולכן, על אף שאין ערובה לכך שהאדם לא ישוב לקלקל את דרכיו, מכל מקום מובטח שקלקולו לא יביא את העולם כולו לידי כליה.
וזאת הסיבה לכך שכאשר נח יוצא מן התיבה, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לבנות מזבח ולהקריב קורבנות מכל הבהמה והעוף הטהורים. במעשה זה הוא ממחיש את תפקידו ואת מקומו החדש של האדם בעולם: הוא נוטל מן הבהמה ומן העוף ומעלה אותם לקרבן לפני הקדוש ברוך הוא, ובכך מראה שתפקיד האדם הוא לתקן ולרומם את הבריאה כולה.
