בראשית יב, א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ"
למה לא נתפרשו עובדות אברהם אבינו קודם הדיבור של "לך לך"
במדרשי חז"ל מצינו למכביר מעשים מופלאים שאירעו עם אברהם אבינו קודם שדיבר עמו הקב"ה. חז"ל התוו לנו את דרכו בחיפוש האמונה, כדאיתא במדרש רבה (פרשה לט, א) שהיה משוטט בעולם ומבקש לדעת מיהו המנהיג לבירה: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם". כמו כן הוזכר במדרשים ששיבר את צלמי בית אביו והשליכו נמרוד לתוך כבשן האש באור כשדים (שם לח, יג). והנה תמוה כהוגן, מפני מה העלימה התורה את כל המאורעות הנשגבים הללו, ובסוף פרשת נח פתחה רק ביחוס תולדות תרח, בלקיחת שרה לאשה ובהליכה לחרן, ואילו משעת אמירת "לך לך" מפרטת התורה פרטי פרטים על מסעותיו, שיחותיו ואפילו שיחתן של עבדי אבות?והנה הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל בספרו "בן מלך" (וכעין זה ב"עמק דבר" להנצי"ב) יסד יסוד נחוץ בהבנת מקראות התורה: התורה הקדושה אינה ספר היסטוריה של קורות בני אדם פרטיים, אלא היא ספר תולדות מעשי ה' והשגחתו בעולם, ובפרט ביחס לעמו ישראל. כל עוד לא נבחר אברהם אבינו על ידי המקום והיה במעמד של אדם פרטי, לא ראתה התורה עניין לפרט את מעשיו וחקר תבונתו האנושית. אולם ברגע שעמד בניסיון אור כשדים ונבחר על ידי הקב"ה להיות ראש האומה הישראלית, מאותה שעה ואילך הפכו כל הליכותיו, דיבוריו ומסעותיו לתורת חיים ולשורש הנהגת ה' עם זרעו עד עולם, ולכך נכתבו באריכות גדולה לדורות.
טעם הבחירה באברהם אבינו וסיבת העלמת צדקתו
ברמב"ן הקשה קושיה מפורסמת: "והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים, כמו שנאמר בנח: 'נח איש צדיק תמים היה בדרותיו'". ולפי האמור לעיל יושב כמין חומר, שאין בחירת אברהם נשענת רק על זכויותיו הצדדיות כאדם פרטי, אלא על העובדה שהוא הושתת להיות יסוד האומה. ואכן בהמשך הפרשיות מגלה לנו הכתוב את הטעם הפנימי לבחירתו, כפי שנאמר בפרשת וירא (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". הטעם העמוק לבחירה הוא כוח המסירה וההנחלה של דרך ה' לדורות הבאים.מהות הניסיון בעבודת ה' והורשת הכוחות לבניו
במשנה באבות (פרק ה, משנה ג) שנינו: "עשרה נסיונות התנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם". ויש לעיין, הרי הקב"ה יודע תעלומות וצופה עתידות, ומה צורך יש בנסיונות אלו? ברמב"ן ובמוהר"ל התבאר שעניין הניסיון הוא להוציא את כוחות הנפש מן הכוח אל הפועל, שכן על ידי השיוף והמאמץ המעשי מתרוממת נפש האדם למדרגה קיומית חדשה. הניסיון מלשון "נס להתנוסס" – דהיינו הרמת נס ודגל. אדם שעמד בניסיון מעשי, כוח הרצון הרוחני שלו נהפך לקניין בנפשו, ובכך הוא משיג דרגה שאי אפשר להגיע אליה במחשבה בלבד.ובספר "רוח חיים" למרן רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל מדייק דיוק נפלא: במשנה באבות נקטה התנא בלשון "עשרה נסיונות התנסה אברהם אבינו", מה שאין כן במשנה הקודמת שנקטה "עשרה דורות מנח עד אברהם" ולא הוזכר שם התואר "אבינו". מציאות זו מלמדתנו כי דווקא בעניין העמידה בנסיונות ומסירות הנפש למען שמו יתברך, פעל אברהם בבחינת "אבינו" והוריש לזרעו אחריו את כוח העמידה. על זה נאמר בספר משלי (כ, ז): "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" – קניינים רוחניים שהצדיק עמל להשיגם ביגיעה עצומה, נעשים אצל בניו כמעט כחלק מ"טבע הנפש", ובמעט עמל ומאמץ מסוגלים בניו לעמוד במסירות נפש על קדושת השם בכל הדורות.
הציווי העמום וההליכה לשם שמים
ברש"י פירש מדוע לא גילה הקב"ה לאברהם מיד לאיזו ארץ עליו ללכת: "כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור ועל כל פסיעה ופסיעה". בספר "בית אב" מבאר יסוד גדול: אצל אברהם אבינו לא הייתה העיקר התוצאה המוגמרת, אלא עצם העשייה של רצון ה'. ככל שהיו הציוויים מפורטים ועמומים ("לך לך", "אל הארץ", "אשר אראך"), כך התרבו חלקי המצווה בכל פסיעה ופסיעה. ובספר "אהל יעקב" וב"דביר קדשו" עמדו על לשון הכתוב "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'". אברהם אבינו לא יצא לדרך בגלל ההבטחות של "ואעשך לגוי גדול" או בשביל עושר וכבוד, אלא הלך אך ורק מפני שהקב"ה ציווהו. הבטחת השכר העצימה את הניסיון מזכך הנפש – ללכת ולקיים את גזירת המקום בלא שום נגיעה פנימית לתועלת עצמו.בראשית יב, ה: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו..."
לקיחת לוט והגדרת "מבית אביך"
יש לחקור, הלא הנגזרת הראשונה של ציווי ה' הייתה "ומבית אביך", ואם כן כיצד לקח אברהם עמו את לוט שהיה בן אחיו ומגזע בית תרח? בספר "בית אב" ו"דביר קדשו" תירצו, ש"בית אביך" איננו קרבה גנטית בלבד, אלא הגדרה מהותית של הליכה בדרך החיים של תרח ועבודה זרה. כל עוד צעד לוט בדרכו של אברהם והשתוקק להידבק במעשיו הרמים (כדדריש הזוהר הקדוש דף עח: "דאתחבר עמיה בגין למילף מעובדוי"), נחשב לוט כחלק מבית אברהם. רק כאשר סר מדרך הישר והעדיף את תאוות הממון והזימה, חזר לחול עליו הדין של "מבית אביך", ואז הוכרח אברהם להיפרד ממנו.בראשית יב, ו: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"
ייחודו של מקום שכם וביאת ה' בנקודת האמצע
התגלות ה' הראשונה לאברהם בארץ ("וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם" – שמדרגתה גבוהה מאמירה בעלמא) אירעה ב"מקום שכם". בספר "נחל אליהו" (להרב אליהו דיסקין שליט"א בשם "נפלאות מתורת ה'") הובא ששכם היא אמצעה וטבורה של ארץ ישראל, ולכן הקב"ה הראה לו את הבטחת הארץ מנקודת המרכז שממנה מתפשטת הקדושה לכל הרוחות. והרש"ר הירש זצ"ל הוסיף, ששכם הייתה מקום מועד לפורענות ולרצח, בסמוך לה ניצבו הר גריזים והר עיבל (סמל הבחירה בין הברכה לקללה), והכנעני – שהיה המושחת באומות – ישב בה. דווקא במקום הקשה והמאיים הזה פתח אברהם את קדושת הארץ, ללמד שקדושת התורה אינה תלויה בתנאים נוחים, ובכוחה של הקדושה לברר ולזכך גם את המקומות המקולקלים ביותר.ביאור "והכנעני אז בארץ" והזכות המשפטית לנחלת הארץ
ברש"י פירש: "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם". בספר "בן מלך" (עפ"י הרמב"ן בפרשת נח) ביאר בזה שני יסודות נפלאים: ראשית, אילו היו בני שם יושבים בארץ כנען, לא היו ישראל רשאים לפי הדין לנשלם, שהרי חבל נחלה זה נפל בחלקו של שם בעת חלוקת הארץ על ידי נח. לכן סיבב המסבב שהכנענים יכבשוה מבני שם (כדוגמת "עמון ומואב שטיהרו בסיחון"), ומאחר שזרע כנען נתקלל להיות "עבד עבדים" לשם ("מה שקנה עבד קנה רבו"), יכלו בני ישראל (מזרע שם) ליטול את הארץ מידי העבד הכנעני בדין ובצדק גמור. שנית, הניח הקב"ה לכנענים להתפשט בארץ מאות שנים כדי שייגעו ויבנו ערים, יחצבו בורות וינטעו כרמים, וכשיבואו ישראל ימצאו ארץ מיושבת ובנויה, כדכתיב "בתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת".בראשית יב, ז: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת..."
מעלתה וסגולתה הרוחנית של ארץ ישראל
בספר "בן מלך" עמד על ההבדל היסודי בין ארץ ישראל לשאר ארצות תבל (כגון מצרים ובבל). מצרים מבוססת על מי הנילוס העולים ומשקים את שדותיה בקביעות טבעית, ואינה זקוקה לגשמי שמים ביומיום. ארץ ישראל, לעומתה, היא ארץ הרים ובקעות התלויה כולה במטר השמים ("למטר השמים תשתה מים"), ושוכנת במצר גיאוגרפי החשוף לרעב ולמלחמות. הקב"ה בחר דווקא בארץ זו עבור עמו, לפי שבארץ ישראל אין האדם יכול לשקוע באשליה של "כוחי ועוצם ידי". עצם הישיבה בה מכריחה את היהודי לשאת עיניו תמיד לשמים, וכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, מתגלה בה השגחתו הפרטית של הבורא יתברך בבחינת "והייתי להם לאלוקים".בראשית יב, י: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ"
מדוע לא נכתב "והאלוקים ניסה את אברהם" ברעב
הרב מינצברג בספרו "בן מלך" מעיר הערה נפלאה: בכל עשרת הניסיונות לא נקט הכתוב בלשון "והאלוקים ניסה את אברהם", זולתי בניסיון העשירי של עקידת יצחק. והטעם לזה הוא, שבעקידת יצחק לא הייתה למציאות הציווי שום תכלית טבעית מצד עצמה, שכן הקב"ה לא חפץ בשחיטת יצחק בפועל, וכל המאורע זומן אך ורק לשם הניסיון. לעומת זאת, שאר המאורעות שבפרשה (כגון הרעב והירידה למצרים) לא באו רק לשם ניסיון, אלא הייתה בהם תכלית מהותית בבניין האומה: הקב"ה מרוקן תחילה את המציאות הטבעית (על ידי הרעב), כדי לבנות על גביה הנהגה ניסית על-טבעית.שאלת חטא הירידה למצרים ומחלוקת הראשונים והאחרונים
הרמב"ן על אתר כתב דברים נוקבים: "דע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עקש מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיפדה אותו ואת אשתו... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה". ומרן הגרא"מ שך זצ"ל תמה: מניין ידע הרמב"ן יסוד זה? הרי מסברא היה אברהם סבור שחובתו לעשות השתדלות טבעית! אלא מוכח מכאן שלקדמונים הייתה תפיסה ברוח הקודש להבין את דקדוקי המעשים של האבות.מאידך, המהר"ל בספרו "גבורות ה'" הקשה שתי קושיות חזקות על הרמב"ן: א. אם חטא היה, מדוע חזר יצחק ועשה כן בגרר? ב. מדוע נענשו בניו כעבור מאות שנים על שגגתו? ובספר "תורת אהרון" (למהרי"ל דיסקין זצ"ל) תירץ על פי היסוד המובא בספר "המספיק לעובדי ה'", שגדר הביטחון משתנה לפי הדרגה הרוחנית ולפי השכיחות של ההיזק. במצרים, שעדיין לא שאלוהו על אשתו, לא היה היזק שכיח והיה לו לבטוח; ואילו בגזר, שכבר שאלוהו מיד, היה ההיזק שכיח והוצרך להשתדלות. ועוד תירץ, שברגע שאדם עושה השתדלות כלשהי מחמת ירידת דרגה, מנכים לו ממדרגת הביטחון העליונה, ומשמים נוהגים עמו לפי מדרגתו החדשה.
בראשית יב, יא: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרַיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ"
העומק בלשון "הקריב" וזהירות מיופי חיצוני
בספר "שם משמואל" (עפ"י הזוהר הקדוש) פירש, שהתיבה "הקריב" אינה רק התקרבות גיאוגרפית, אלא מלשון הקרבה והתקשרות לה'. כאשר עמד אברהם להיכנס למצרים – קן הטומאה והערווה – קשר את נפשו בעוצמה יתירה להקב"ה כדי שלא להיפגם מהאווירה הקשה.ועל הפסוק "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", מביא רש"י שעד עתה לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם. והמהרש"א (בבא בתרא טו, א) הקשה: הרי אמרו בגמרא (קידושין מא, א) שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה שמא תתגנה עליו? ובספר "נחל אליהו" תירץ, שכל החשש שמא תתגנה שייך במי שמביט הסתכלות גשמית חיצונית, אבל אברהם ושרה, שכל זיווגם היה בקדושה עליונה, לא היה שייך בהם חשש זה כלל. והגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל ("תפארת שמשון") הוסיף, שיופיים של האבות והאמהות לא היה תאווה גשמית ("שקר החן והבל היופי"), אלא הקרנת אור הקדושה והחכמה הפנימית שבקעה מפניהם, כדכתיב "חכמת אדם תאיר פניו".
בראשית יב, טז: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים..."
קבלת המתנות מפרעה מול הסירוב למלך סדום
בפסוק נאמר שקיבל אברהם מתנות מפרעה, וקשה: הלא קיימא לן "שונא מתנות יחיה", ומדוע מאוחר יותר סירב אברהם ליטול ממלך סדום "מחוט ועד שרוך נעל"? מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל ביאר, שאילו היה אברהם מסרב לקבל מתנות ומוהר מפרעה, היה פרעה חושד מיד שאין הוא אחיה אלא בעלה והיה הורגו, ולפיכך היה מוכרח לקבלן מפני פיקוח נפש.ומוסיף הגרא"י דיסקין שליט"א שני תירוצים נפלאים: א. המתנות מפרעה הגיעו לאברהם עפ"י דין כפיצוי על עוגמת הנפש והצער שנגרמו לו ולשרה. ב. ברש"י פירש על הפסוק "וילך למסעיו" שבחזירתו ממצרים פרע אברהם את חובותיו שהקיף בדרך. ונפסק בשו"ע ובש"ך, שאדם שיש לו בעלי חובות אינו רשאי לנהוג במידת חסידות ולוותר על כספים המגיעים לו על חשבון נושיו! כל עוד היו לו חובות, אסור היה לו לנהוג במידת "שונא מתנות"; ורק לאחר שפרע את חובותיו מממונו של פרעה, יכול היה לנהוג במידת חסידות מול מלך סדום ולומר "אם מחוט ועד שרוך נעל".
בראשית יג, א-יא: פרשת המריבה והפירוד מלוט
שורש נפילתו של לוט והמעבר מ"אתו" ל"עמו"
בתחילת הדרך נאמר "וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" (יב, ד), ואילו בעלייתם ממצרים נאמר "וְלוֹט עִמּוֹ" (יג, א). בעל "הכתב והקבלה" והמלבי"ם עמדו על שינוי הלשון: המילה "אִתּוֹ" מורה על השתוות וחיבור פנימי – בתחילה ביעבד לוט להידבק במעשי אברהם. אולם לאחר השהות במצרים, נאמר "וְלוֹט עִמּוֹ" – הליכה חיצונית בלבד, בעוד ליבו נמשך אחר תאוות העולם.בספר "שם משמואל" הבהיר ששתי סיבות עיקריות גרמו לנפילתו של לוט: הסיבה הראשונה – עצם השהות בת שלושה חודשים במצרים שטופת הזימה, ששיחקה בנפשו עד שנתקף "בולמוס של עריות" (כמבואר בתנחומא וירא, ב). הסיבה השנייה – העושר הגדול שהשיג, כדכתיב "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים", ומתוך העושר באו לידי מריבה בין הרועים שרעו בשדות זרים. התאווה לממון ולתענוגות הורידה את לוט עד לתהום.
דמות הפנים של לוט והחשש מחילול ה'
ברש"י פירש על דברי אברהם ללוט: "אנשים אחים אנחנו – קרובים, ודומים בקלסתר פנים". ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל שאל: מה ראיה יש להוסיף שהיו דומים בקלסתר פנים? ותירץ, כיוון שהיו דומות פניהם, מעשה הגזל של רועי לוט היה עלול לגרום לחילול ה' איום, שכן העוברים ושבים יחשבו שרועי אברהם הם הגוזלים. וזהו גם הטעם שאברהם יצא מאוחר יותר למלחמה במסירות נפש להציל את לוט, כדי שלא יאמרו הגויים שנהרג אברהם ויחללו שמו של הקב"ה."כי פירוד נאה לרשעים" והבאת השלום על ידי פירוד
בבעל הטורים רמז רמז נפלא בפסוק: "וַיִּפְרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" – סופי תיבות שלום. והדבר תמוה, הלא פירוד הוא הפך השלום? אלא כפי שמבאר המהר"ל ב"תפארת ישראל", שלום אמת אינו ערבוב כפוי של הפכים, אלא מצב שבו כל כוח עומד במקומו הראוי לו. כאשר ישנו ניגוד מהותי בדרך החיים, פירוד פיזי הוא הכלי היחיד המונע מחלוקת מתמדת ומביא לידי שלום.ובספר "דביר קדשו" עודד בדברי אברהם: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׁמְאִילָה" – אברהם לא הסתפק בציפייה שלוט יתרחק, אלא הציע שגם הוא עצמו יזוז לצד הנגדי, כדי שבעשיית הפירוד ירגישו שניהם שווי מעמד ולא ייפגע לוט כמי שמגורש.
בראשית יד, א-כד: מלחמת המלכים, אברם העברי ומלכי צדק
המלחמה הפוליטית מול המלחמה הרוחנית
התורה פותחת את תיאור המלחמה בפסוק "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל", וברש"י מבואר שאמרפל הוא נמרוד. והנה צ"ב, הרי כדרלעומר הוא שהיה מנהיג הליגה והוא שהטיל את המס, ולמה נקט הכתוב דווקא באמרפל? אלא שבזוהר ובמדרש מבואר, שהמלחמה החיצונית הייתה אמנם על מס ופוליטיקה של כדרלעומר, אך העומק הפנימי של המלחמה נבע מאמביציה רוחנית של נמרוד להכחיד את אברהם ואת אמונתו. המלכים תפסו את לוט לפי שהיה דומה בקלסתר פניו לאברהם וסברו ששבו את אברהם עצמו. לפיכך נרמז נמרוד בראש הכתוב, להורות שהמלחמה הרוחנית היא השורש לכל המאורע."וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" – מסירות נפש למען יהודי
במדרש דרשו: "העברי – שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". ובספר "בית אב" הקשה: ללוט היו ידידים ושותפים רבים בסדום, ומדוע רץ הפליט (עוג) לספר דווקא לאברהם? אלא שהפליט ידע כי בעת צרה, כל חבריו הרשעים של לוט יפקירותו לנפשו, והיחיד שימסור את נפשו להציל יהודי מציפורני שוביו הוא דווקא "אברהם העברי" – זה שנבדל מהם ברוחניותו, אך ליבו בוער באהבת ישראל אמיתית.והנה כתיב "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו", וברש"י מביא שזה אליעזר עבדו (בגימטריא 318). ובתרגום יונתן איתא שאליעזר היה בנו של נמרוד הרשע. וזהו פלא עצום (כפי שהעיר בספר "אילת השחר"): אברהם אבינו הצליח לחנך את בנו של נמרוד – ראש המורדים בה' – עד שנעשה דולה ומשקה מתורת רבו ומוסר נפשו עמו במלחמה!
כיבוש ארצות הרפאים והקשר לברית בין הבתרים
התורה מאריכה לתאר כיצד ארבעת המלכים הכו את הרפאים, הזוזים, האימים והחורי. בספר "בן מלך" ביאר, שאומות אלו ישבו בארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים ("אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי... וְאֶת הָרְפָאִים"). הקב"ה סיבב שארבעת המלכים יכבשו תחילה את כל הארצות הללו ויאחדו אותן תחת שלטונם; וכאשר יצא אברהם והכה את ארבעת המלכים, נמצא שאברהם אבינו קנה וזכה בבת אחת בכל שטחי הארץ המובטחת.פגישת מלכי צדק והעברת הכהונה
במדרש ובגמרא (נדרים לב, ב) אמרו, שמלכי צדק (שהוא שם בן נח) הפסיד את הכהונה מפני שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום. ובספר "בן מלך" ביאר את העומק: שם בן נח ייצג את עבודת ה' של הדורות הקודמים – הכרת הבורא כ"אֵל עֶלְיוֹן", המרומם מעל הטבע, מבלי לייחס לו השגחה פרטית בניסים גלויים בתוך הארץ. לכן בירך תחילה את אברהם שפעל בארץ. אולם אברהם אבינו חידש בעולם ש"אֵל עֶלְיוֹן" הוא עצמו "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" – המשגיח ופועל ניסים בתוך עולם הטבע ממש. משום כך עברה הכהונה משם לאברהם.בראשית טו, א-ו: ברית בין הבתרים והאמונה העילאית
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" – הופעה מעל חוקי המזל והטבע
על הפסוק "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה...", מביא רש"י מדרשי חז"ל: "צא מאצטגנינות שלך! אברם אינו מוליד, אברהם מוליד; שרי אינה מולידה, שרה מולידה – אין מזל לישראל!". הגאון המקובל רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל (תלמיד הגר"א) הקשה קושיה עצומה: הרי כל ששת ימי בראשית נבראו רק עבור אברהם וזרעו, ואם כן מדוע בראם הקב"ה מלכתחילה כשהם עקרים ומופקעים מהולדה לפי חוקי הטבע והמזל?ומבאר הגרי"א חבר יסוד נשגב: כל אומות העולם כפופות תחת המזלות וחוקי הטבע. אולם הקב"ה ביקש שעם ישראל יהיה מנותק לגמרי משעבוד לטבע! הקב"ה ברא את אברהם ושרה באופן שמבחינת המזל "אי אפשר" שיולידו, וכאשר נולד יצחק בנס אלוקי, נהייתה עצם מציאותו של עם ישראל יצירה אלוקית טהורה שאין לטבע ולמזל שום שליטה עליה. והגרא"י דיסקין שליט"א הוסיף לקשר זאת לגאולה העתידה (עפ"י הרד"ק בישעיהו נא): כשם שיצירת האומה הייתה מעל הטבע ולאחר ייאוש טבעי, כך גאולתם של ישראל תבוא בנס אלוקי גמור דווקא לאחר שיתברר שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" – דרגת השיא של האמונה
הרמב"ן תמה: מה זכות מיוחדת יש בכך שאברהם הנביא יאמין להבטחת ה'? והגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד ("קובץ מאמרים ואגרות") יישב את פירוש רש"י בעומק נפלא: בני אדם סבורים שהמדרגה הגבוהה ביותר באמונה היא להאמין בדבר כאילו רואים אותו בעיניים. אך באמת יש מדרגה גבוהה מראיית החוש! שכן בראיית החוש שייכת טעות ואחיזת עיניים, ואילו דבר ה' הוא אמת מוחלטת. כשאמרה התורה "וְהֶאֱמִן בַּה'", פירושו שהגיע אברהם באותה שעה לנקודת השיא העליונה והשלמה ביותר של האמונה השייכת בבריאה – ועל כך חשבה לו ה' לצדקה.בראשית טו, יג-יד: גזירת הגלות ודין המצרים
חטא המצרים והפיכת מלאכה יומיומית לחסד
נאמר בברית בין הבתרים: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי". והרמב"ן הקשה: אם הקב"ה גזר "ועבדות וענו אותם", מדוע נענשו המצרים? ותירץ שני תירוצים: א. המצרים הוסיפו להרע מעבר לגזירה. ב. הם לא התכוונו לקיים גזירת המקום אלא פעלו מתוך רשעות לבלות את ישראל.בספר "נחל אליהו" ביאר, שהתירוץ הראשון הוא ההוכחה לתירוץ השני: מאחר שהוסיפו הרעה מעבר לנגזר, גילו למפרע שכל מעשיהם נעשו מרוע לב, ולכן נענשו על הכל (כדאיתא בבבא בתרא במי שמגלגלין עליו את הכל). ומכאן יסוד עצום של החפץ חיים במידה טובה: יהודי העוסק במלאכתו (כגון בעל מכולת, רופא או נהג), אם כוונתו רק להרוויח ממון – אין לו שכר מצווה; אך אם כוונתו להיטיב לבריות ורק גובה מעות לפרנסתו – כל עבודתו נחשבת למצוות חסד! והמבחן לדעת אם פועל לשם חסד הוא ה"תוספת" מעבר לחובה: אם הוא עוזר מעבר לנדרש בחינם, הוא מוכיח שכל עסקו הושתת על חסד, ו"מגלגלין עליו את הכל" לקבל שכר חסד על כל שעות עבודתו.
בראשית טז, א-יז: הולדת ישמעאל ובירור מהותו
תוכחת המלאך להגר: "אֵי מִזֶּה בָאתָ וְאָנָה תֵלֵכִי"
לאחר שפגש המלאך את הגר במדבר, פנה אליה בתואר "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאתָ וְאָנָה תֵלֵכִי". המגיד הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל ביאר הארה מוסרית נפלאה: המלאך לא פנה אליה בלשון השפלה, אלא הזכיר לה את מעלתה. אמר לה המלאך: כעת קשה לך בבית אברהם ושרה ויש לך ניסיונות. אבל התבונני – מאיזה מקום את בורחת? את עקרת מבית מלא קדושה, אמונה וחסד! ולאן את הולכת? אל המדבר השומם, חזרה לרחוב המצרי המלא טומאה ותאוות! עדיף לסבול קושי קטן בבית אברהם ושרה, מאשר לברוח להפקרות המדבר. זוהי הקריאה הנצחית לכל יהודי בשעת משבר: התבונן מה אתה עוזב ולאן אתה הולך."וְהוּא יִהְיֶה פְּרֵא אָדָם" – דיוק המהרי"ל דיסקין ונבואת החפץ חיים
על הפסוק "וְהוּא יִהְיֶה פְּרֵא אָדָם", מדייק מרן המהרי"ל דיסקין זצ"ל (השרף מבריסק): בכל כללי הדקדוק מקדימים את שם העצם לשם התואר (כגון "אדם חכם"). לפיכך היה לו לקראו "אדם פרא"! אלא התורה מגלה לנו, שאצל ישמעאל שם העצם המהותי הוא "פרא", ואילו ה"אדם" שבו אינו אלא לבוש ותואר חיצוני בלבד.ובימי פרעות תרפ"ט אמר מרן החפץ חיים זצ"ל: התורה היא נצחית! אם קבעה על ישמעאל "פרא אדם", שום השכלה ותרבות לא יוכלו לאלף את מהותו. גם אם ילמד באוניברסיטה ויהיה רופא מלומד – נשאר הוא "רופא פרא אדם"! (וכפי שהמשילו זאת למעשה הידוע של רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל עם החתול שאולף להלצר עד שראה עכבר וזינק עליו, שכן הטבע הפנימי אינו משתנה בלבושים חיצוניים).
זכות המילה של ישמעאל ומילת עולי רוסיה בדורנו
בזוהר הקדוש מבואר שבעבור שמל ישמעאל את עצמו, ניתנה לבניו אחיזה בארץ ישראל בזמן שהייתה שוממה. ובספר "נחל אליהו" הובא בשם גדולי הדור, שכדי לשבור באחרית הימים את קטרוגו של ישמעאל שמל בגיל מבוגר, סיבב הקב"ה בדורנו שיעלו מאות אלפי יהודים מרוסיה וימולו את עצמם במסירות נפש בגיל מבוגר כדת וכדין (במילה ופריעה), ובזכותם נסתתמו טענותיו של ישמעאל.בראשית יז, א-כז: מצוות המילה ושינוי השמות
"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – תכלית המילה באיבר ההולדה
בספר "בן מלך" (ועיין בספורנו וברש"ר הירש) ביאר מפני מה נצטווה אברהם על המילה דווקא באיבר ההולדה, ומדוע נאמר לו "וֶהְיֵה תָמִים": אומות העולם תפסו את האדם כחלק מהטבע החומרי, וסברו שכשם שבעלי חיים נולדים שלמים בטבעם, כך האדם אינו זקוק לתיקון מוסרי. התורה הקדושה מלמדת אותנו הפך הדברים: האדם נברא כשהוא חסר, ושלמותו ("והיה תמים") מסורה בידיו להשלימה על ידי המצוות! הקב"ה הותיר בגוף האדם את הערלה (המסמלת את התאווה החומרית העיוורת), וציווה להסירה דווקא באיבר ההולדה – שממנו נמשכת הנצחיות של האומה. בכך מוטבע בשרשרת הדורות שזרע ישראל לא יהיה תוצר של תאווה גשמית, אלא זרע קודש המוקדש לעבודת ה'.מצוות מילה כקיום מתמיד בכל רגע ורגע
בפסוק נאמר: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם". בספר "נחל אליהו" דייק, שמצוות ברית מילה אינה מצווה המסתיימת ברגע החיתוך, אלא היא מצווה הנמשכת ומתקיימת בכל רגע ורגע מימי חייו של היהודי!וציון שלוש הוכחות מהש"ס ליסוד זה:
1. בגמרא במנחות (מג, ב) איתא שדוד המלך נכנס למרחץ ונצטער שאין עליו ציצית ותפילין, עד שנזכר במילה שבבשרו ונתיישבה דעתו, הרי שבכל רגע מתקיימת המצווה.
2. בגמרא בנדרים (לב, א) דרשו על המילה את הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה", ומוכח שקיום אות הברית נמשך גם בלילה אף שאין מלים בלילה.
3. אברהם אבינו השביע את אליעזר "שים נא ידך תחת ירכי" ונשבע במילה (כרש"י), ואי נימא שנסתיימה המצווה, במה נקראת חפץ של מצווה כספר תורה? אלא ודאי שהמצווה קיימת ועומדת בכל עת.
מעלת סעודת הברית על פני מעשה המילה
פסק השולחן ערוך שאין להזמין אדם לסעודת ברית מילה אלא רק להודיעו, משום שמי שמזמינים אותו ואינו בא נחשב כמנודה לשמים (תוספות פסחים קיד, א). והציג מרן הרב מפוניבז' זצ"ל (הובא ב"נחל אליהו"): מה נשתנתה סעודת ברית מילה משאר סעודות מצווה? ומבאר עפ"י הפסוק בתהילים (נ, ה): "כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" – מנהג כורתי בריתות הוא לשחוט בהמה לאכול יחד, והאכילה היא חלק מגוף כריתת הברית!נמצא חידוש נפלא: הסעודה בברית מילה אינה רק "סעודת הודיה" על מצווה שנגמרה, אלא הסעודה עצמה היא חלק מעצם מעשה המצווה של כריתת הברית! לפיכך, במעשה החיתוך עצמו השותפים הם התינוק, אבי הבן, המוהל והסנדק, בעוד שאר הקהל עומדים להידור בלבד; אך ביושבם לאכול בסעודת הברית, נעשה כל אחד ואחד מהמסובים שותף גמור במעשה כריתת הברית עם הקב"ה!
משרי לשרה – מ"שרי לעצמה" ל"שרה לכל העולם"
במדרש רבה (פרשה מז, א) אמרו חז"ל: "עד עכשיו הייתה שרי לעצמה, מעכשיו שרה לכל העולם כולו". ועוד אמרו: "יו"ד שנטל הקב"ה משרי, הוסיף אותה משה ליהושע, שנאמר 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'".בספר "בית אב" ביאר את הקשר העמוק בין המדרשים: כיצד זכתה שרה אמנו להשפיע ולהנהיג את העולם כולו? דווקא משום שקודם לכן הייתה "שָׂרַי לעצמה"! לפני שאדם יוצא להשפיע על הכלל, עליו להיות תחילה שר ומושל על עצמו – לשלוט על מידותיו ולבנות את פנימיותו בעצמאות מוחלטת מרוח הרחוב. ומשום כך, כשבא משה רבינו לשלוח את יהושע לתור את הארץ, העניק לו את היו"ד של שרי – כוח השליטה העצמית והעמידה האיתנה, שבזכותה עמד יהושע כצור חלמיש ולא נגרר אחר עצת המרגלים.
