התורה

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
4,726
תודות
17,160
נקודות
895

מבוא לחומש דברים


משא הפרידה של משה רבינו:
חיזוק והתעוררות ליראת ה' וקיום המצוות

בשלשת החודשים הקרובים, עד יום שמחת תורה, נעסוק בחומש החמישי והאחרון מבין חמשת חומשי התורה, שיש בו 11 פרשיות, והוא הנקרא 'חומש דברים' על שם הפסוק בתחילת החומש 'אלה הדברים אשר דיבר משה', והוא כולל ברובו את הדברים שאמר משה לבני ישראל במשך 37 הימים האחרונים לחייו, בשנת הארבעים במדבר, שנת ג' אלפים תפ"ח, מראש חודש שבט עד ז' אדר.

חומש זה נקרא בלשון חז"ל בשם 'משנה-תורה', מלשון חזרה ושינון, על שם שבחומש זה חוזר משה רבינו על חלק גדול ממצוות התורה שכבר נאמרו בחומשים הקודמים.​

באופן כללי ניתן לחלק את חומש דברים לארבעה נושאים מרכזיים:

א. תוכחה ומוסר ויראת שמים - בתחילת דבריו מוכיח את ישראל בתוכחת מוסר על חטאיהם, כשהוא מגולל את אשר עבר עליהם במדבר, החל מקבלת התורה ובהמשך בחטאים שנכשלו בהם והניסים שנעשו להם. בהמשך הפרשיות הוא מרבה ומאריך בדברי הכנה לקראת הכניסה לארץ, ומרבה להזהיר אותם באריכות לשמור את מצוות ה', ליראה ולאהבה אותו, ולשוב אליו בתשובה בכל לב ונפש.

צדיקי הדורות הפליגו מאד בדברי המוסר של חומש דברים, באומרם שזהו ספר המוסר הטוב ביותר מכל ספרי המוסר, והמליצו לשומעי לקחם להגות תמיד בחומש זה.

ב. חזרה על המצוות - בחומש דברים חוזר משה על חלק גדול ממצוות התורה שנאמרו בחומשים הקודמים, עד שבספר החינוך מונה 200 מצוות בכל חומש דברים, ובהם 77 מצוות עשה, ו-123 מצות לא תעשה. אמנם חלק מהמצוות כבר הוזכרו בחומשים קודמים, אך הובאו בחומש זה בתוספת חידושים, וחלק מהמצוות מוזכרות רק בחומש דברים ולא הוזכרו בחומשים הקודמים.

ג. כריתת ברית וכתיבת התורה - בחומש דברים גם נלמד על הברית שכרת ה' עם בני ישראל בהיות בערבות מואב טרם כניסתם לארץ, על מנת לחייב אותם לשמור את המצוות, בהבטחת ברכות וקללות, כן נלמד על כתיבת התורה על ידי משה שגם לימד אותה לבני ישראל.

ד. הסתלקותו של משה - בפרשיות האחרונות בחומש דברים נלמד על הסתלקותו של משה, כאשר טרם מיתתו אמר להם את שירת האזינו בו הוא מעורר אותם להתבונן על העבר ועל העתיד של כלל ישראל, ובפרשה האחרונה בירך את כל שבטי ישראל.
תורה שבכתב​
 
תוכחה ומוסר בהזכרת המאורעות במדבר
מה בפרשה:
תוכחות ברמז | ביאור התורה בשבעים לשון | מינוי דיינים | המרגלים והמעפילים ועונשם | הטלטול במדבר | איסור ללחום באדום עמון ומואב | מלחמת סיחון ועוג | נחלת בני גד וראובן | חיזוק ליהושע שלא יירא מהגוים.
ביום ראש חודש שבט, 37 ימים קודם מיתת משה רבינו, הוא פתח במשא הפרידה מבני ישראל כשהוא חוזר על כל התורה, אך תחילה הקדים להזכיר מאורעות מרכזיים שעברו במדבר, בהם שילב דברי תוכחה, וגם דברי עידוד שלא להתיירא מגויי הארץ.

א. שבעים לשונות

בהתקרב יום מיתתו של משה רבינו, סמוך לכניסתם ישראל לארץ, בהגיע יום ראש חודש שבט התחיל משה לחזור על כל התורה אשר ציוה ה' אותו אליהם, וגם ביאר ופירש את התורה בשבעים לשונות.

ב. כבודם של ישראל

ביום זה גם פתח משה ודיבר דברי תוכחה אל כל ישראל, אך מפני כבודם הזכיר רק ברמז כמה מקומות בהם נכשלו בחטאים, ואמר להם שאם לא חטאו לא היו צריכים להתעכב במדבר ארבעים שנה, אלא הקב"ה היה ממהר להכניסם לארץ בשנה השנית תיכף לאחר שעזבו את הר סיני.

ג. צדיקים וחכמים

בהמשך החל משה לחזור בהרחבה על קורות חייהם במדבר, החל ממינוי הדיינים, כאשר הורה לעם לבחור אנשים צדיקים וחכמים, שישמשו כדיינים, שרי אלפים ומאות וחמישים ועשרות, להם נמסרו הוראות לשפוט בצדק, וללא מורא.

ד. מוציאי דיבה

בהמשך מזכיר משה בהרחבה את חטא המרגלים, כאשר כולם באו אל משה בערבוביה, הצעירים דוחפים את הזקנים, והזקנים דוחפים את הראשים, וכך דרשו לשלוח מרגלים מקדש ברנע. המרגלים חזרו והוציאו את דיבת הארץ, ועל כך נענשו כל אותו הדור, מבני עשרים ומעלה, שלא יכנסו לארץ, מלבד יהושע וכלב שלא נטלו חלק בחטא המרגלים וקיבלו על כך שכר.

ה. מעפילים בהר

לאחר מכן עובר משה להזכיר את חטא המעפילים שרצו לעלות בהר ולהילחם באמוריים נגד רצון ה', אך האמוריים הכו בה כמו שדבורים עוקצים. שם ב'קָדֵשׁ' שהו ישראל במשך 19 שנה, ועוד 19 מסעות הלכו מטורפים במדבר ממקום למקום, כשהם סובבים והולכים להר שעיר, ממערב לכיוון מזרח, עד שבסוף חזרו שוב אל קדש.

ו. עשרה עמים

כאן מציין משה רבינו שכאשר חלפו 38 שנה מחטא המרגלים, הסתיימה מיתת כל הדור ההוא, והקב"ה דיבר אל משה בלשון חיבה, מה שלא עשה כן מאז חטא המרגלים.

כעת התקדמו ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל. הם עברו בגבול שעיר ומואב ועמון, אך נאסר עליהם ללחום עם מואב או להתגרות בבני שעיר ומואב, כי אמנם ארצות עשרה עמים ניתנו לאברהם אבינו, אבל מתוכם ניתנו רק ארצות שבעה עמים לבני ישראל, ואילו מהשלשה הנותרים - 'קיני קניזי קדמוני' [שהם 'עמון ומואב ושעיר'], ניתנה ארץ שעיר – לבני עשיו, ועמון ומואב – לבני לוט. ורק לעתיד לבוא יקבלו ישראל גם ארצות אלו.

הכתוב מציין שאמנם הובטח לבני אברהם לקבל את 'ארץ רפאים', אבל ארצות שעיר מואב ועמון אינן 'ארץ רפאים' שהובטח לאברהם אבינו, ולכן נאסר על ישראל לכבשם.

ז. לפתוח בשלום

לקראת המלחמה עם סיחון, שלח משה אליו שליחים לפתוח בדברי שלום ובקשה לעבור בארצו, אך כשהוא סירב לשלום, נלחמו בו, הרגו אותו ואת עמו, וכבשו את עריהם. כך עשו גם לעוג מלך הבשן ולארצו. טרם המלחמה עם סיחון, כפה ה' את השר של מעלה הממונה על ארץ אמורי, והניחו תחת רגליו של משה שדרך ברגליו על צווארו. את ארצם של סיחון ועוג, מסר משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה, כשעשה תנאי עם בני גד וראובן לעבור חלוצים בראש המלחמה של כיבוש הארץ.

ח. אל תירא

לסיום הפרשה אומר משה רבינו דברי חיזוק ליהושע בן נון, שכשם שעשה ה' לסיחון ועוג, כך יעשה ה' לכל הגוים בארץ ישראל, ולכן אל יתיירא מהם כי ה' הוא הנלחם לכם.

תורה שבכתב​
 
מאבד פרנסתו לדעת?
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) לא תיראו. דבר אחר, לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ (רש"י).

מאבני היסוד של דייני ורבני ישראל, מנהיגי עדות וראשי קהילות, היא ההיצמדות שלהם רק אל האמת הברורה של תורתינו הק', ללא פחד ומורא מפני איש. הם משמיעים ברמה את דבר תורתנו, פוסקים ומורים רק כפי ההלכה הקבועה, ואינם מערבים שום שיקול של רתיעה ופחד מפני איש, כצו התורה - 'לא תגורו מפני איש!'.

עם הגעתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ''ל, בעל שו"ת 'אגרות משה', לגור בארצות הברית, פנו אליו ראשי ארגון מסוים, ששמעו על גדולתו בתורה כאשר כיהן עד עתה כרב ברוסיה, והציעו לו שהוא יוכל להתפרנס מדיני תורה שיבואו אליו, וכדי להתחיל לפרסמו בתחום הזה, הם יהיו הראשונים שיגשו אליו בדין תורה אודות ענין מסוים שהם עצמם מעורבים בו, כי הם ניהלו מערכת שחיטה כשרה, והיה להם ויכוח ממוני עם אחד השוחטים שהיה עובד אצלם.

לאחר ששמע רבי משה את הטענות והתביעות, הוא פסק לטובת השוחט וכנגד ראשי אותו ארגון. לאחר מכן באו אליו ראשי הארגון מאוכזבים וכועסים ואמרו לו: איננו מסוגלים להבין אותך, אתה מתנהג כמו אחד המבקש לאבד את פרנסתו לדעת, אנחנו רצינו להיטיב עמך ולדאוג לפרנסתך, ואתה יוצא בפסק הלכה נגדנו?!

אך רבי משה לא התפעל מדבריהם אפילו כמלוא נימא, והשיב: חלילה לי לעשות כדבר הזה לזייף את התורה ולפסוק שקר לטובת פרנסתי! יצאו ראשי הארגון מביתו, והלכו לספר לאנשים על הרב החדש, ה'מוזר והמשונה', שהגיע מרוסיה... אך דווקא הסיפור הזה עשה רושם עצום של התפעלות לטובה על כל היהודים, ולא עבר זמן רב עד שאנשים רבים הגיעו דווקא אליו לדין תורה, כיון שידעו שרק האמת היא נר לרגליו.
תורה שבכתב​
 
דשנים ורעננים יהיו
הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים א, ה) הואיל – התחיל (רש"י)

וכי רק עכשיו, כשמלאו לו מאה ועשרים שנה, התחיל משה לבאר התורה? הרי כל ימיו לימד תורה לישראל! אלא מכאן למדנו שתמיד צריך להתחיל מחדש, אפילו בגיל מבוגר ובעת זקנה חייבים להתרענן בתמידות ולהתחיל שוב כאילו זו הפעם הראשונה!.​

(כ"ק האדמו"ר בעל בית ישראל מגור זי"ע, תורה שבכתב)​
 
ים המלח

ים המלח הנמצא בגלילות העיר סדום, לא היה ים בתחילת הבריאה, אלא תחילה היה שם 'עמק השִׂדִים' – שנקרא כך על שם שיש בו הרבה שדות. רק לאחר הפיכת ערי סדום נהפך המקום לים, כאשר נמשך הים לתוכו, ולפי המדרש: הסלעים סביב העמק התבקעו ונמשכו יאורי מים מתוכם לעמק שהפך לים המלח (רש"י בראשית יד, ג). המלבי"ם כותב (בראשית יג, י) שלאחר הפיכת סדום, פתחה הארץ את פיה ויהי שם עמק גדול, כך נפלו לתוכה מי הירדן, והמים נעשו מלוחים מסיבת התהום שהוא מלא מלח. בפרשתנו אנו לומדים שבני גד ובני ראובן קיבלו בין השאר גם את כל נהר הירדן ועוד חלק בצדו המערבי של הירדן, ועד לים המלח הנמצא תחת אשדות (נחלי) פסגת ההרים, בצד המזרחי של האשדות.​
תורה שבכתב​
 
ב. חזרה על המצוות - בחומש דברים חוזר משה על חלק גדול ממצוות התורה שנאמרו בחומשים הקודמים, עד שבספר החינוך מונה 200 מצוות בכל חומש דברים, ובהם 77 מצוות עשה, ו-123 מצות לא תעשה. אמנם חלק מהמצוות כבר הוזכרו בחומשים קודמים, אך הובאו בחומש זה בתוספת חידושים, וחלק מהמצוות מוזכרות רק בחומש דברים ולא הוזכרו בחומשים הקודמים.
הרמב"ן בהקדמה לחומש דברים דן מתי נצטוו במצוות או דשנתחדשו בחומש דברים ולא הוזרו קודם? האם לא התחייבו בהם קודם כניסתם לארץ?
 
דשנים ורעננים יהיו
הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים א, ה) הואיל – התחיל (רש"י)

וכי רק עכשיו, כשמלאו לו מאה ועשרים שנה, התחיל משה לבאר התורה? הרי כל ימיו לימד תורה לישראל! אלא מכאן למדנו שתמיד צריך להתחיל מחדש, אפילו בגיל מבוגר ובעת זקנה חייבים להתרענן בתמידות ולהתחיל שוב כאילו זו הפעם הראשונה!.​

(כ"ק האדמו"ר בעל בית ישראל מגור זי"ע, תורה שבכתב)​
היינו דכתיב אשר אנוכי מצוך היום שבכל יום יהיו בענך כחדשים.
 
היינו דכתיב אשר אנוכי מצוך היום שבכל יום יהיו בענך כחדשים.
ואמרו בברכות (סג:):
ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.
 
משנה תורה - המובחר שבספרי מוסר

משנה תורה - אמר היהודי הק' מפשיסחא זצ"ל שהמובחר שבספרי מוסר הוא ספר משנה תורה, והיה מזהיר לתלמידיו ללמוד תמיד משנה תורה לעורר לבבם. וראה עוד בשלה"ק פר' ואתחנן בזה"ל: "מה לנו לחפש תוכחת מוסר והלא הפרשה כולה וכן כל הפרשיות דמשנה תורה מלאים תוכחת מוסר".
של"ה הק' - פרשת ואתחנן; שם משמואל (בפרשתנו, שנת תרע"ה), גליון מחוברים​
 

תוכחות ברמז • ביאור ותרגום התורה • עיכוב הכניסה לארץ • אחריות הדיינים


נלמד שסמוך למיתתו, לאחר שהכה את סיחון ועוג, הוכיח משה את ישראל בהזכרת מקומות חטאיהם ברמז, ועל כך שמשה ביאר את התורה בשבעים שפות. משה גם מוכיח אותם שאם לא חטאו היו נכנסים במהירות ובקלות לארץ. בנוסף משה מציין את הקושי לדון אותם כי עליו מוטל העונש אם יטעה בדין.

א' בשבט:

ביום ראשון של החודש האחד-עשר (הוא חודש שבט), בשנה הארבעים לשהותם של ישראל במדבר, כשעמד משה בעבר המזרחי של הירדן, בערבות מואב, בימים הקרובים למיתתו, הוכיח את ישראל בדברי תוכחה.

ביאור התורה:
ביום ההוא, אף החל משה לחזור על כל התורה אשר ציוה ה' אותו אליהם, וגם התחיל לבאר ולפרש את התורה בשבעים שפות.

סמוך למיתה:
משה הוכיח את ישראל דווקא סמוך למיתתו, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח את ראובן רק סמוך למיתתו, כדי שראובן לא יעזוב אותו וילך להידבק בעשיו. כך גם יהושע ושמואל אמרו את תוכחתם לישראל, וכן דוד לשלמה בנו, רק סמוך למיתתם.
קיימות ארבעה סיבות לאמירת התוכחה דווקא סמוך למיתה. ורש"י מציין שתים מהן: א. שלא יהיה מוכיחו וחוזרו ומוכיחו. ב. שלא יהיה רואהו ומתבייש בו.

אחרי המלחמה:
את התוכחות אמר משה רק לאחר הכאת סיחון ועוג, כי אמר: אם אוכיח אותם קודם שייכנסו לחלק מהארץ, יאמרו ישראל: מה למשה הלזה עלינו? מה היטיב לנו? רק בגלל שאין בו כח להכניס אותנו לארץ, הוא בא לצער אותנו בתוכחה ולתלות את עיכוב הכניסה לארץ בגלל חטאינו. לכן הוכיחם משה רק אחר שהפיל את סיחון ועוג והוריש את ארצם.

קושי כפול:
הקושי בכיבוש ארץ האמורי, בו שלט סיחון בעיר מגוריו 'חשבון', היה קושי כפול, כי אפילו אם לא היה סיחון שוהה שם בעיר חשבון, הרי המדינה מצד עצמה היתה קשה. כך גם אילו היתה זו עיר אחרת חלשה אבל סיחון שרוי בתוכה, היה קשה ללחום בסיחון שהוא מלך קשה, על אחת כמה וכמה כאשר השתלבו יחד המדינה הקשה והמלך הקשה.

עשתרות באדרעי:
כך גם היה הקושי כפול בכיבוש ארץ הבשן, שהיתה זו מדינה קשה ומלך קשה, שהרי בו שלט עוג המלך הקשה, והוא התגורר במקום המלכות הנקרא 'אדרעי', המצוי ב'עשתרות', כלומר במקום של צוקים וקושי. במקום זה של 'עשתרות' (שנקרא גם בשם 'עשתרות קרניים'), התגוררו בעבר 'רפאים', עד שאמרפל הכה אותם, ורק עוג נשאר מאותם רפאים.

כל ישראל:
את דברי התוכחה אמר משה לכל עדת ישראל, כי אילו היה מוכיח רק את מקצתם, היו אומרים אלו שנותרו בשוק לאלו ששמעו את התוכחה: כך שמעתם מבן-עמרם ולא עניתם לו מאומה?! אילו היינו שם היינו עונים לו. לכן כינס משה את כל ישראל ואמר: 'הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה – ישיב!'

תוכחה ברמז:
מפני כבודן של ישראל, הרי בדברי תוכחתו פירש משה רק ברמז בלבד את המקומות בהן הכעיסו ישראל את ה'.

שבעה מקומות:

אלו הן שבע מקומות החטאים שרמז משה בתוכחתו: א. במדבר – תלונתם במדבר מי יתן מותנו ביד ה'. ב. בערבה – החטא בשיטים בערבות מואב. ג. מול סוף – כשבאו לים-סוף וכשעלו מים-סוף המרו את ה' ולא האמינו בו. ד. בין פארן – חטא המרגלים במדבר פארן. ה. ובין תופל ולבן – שדיברו דברים תפלים על המן שהוא לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם וגו'. ו. וחצרות – מחלוקת קרח כאשר חנו סמוך לחצרות. פירוש נוסף: שלא למדו מצרעת מרים שלקתה על לשון הרע, והם דיברו בה' ובמשה. ז. ודי זהב – חטא העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם.

מה גרמתם:
עוד הוכיח אותם משה: ראו מה גרמתם בחטאיכם! הלא הדרך הקצרה ביותר מחורב עד קדש ברנע עוברת דרך הר-שעיר, ובדרך כלל היא נמשכת 11 ימים, ואילו אתם הלכתם אותה בשלשה ימים בלבד, כי השכינה הטריחה את עצמה למהר את ביאתכם לארץ, ובסוף, לפי שקלקלתם במדבר, סיבבתם את הר שעיר 40 שנה.

שלשה ימים:
החשבון של הליכת הדרך שלשה ימים מחורב עד קדש-ברנע: שהרי בכ' באייר נסעו מחורב (הר סיני), וכעבור 39 ימים - בכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש-ברנע, אך מתוך אותם 39 ימים שהו 30 יום בקברות התאוה, שם אכלו בשר במשך חודש, ושבעה ימים שהו בחצרות שם הסתגרה מרים, נותרו רק 3 ימים להליכתם בדרך.

כניסה מהירה:
משה ממשיך בתוכחתו ואומר לישראל, הן בהיותנו בהר חורב [שנה לאחר קבלת התורה], רצה ה' להכניס אותנו תיכף ומיד לארץ, ואז דיבר ה' אלינו ואמר לנו: זמן רב מדי יושבים אתם בהר הזה. [ומדרשו: הרבה גדולה ושכר קיבלתם בישיבתכם בהר הזה, כאן קיבלתם את התורה, כאן עשיתם משכן ומנורה וכלים, כאן מיניתם סנהדרין ושרי-אלפים ושרי-מאות]. וכעת, פנו וסעו לכם לארץ ישראל בדרך הקצרה, דרך הערים 'ערד' ו'חרמה'.

כיבוש הארצות:
עם כניסתם לארץ יעברו ויכבשו את הר-האמורי ואת הארצות השכנות עמון ומואב והר שעיר. כך גם יבואו לארץ ויכבשו את דרך המישור (ערבה) של יער, ואת דרך ההר. בנוסף, יבואו ויכבשו את שפלת דרום והנגב, ואת אשקלון ועזה וקיסריה השוכנות על חוף הים.

הנהר הגדול:
גם יכבשו את כל הארצות עד נהר פרת, הנקרא בשם 'הנהר-הגדול' מפני שנזכר בסמוך לארץ ישראל, כמו שאנשים אומרים 'עבד מלך – הוא עצמו מלך', ואם תידבק לשר ישתחוו גם לך, ואם תיגע במשוח-בשמן תהיה גם אתה משוח-בשמן.

בלי מלחמה:
אומר ה' לבני ישראל: את כל זאת איני אומר לכם שתאמינו מתוך השערה או שמועה, אלא בעיניכם אתם רואים שנתתי לפניכם את הארץ. בואו ורשו את הארץ שנשבעתי לאבותיכם, לאברהם ליצחק וליעקב (שכל אחד מהם כדאי לעצמו) לתת להם ולזרעם, ואין מערער על כך, ואינכם צריכים למלחמה (אילו לא שלחו מרגלים היו כובשים את הארץ בלי מלחמה).

לא אוכל לבדי:
כעת אומר להם משה: בעת ההוא, לאחר מתן תורה, אמרתי לכם מפי הקב"ה ולא מעצמי, שלא אוכל לבדי לשאת אתכם, כי ה' אלקיכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם, דהיינו שנטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים, אם הדיין טעה וחייב את הזכאי, ואיני יכול לשאת לבדי את כל העונשים. אך לא יתכן לפרש כפשוטו שלא היה יכול לדון אותם לבדו, כי אם הוא הוציאם ממצרים, וקרע את הים, והוריד מן, והגיז שליו, וכי לא היה יכול לדונם?!

נתבע נפשות:
כך אמר גם שלמה 'מי יוכל לשפוט את עמך', שלא יתכן לפרשו כפשוטו, שהרי בשלמה נאמר ויחכם מכל האדם. אלא כך אמר שלמה: בשאר האומות אם שופט דן שלא לפי האמת, אין בכך כלום, אבל בדיני ישראל, אם חייבתי ממון שלא כדין, אני נתבע נפשות.

קיימים לעולם:
כיון שהזכיר משה את שבח ישראל שה' הגדיל אותם על הדיינים, הזכיר גם השבח שהם קיימים לעולם כמו כוכבי השמים, החמה והלבנה המאירים במשך היממה, שקיימים לעולם. אך לא יתכן לפרשו שהם מרובים כמו כוכבי השמים, כי היו אז רק שישים ריבוא.

תורה שבכתב​
 

לא שכח לברך אלא שכח לאכול!


הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים (א, יג) וברש"י נבונים - מבינים דבר מתוך דבר.
סיפר המגיד המפו' רבי שלום שבדרון: איש צדיק היה בירושלים, ושמו רבי יעקב דז'לינר. פעם אחת בא לרבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, ושאלה בפיו: מה יעשה שאחרי סעודת הלילה, אמש, לא בירך ברכת המזון.
אמר לו רבי שמואל: בודאי מקפיד אתה תמיד לברך (ברכת המוציא) על ככר לחם שלימה, שוב, איפוא, לביתך ותבדוק, ובודאי תמצא שהכיכר שלימה, ולא אכלת. רבי יעקב חזר לביתו ומצא שבאמת כך היה; הוא לא בירך מכיון שלא אכל…
שאלו אחר כך את רבי שמואל סלנט, מנין ידע שרבי יעקב לא אכל. ענה הרב סלנט: ידעתי שר' יעקב יכול לשכוח לאכול, אבל לא יעלה על הדעת שהוא יכול לשכוח ברכת המזון!...
ומה היה למעשה? ר' יעקב אכן התכונן לסעודת לילה, אבל לפתע הגיע שליח של הרב מבריסק, הגאון רבי יהושע לייב זצ"ל, שהוא קורא לו, והוא, כמובן קם מיד והלך לרב, שהה שם כל הלילה ומביתו מיהר בבוקר לרבי שמואל סלנט עם השאלה שנתעוררה אצלו!…
שאל אביך ויגדך (ח"ג עמ' קיג), גליון מחוברים​
 
עומק דברי משה רבינו ע"ה

ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות (א, יד).
רז"ל דרשו זאת לגנאי (ספרי פסקא יד), שאמר להם היה לכם לומר רבנו ממי נאה ללמוד וכו' ממך שנצטערת עליה וכו' אלא שאני יודע וכו' עיין שם (-כלומר, כשבקשתי ממכם "הבו לנו אנשים חכמים ונבונים וכו' היה לכם לומר שאין אתם רוצים לשמוע אלא ממנו).
ואפשר לפרש - אומר האוה"ח - הכתוב לשבח, שישראל נצטערו על הדבר (שלא ישמעו מפה קדשו) אבל להנאת משה מחלו על עצמם, והוא אומרו "טוב הדבר" להקל מעל רבינו, הגם שהוא קשה אצלינו לעשותו ללמוד מפי תלמידיך, והוא אומרו "אשר דברת", דברים קשים אצלינו "לעשות אותם", וכו'.
ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם שני דרכים, אחד לגנאי כמו שאמרו בספרי, ואחד לשבח כמו שפירשנו, וטעמו כי בישראל היו שני סוגים, אחד כת הצדקת, ואחד כת הקנטרנית, וכל אחד מהם יודע ומכיר את עצמו, וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו, כת הצדקת דבריו להם כדרכינו כמו שפרשתי כי יודעים בעצמם מה היתה כוונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו, ויבינו כפירוש הספרי עכ"ד.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות

שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וגו' (א, טז).
רבינו האור החיים הק' כתב: "ושמעתי מפי חכם גדול, חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי ה"ה הרב ר' משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו" ובזה מפרש באוה"ח דברי הפסוק "שמוע בין אחיכם" שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה "ושפטתם צדק" עכ"ד.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
האם מותר לספר לשון הרע כדי להקל על צער ודאגת הלב?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וגו' וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (דברים א, א) אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום (רש"י).

חידש החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י, סעיף יד בהערה) בענין ההיתר לספר לשון הרע לתועלת, וז"ל: 'ואפשר דהוא הדין אם כונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכוין לתועלת על להבא, ולפי זה מה שאמרו ז"ל דאגה בלב איש יסיחנה לאחרים קאי גם על ענין כזה, אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה'.

הרי שאדם שנעשה לו איזה עוול על ידי איש אחר, והוא חש שאם יספר זאת לאיש אחר הרי יסייע לו להפיג את צער לבו, יש בכך היתר של לשון הרע לתועלת.​

שבעה תנאים

אך כנזכר בדברי החפץ חיים, היתר זה קיים רק כאשר לא יחסרו שאר התנאים הנדרשים בלשון הרע לתועלת: א. שיראה בעצמו את העוולה. ב. שיתבונן היטב שאכן יש כאן עוולה. ג. שישתדל תחילה לשוחח עם האיש שעשה את העוולה. ד. שיהיה כל הסיפור אמת בלי תערובת שקר. ה. שיכוון רק לשם תועלת להפיג צערו. ו. שישתדל להשיג תועלת זו באופן אחר. ז. שלא יגיע היזק למי שמספרים אודותיו, יותר ממה שהיה מגיע לו היזק בבית דין.​

מצוה לשמוע

באמת כבר מצינו כן ב'ספר חסידים' (סימן סד) לגבי שמיעת לשון הרע [אבל בלי להאמין, כמבואר בחפץ חיים בכמה מקומות] וז"ל: 'אם יבא איש אצלך צועק על חבירו וכו', ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים, כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד, מצוה לשמעו'. אך כתב שם בהמשך דבריו שהשומע צריך לפייס את המדבר, ללמד זכות על המדובר או לומר שהוא אינו שונאו וכו'.​

הלכה למעשה:

מותר לדבר לשון הרע על חברו כשכוונתו רק לתועלת להפיג צערו ולהקל על לבו, וזאת רק כאשר נשלמים כל שאר התנאים הנדרשים בלה"ר לתועלת, וכן מצוה לשמוע מי שבא לספר לשון הרע להפיג צערו, אך מותר רק לשמוע ולא לקבל ולהאמין.

תורה שבכתב
 
לא חסר כלום
ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר (ב, ז)

כאשר יהודי זוכר כי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, שוב לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר – אין הוא זקוק למאומה יותר מכך! כי מה צריך יהודי יותר מכך שהקב"ה עמו?​

(הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, תורה שבכתב)​
 
קטנה שהיא גדולה
עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (דברים א, ז) מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול (רש"י)

עם סיום ביקורו של כ"ק האדמו"ר הרה"ק בעל בית אברהם מסלונים זי"ע בארץ הקודש, הוא לקח אתו לחוץ לארץ חלה קטנה מארץ ישראל, ושמר אותה לאכלה באיזו שבת מיוחדת. אבל כשבא העת לבצוע על החלה, הבחין כי עקב הימים הרבים שעברו היא התייבשה והצטמקה, בעוד החלה השנייה של לחם משנה, שנאפתה באותה שבוע, היתה גדולה וטריה. הסתפק הרבי על איזה חלה עליו לבצוע, מצד אחד החלה הטריה גדולה ומשובחת יותר, ובפשטות יש לבצוע עליה, אבל מצד שני, הרי החלה הקטנה והיבשה היא מארץ ישראל.

נכח שם הגאון רבי אריה לייב רוגוזניצקי זצ"ל, אב"ד נאליבוק, וכאשר הרבי שאל אותו לדעתו, ענה הרב בחכמה: הרי רש"י כותב בפרשת דברים 'עד הנהר הגדול' מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול, הרי שגם דבר שהוא קטן במציאות, הרי בגלל חשיבות ארץ ישראל נחשב גדול, אם כן יש לבצוע על החלה הקטנה מארץ ישראל, כי באמת גדולה היא!
תורה שבכתב​
 
ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם כו' איכה אשא לבדי. לדמיון, כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, ממניקות ושפחות וכיו"ב די ספוקן, אז יאמר מה גדלה עלי הטורח מכם, יתן ד' כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה וטורד כזה לא יופסק מכם, כן משה רועה נאמן אמר ד' הרבה אתכם והנכם ככוכבי השמים בריבוי ובמעלה מופלגת ע"ד נסיי, אמר שכן יאמרו רועי ישראל ומנהיגיהם ונביאיהם תמיד עליכם ויתלוננו תלונות כאלה, וזה שאמר ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, שכן יאמרו תמיד עליכם כפי אשר אתם במצב העת הזה רועי ישראל ישעיהו וירמיה וכיו"ב.
(משך חכמה)​
 
מִלְחֶמֶת הַכַּפְתֹּרִים

ששה שרים היו לפלישתים: א. עזתי ב. אשדודי. ג. אשקלוני. ד. גתי. ה. עקרוני. ו. עוים [אמנם בפסוק בספר יהושע (יג, ג) נכתב שהיו חמשה שרים, עי' חולין ס, ב]. לדעת רש"י, היות ואברהם נשבע לאבימלך מלך פלישתים שהוא ובניו לא יפגעו בצאצאיו (בראשית כא, כג), לא היו ישראל יכולים לכבוש את ארץ פלישתים, וגם לא את ה'עוים' מצאצאי הפלישתים. לפיכך, הביא ה' את האומה הנקראת 'כפתורים' [מזרע מצרים (בראשית י, יד)], והם השמידו את ה'עוים' וישבו תחתם בארצם, ושוב היו ישראל מותרים לקחת את הארץ מהכפתורים.

הרמב"ן מבאר באופן אחר, שהעוים הם ה'חִוִים' מזרע כנען, והם היו הרפאים שלא היו ישראל מותרים לכבוש. לכן הביא ה' את הכפתורים, שהם נחשבים מהפלישתים, ושוב היו ישראל יכולים לכבוש את הארץ, כי היו מותרים ללחום עם הפלישתים, כי לדעת הרמב"ן שבועת אברהם היתה רק עד שלשה דורות.
תורה שבכתב​
 

ברכת משה לישראל • בחירת ומינוי דיינים • הוראות לדיינים • הליכה במדבר


נלמד על ברכתו של משה לישראל שיתרבו פי אלף, וכן על בחירת אנשים צדיקים וחכמים שישמשו כדיינים, שרי אלפים ומאות ועשרות, כשמשה מוסר להם הוראות לשפוט צדק ללא מורא, לעני כמו עשיר, ולפרוטה כמו למאה מנה. וכן מתאר משה את המשך ההליכה במדבר.

ברכת משה:

הואיל והזכיר משה את מעלת ישראל, בירך אותם ואמר: 'ה' אלקיכם יוסף עליכם אלף פעמים יותר ממה שאתם עכשיו'. אמרו לו ישראל: משה! אתה נותן קצבה לברכתנו, רק פי אלף?! והרי כבר הבטיח ה' לאברהם אבינו להרבות זרעו כעפר הארץ לאין מספר. ענה להם משה: זאת היא הברכה שלי, אבל ה' יברך אתכם כאשר דיבר לכם.

טרחכם ומשאכם:
כאן חוזר משה אל דבריו למעלה על הקושי לשאת את העם, באומרו: אפילו אם אבקש שכר, לא אוכל לשאת לבדי אתכם, כי כבר אמרתי לכם שהקב"ה ציווה לי למנות עוד שופטים בישראל. איכה אשא אני לבדי את 'טרחכם' - שאתם מטריחים את הדיינים, וכשאחד רואה שבעל-דינו עומד לנצח בדין, הריהו אומר: יש לי להביא עוד עדים ועוד ראיות, ורצוני להוסיף עוד דיינים. ואיך אשא את 'ריבכם' - שאתם אנשים נרגנים ובעלי ריב.

אפיקורסים:
'וכיצד אשא אני לבדי את דיבורי האפיקורסות שלכם?' - כי אם היה משה מקדים לצאת מביתו, היו אומרים ישראל: מה זה הקדים בן-עמרם לצאת? כנראה המצב בביתו אינו רגוע. ואם איחר לצאת, אמרו: בוודאי הוא היה עסוק לטכס עצות רעות עלינו.

צדיקים ונבונים:
על כן, הכינו עצמכם לבחור אנשים בעלי המידות הבאות: א. צדיקים. ב. חכמים נקיים בדעותיהם כמו כסף צרוף (פירושים נוספים בכוונה רש"י: ענווים, או נחמדים על הבריות). ג. נבונים, המבינים דבר מתוך דבר, כמו תגר שגם כשאין מביאים לו סחורה הוא מביא מעות משלו, ולא כמו שולחני שאם אין מביאים לו מעות הוא מובטל.

מעוטף בטלית:
ד. האנשים הידועים לכם שיש בהם תכונות אלו מאחר ואתם גידלתם אותם בתוך שבטיכם. אבל אני איני יכול לבחור אותם, שהרי יבוא לפני אדם מעוטף בטלית, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הוא אדם הגון. [יצוין, שבפרשת יתרו מוזכרים עוד ארבע מידות: 'אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע, בסך הכל – שבע מדות].

אשימם בראשיכם:
לאחר שתבחרו את האנשים הללו, אעמיד אותם לראשים ומכובדים עליכם, ויחול עליכם חובה לנהוג בהם כבוד ויראה. מדקדוק הפסוק 'ואשמם בראשיכם', שנכתב חסר יו"ד, נדרש שאשמות ישראל תלויות בראשי הדיינים, מאחר והיה עליהם למחות בעם ולכוונם לדרך הישרה.

טוב הדבר:
למשמע הדברים הללו, מיד החלטתם שהדבר טוב ועניתם לי בהנאה: 'טוב הדבר אשר דיברת לעשות!'. זאת בזמן שהיה לכם להשיב לי בצער: 'משה רבינו! ממי נאה ללמוד? ממך או מתלמידך? וכי לא ממך שהצטערת על התורה?'. אבל אתם לא עניתם כך, כי שמחתם שעכשיו יתמנו הרבה דיינים, ואם הדיין לא יכיר אותנו נוכל לתת לו שוחד.

אשריכם:
בעת ההוא משכתי בדברים את ראשי השבטים, אנשים חכמים הידועים לכם, ואמרתי להם: אשריכם! באתם להתמנות על בני אברהם יצחק ויעקב, על אנשים שנקראו 'אחים, רֵעִים, חלק, ונחלה' ובכל לשון של חיבה. מתוך שבע המדות שנדרשו לדיינים, מצא משה רק שלש: א. צדיקים (יראי אלקים). ב. חכמים. ג. ידועים לשבטיכם. אבל נבונים ושאר המידות לא מצא.

ראשים עליכם:
את אותם האנשים נתתי עליכם לראשים, כך שתנהגו בהם כבוד שיהיו הראש והראשון לכל דבר, במקח, ובממכר, ובמשא-ומתן, יוצאים ראשונים ונכנסים ראשונים.

שרי אלפים ומאות ועשרות:
חלקם התמנו להיות 'שרי אלפים', כלומר שר אחד על אלף, חלקם 'שרי מאות', וחלקם 'שרי עשרות'. בנוסף, מיניתי עליכם גם שוטרים, הממונים לקשור אנשים ולהכותם ברצועה על פי הדיינים.

מתונים בדין:
בעת ההוא ציווה משה לדיינים את כל עשר ההלכות וההבדלים שיש בין דיני-ממונות ובין דיני-נפשות. וכן מסר להם כמה הוראות: א. הוו מתונים בדין, וגם אם בא לפניכם איזה דין פעמיים ושלש, אל תאמרו 'הרי הדין הזה כבר בא לפני כמה פעמים', אלא היו נושאים-ונותנים בו כאילו זו הפעם הראשונה לכם.

משועבדים לציבור:
ב. עליכם לדעת שמכאן ואילך אתם משועבדים לציבור, שלא כמו שהייתם עד היום ברשות עצמכם.

ושפטתם צדק:
ג. חובתכם לשמוע בכל עת את טענות אחיכם, ולשפוט בצדק בין איש ובין אחיו בעל דינו האוגר עליו דברים. פירוש נוסף: על עסקי מגורים בדירה וחלוקת ירושת אחים.

פרוטה כמאה:
ד. במקרה ובאו לפניכם בעלי דין המתווכחים על פרוטה, ואחר כך באו לפניכם בעלי דין המתווכחים על מאה מנה, יהא חביב עליכם דין הפרוטה כדין המאה, ולא תאחרו את דין הפרוטה לבסוף.

עשיר ועני:
ה. לא תבדילו בין עשיר ועני, דהיינו שלא תאמרו 'הרי איש פלוני הוא עני וחברו הוא עשיר, ומצוה על העשיר לפרנס את העני, אזכה את העני שלא כהלכה, כדי שיתפרנס בכבוד'. לעומת זאת, גם לא תאמרו 'איך אפגום בכבודו של העשיר בשביל ויכוח על דינר, מוטב שאזכה כעת את העשיר שלא כהלכה, וכשיצא העשיר לחוץ אגיד לו שהוא חייב לשלם'.

לא תגורו:
ו. אל תתייראו מפני איש. פירוש נוסף: אל תכניסו ותאגרו את דבריכם בתוך לבכם, מפני שום איש.

משפט לאלקים:
נדרשת מהדיין זהירות לפסוק כהלכה, כי אם יטול ממון מאיש שלא כדין, הרי הוא מכריח את הקב"ה להחזיר לו את הממון.

כאילו הכיר:
אזהרה מיוחדת נאמרה לממונה להושיב את הדיינים בתפקידם, שלא יאמר: אושיב את פלוני דיין בעיר משום שהוא נאה או גיבור או קרוב משפחה שלי, למרות שאינו בקי בדינים והוא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב. אם יעשה כן אזי יעלה הקב"ה על מי שמינה אותו כאילו הוא הכיר פנים במשפט.

תקריבון אלי:
משה הוסיף ואמר לדיינים: 'כל דבר שיקשה ממכם ולא תדעו מה לפסוק, תקריבו אלי'. ועל אמירה זו נענש משה ונעלם ממנו ההלכה של בנות צלפחד. וכך אנו מוצאים בשמואל הנביא שמאחר ואמר לשאול 'אנכי הרואה', אמר לו ה': אני מודיע לך שאינך רואה, וזה התקיים כשמשח שמואל את דוד ולא ידע מי מבני ישי יהיה המלך.

גדול ונורא:
ממשיך משה ואומר לישראל: לאחר שמיניתי את הדיינים נסענו מהר-חורב, והתחלנו ללכת על פי ה' את כל המדבר הגדול והנורא, שהיו בו נחשים גדולים כמו קורות ועקרבים עבים כמו קשתות, כפי שראיתם בעיניכם. כך הלכנו דרך הר האמורי עד קדש-ברנע. בשעה זו אמרתי לכם: הנה כבר באתם עד הר האמורי אשר ה' נותן לנו, וראו כי ה' נתן לפניכם את הארץ, עלו ורשו את הארץ, ללא פחד.
תורה שבכתב​
 

רק כשיש ידידות קרובה ואמיצה מותר להוכיח בלשון קשה


וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ וגו' וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר (ב, טז-יז). פירש רש"י אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה 'וידבר' אלא 'ויאמר' ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה וכו'.
וקשה דאם כן היה צריך לכתוב כאן בפסוק 'ויאמר' מכיון שאמירה היא לשון רכה, ולא 'וידבר' שהיא לשון קשה.
ואמר הרה"ק רבי דוב בעריש מביאלא זצ"ל: מכאן יש ללמוד דרך בעבודת השי"ת, שהפסוק בא ללמדנו שאם בינך לבין חבריך שוררת אהבה אחוה ורעות, אז רשאי אתה לדבר עמו גם בלשון קשה, אבל אם אינך מרגיש בלבך אהבה אמיתית לחברך, אז צריך אתה לדבר אתו רק בלשון רכה.
מגיד דבריו ליעקב - בפרשתנו, גליון מחוברים​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון