וזאת הברכה פנינים לפרשת וזאת הברכה (מלוקט)

[התורה]

אשרי ילדותנו
וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ (דברים לג, כה) וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך (רש"י)​

כפי מה שהתאמץ במיטב ימיו, ימי הבחרות, לעבוד את השי"ת כראוי, כך יזכה לרב טוב בימי הזקנה.​

(בית ישראל, גור, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
מי שדאג לפרנסתם של אחרים, זוכה שברכת הפרנסה תשרה בנחלתו. כך מתבארת ברכת משה ליוסף: ״מבורכת ה' ארצו״.
יוסף זן את ישראל בשנות הרעב, וכעת מתברכת ארצו בשפע שיפרנס את בניו. מידה כנגד מידה: הוא פתח את אוצרותיו לאחרים, והארץ תפתח את אוצרותיה לצאצאיו. השכר על מעשיו נוגע בעומק נוסף: המפרנס אדם מקיים את חייו. משום כך נקראו ישראל גם על שמו: ״בני יעקב ויוסף סלה״. הם בני יעקב מלידה, ובני יוסף מכוח מי שהחיה אותם ברעב.
אלא שבהמשך הברכה נאמר: ״ורצון שוכני סנה״. הסנה, שכולו קוצים, מבטא את צערם של ישראל ואת השכינה השרויה עמהם בצרתם. משה מבקש ליוסף ברכה שתעמוד לו גם בשעה הזאת, שרצון ה' יעמוד לו גם כאשר מסביב עדיין צומחים קוצים.

 

[התורה]

ברכות לשבטי ישראל * מיתת וקבורת משה​

מה בפרשה:
שבח ישראל שקיבלו ומקיימים התורה | ברכה לכל שבט | ברכה כללית לכל ישראל שה' שומרם | עליית ממשה להר נבו לראות הארץ | משה ראה את העתידות | מיתת וקבורת משה | הנהגת יהושע | לא קם נביא כמשה

הפרשה האחרונה בתורה – פרשת 'וזאת הברכה', כשמה כן היא: עוסקת בברכות שבירך משה את שבטי ישראל ביום מותו. בברכותיו הזכיר ברכות ותשבחות מיוחדות לכל שבט, והפרשה מסתיימת במיתתו וקבורתו של משה.

א. שבח וזכות

סמוך למותו בירך משה את ישראל, וכהקדמה לברכות הקדים להזכיר את שבח הבורא, בשילוב דברי זכות על ישראל שהם ראויים וכדאיים שתחול עליהם הברכה. בדבריו שיבח את ישראל, שכל האומות לא רצו לקבל את התורה, ורק ישראל קיבלו עליהם עול התורה בסיני, והם לא יעזבו את התורה לעולם, והם נושאים על עצמם תמיד את עול מלכות הבורא.

ב. וזאת הברכה

ברכת ראובן: שיימחל לו מעשה בלהה, ויחיה בזה ובבא. ברכת יהודה: שעצמותיו תחזורנה למקומן לאחר שהתגלגלו בארון 40 שנה במדבר לפי שקיבל עליו נידוי. תתקבלנה תפילות מלכי יהודה, וינצחו במלחמות עם אויביהם. שבט שמעון: לא התברכו בברכה פרטית, בגלל מה שעשו בהיותם בשיטים. אולם בלשון הברכה ליהודה 'שמע' ה' קול יהודה, נרמזת ברכה לשמעון'.

ברכת לוי: הם עמדו בניסיונות במדבר, לא התלוננו על המים ברפידים, ולא חטאו במי מריבה, וכן בחטא העגל לא חטאו אלא הרגו את החוטאים אפילו מקרובי משפחתם, כמו כן רק שבט לוי נימולו במדבר. לכן זכו להורות הוראה ולהקריב קרבנות. משה בירכם שעבודתם במקדש תתקבל לרצון, והחשמונאים יצליחו במלחמה.

ברכת בנימין: בארצו יוקם המקדש ותשרה השכינה. ברכת יוסף: ארצו מבורכת בכל מיני פירות מתוקים, ויהושע מזרעו יהיה כוחו כקרני שור לנגח את מלכי ארץ ישראל.

ברכת זבולון ויששכר: בני זבולון זכו לשפע ממון, בזכות אוצרות שמוציאים מהים ומהחול, והם עשו שותפות עם יששכר, שהם יתמכו בהם כדי שיוכלו לעסוק בתורה, על כך בירך משה את שני השבטים: שזבולון יצליח וישמח בצאתו למסחר, ויששכר יצליח וישמח בעיסוקו בתורה, ויצליח לעבר-שנים ולקבוע-חודשים, ועל ידי קביעת המועדים יתאספו כל ישראל למקדש ושם יקריבו קרבנות בשלשת הרגלים.

ברכת גד: הם ישבו על הגבול, ויהיו גיבורים להילחם באויבים. לשבחם ייאמר שהם עברו חלוצים במלחמה לפני העם כפי שהתחייבו בתמורה לקבלת נחלה בארץ סיחון ועוג.

ברכת דן: הם יהיו גיבורים, וירשו נחלה בשני מקומות בארץ, תחילה בצפון-מערב ארץ ישראל, ואחר כך גם בצפון-מזרח הארץ. ברכת נפתלי: ארצו מלאה בברכת ה', והם ירשו את הכנרת ואת הקרקע הסמוכה. ברכת אשר: בנחלתו יש ריבוי שמן. הוא התברך בבנים, ובנותיו נישאו לכהנים גדולים ולמלכים הנמשחים בשמן-זית.

ג. ה' שומרך

משה בירך ברכה כללית לכל ישראל, שגיבוריו שומרים על הגבול, ומההרים בגבולות ארץ ישראל חוצבים ברזל ונחושת. עוד בירכם שגם ימי הזקנה יהיו טובים כימי הנעורים, וכל הארצות יזרימו כסף לארץ כשירכשו את פירותיהם.

ה' הרוכב בשמים, הוא בעזרתם לשמור עליהם ולגרש אויביהם, וכך ישראל יושבים בטח על ארצם. הכל שלכם! אשריך ישראל! אתה עַם אשר תשועתך היא בה', שהוא מגן עזרך!

ד. עד היום האחרון

משה עלה להר נבו, שם ראה את כל הארץ, והראהו ה' את כל המאורעות שיהיו בארץ ישראל עד תחיית המתים [ראה חלון]. משה הלך אל שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, לומר להם שה' קיים שבועתו לתת את ארץ ישראל.

ה. מיתת נשיקה

עד יומו האחרון היה משה רבינו בריא וחזק בכל אבריו, ובהיותו בן 120 שנה מת במיתת נשיקה על ראש ההר, ונקבר בעמק אשר בארץ מואב מול בית פעור, אך מקום קבורתו אינו ידוע לאיש. בני ישראל הזכרים בכו והתאבלו עליו שלושים יום, וקיבלו עליהם את הנהגת יהושע, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שקית עם עבירות
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ (דברים לג, כט) תשועתך בה', אשר הוא מגן עזרך וחרב גאותך (רש"י).​

יהודים מאמינים בני מאמינים, בוטחים בני בוטחים, אין סומכים על שוקי האיש ועל גבורות הסוס, אלא בוטחים רק בה' אשר הוא מושיענו והוא יושיענו, הוא מגן עזרנו וחרב גאוותנו, וברוב בטחונם אין יראים מפני רבבות עם אשר סביב קמו עליהם.

בתקופה בה רומניה היתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי, היה יהודי שחיפש תחבולות כדי לצאת מהמדינה, אך לא היה לו את האישור המתאים. הוא נכנס אל הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זצ"ל, בעל 'נועם אליעזר', וסיפר על חששותיו לבקש אישור יציאה מהפקידים, משום שבספרי המדינה כבר רשומים עליו הרבה האשמות שהצטברו עליו במשך השנים, וברגע שייגש לפקידים הם יעצרו אותו וישליכוהו לכלא לכל ימי חייו.

אמר לו הרבי: איעצך ויהי אלקים עמך, גש אל הפקידים, ובכל העת שתדבר איתם תחשוב שאינך מפחד מאף בריה שבעולם, כי איש אינו יכול לעשות כלום בלי רשות מהקב"ה.

היהודי עשה כך והלך בביטחון אמיץ בה'. הפקידים הורו לו להמתין עד שיגיע תורו. אך הזמן חלף ועבר, כל האנשים אשר חיכו בתור כבר הלכו, והוא עדיין מחכה. פחד החל למלא את לבו על הצפוי לו, אבל מיד התחזק שלא לפחד משום אדם. בתוך כך עבר שם פקיד אחד, וכששאל אותו למה הוא מחכה, ענה היהודי שהוא מחכה שיקראו לו לקבלת אישור יציאה מהארץ. כעבור דקות הגיע הפקיד ומסר לו שקית ובתוכה אישור היציאה, ועוד הרבה מסמכים ואמר לו שיכול ללכת. כשהציץ היהודי פנימה בתוך השקית, ראה שהגוי לא שם לב, ובטעות הכניס לשקית את כל המסמכים בהם נרשמו כל ההאשמות עליו ממה שעשה במשך השנים, ורק בזכות בטחונו בה' לבדו, אירע טעות והגוי ראה רק את אישור היציאה ולא הבחין כלל במסמכים האחרים ומסר לו את כל הניירות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

וזאת הברכה - קושיא: מדוע יוסף נתברך בייחודיות ברכת נחלתו ? | דברים

בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, יג), מברך משה רבנו את השבטים לפני הסתלקותו. בברכתו ליוסף הוא מתמקד באופן ייחודי בטיב הקרקע ובשבחה של הנחלה, ומכריז: "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ", ברכה המבטיחה שפע חקלאי וגשמי יוצא דופן. ברכה מופלגת זו מעוררת תמיהה ומצריכה עיון: מה ראתה דווקא ארצו ונחלתו של...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אלי אילני]

(לג, יט) ושפוני טמוני חול. ​

ברש"י טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולן היה כמו שכתוב במסכת מגילה ו. זבלון עם חרף נפשו למות משום דנפתלי על מרומי שדה והיה מתרעם זבולן על חלקו לאחי נתת שדות וכרמים אמר לו כולם צריכים לך ע"י חילזון עוד כ' בבראשית מט' יג' זבולן לחוף ימים ישכון משמע שזבולן קיבל חלק בארץ על הים וכשתעין ביהושע יט י' שם לא נראה כלל שקיבל זבולן ים אלא יששכר קיבל ליד הכינרת וזבולן קיבל הרים וגבעות וכן משמע מהגמ' ולא אמרה שהיה לו ים

ובשפתי חכמים במגילה כ' היות וקיבל הרים וגבעות אינו יכול לעבוד בקרקע כלל והוצרך לעסק של פרקמטיא וללכת בים משא"כ שאר השבטים שעבדו בעבודת קרקע והתרעם היות וצריך להחזיק את ישכר איך אין לו קרקע לפרנסו אלא שהוא היחיד שיכול להתעסק בפרקמטיא כיון שבזה אינו בטוח שירוויח אבל היות והולך בשליחות יששכר הרי מובטח לו שיצליח משא"כ שאר השבטים אין להם הבטחה

ויש להכריח את הדברים דשם איתא עוד אמר זבולון מי מודעני אמר לו כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו והק' במהרש"א דדוחק שיקחו ממנו בגזל ע"ש מ"ש ולדברינו א"ש כיון דאינו בנחלתו למה שיחשוב אדם שהם שלו.
ע' רש"י בבראשית מט יג' עה"פ זבולון לחוף ימים ישכון שכ' על חוף ימים תהיה ארצו ואינו משתמע לשני פנים וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנחלת זבולון על חוף הים ומצאתי שהתקשה בזה הגר' ישראל רייזמאן הודפס בקובץ בית ישראל עמ' סט' גם הוא לא מצא לזה מזור אלא שבגר"א בביאור על יהושע כ' וז"ל על כרחך צריך לומר שגבול זבולון מפסיק באמצע הגבול אשר והולך עד צידון רבה ושם מתפשט קצת לרוחב כתבנית ירך וזהו שכתוב שם וירכתו על צידון' זה גם קצת דוחק דכל גובלו הוא כמין פיסה קטנה ועליו נאמר לחוף ימים ישכון וצ"ע

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
עד כמה השמירה על חיי קדושה והיכולת להשיב טובה תחת רעה פותחות שערי ברכה? התשובה מופיעה בברכת משה ליוסף: ״תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו״.
ארצו של יוסף מתברכת בשפע בזכות שתי מידותיו: נאמנותו לקדושה ונאמנותו לאחיו שהתנכרו לו. יוסף גלה למצרים, עמד בניסיונות קשים וביקשו להחטיאו, אך הוא עמד בצדקו. ״לְרֹאשׁ יוֹסֵף״: אותו יוסף מראשית דרכו ועד סופה. הנסיבות ומעמדו השתנו, אך הוא שמר על קדושתו ולא נכנע לפיתויים.
ומידה נוספת: ״נְזִיר אֶחָיו״. אחיו הפרישוהו מאחוותם, אך כשעלה לגדולה לא נקם, אלא השיב טובה תחת רעה, כלכל אותם ופרנסם במסירות. הברכה באה על שתי אלה: על עמידתו בניסיון בארץ הטומאה, ועל בחירתו להיטיב עם אחיו שפגעו בו.

 

[התורה]

גֶּרֶשׁ יְרָחִים​

בברכתו של משה רבינו לשבט יוסף, הזכיר שארצו מבורכת בכמה מיני ברכות, וביניהם: 'וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים', רש"י מסביר 'מֶּגֶד' - מלשון מעדנים וממתקים, דהיינו שיגדלו בחלקו מיני מתיקה של 'גֶּרֶשׁ יְרָחִים' – דהיינו תבואות ופירות שהארץ מוציאה ומגרשת מתוכה, והם מתבשלים בכח הירח, דהיינו קישואים ודלועים, שהירח מכניסה בהם לחות (תולדות יצחק). פירוש נוסף: יְרָחִים – הוא מלשון חודשי השנה, דהיינו מיני מתיקה של פירות שהארץ מוציאה ומגרשת מדי חודש בחודשו, וביארו הראשונים (בכור שור; חזקוני; הדר זקנים) שבכל חודש מוציאה הארץ פירות אחרים בעת חידוש הירח, בחודש אחד מוציאה תאנים, בחודש שני זיתים, בשלישי תמרים וכו'.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שמחת 'זבולון' על שיכול לתמוך ב'יששכר'​

שמח זבולן וגו' (לג, יח).
הגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך.

אור החיים הק' - פרשת וזאת הברכה

 

[התורה]

הזכרת זכות ישראל שראויים לברכה כי קיבלו ומקיימים את התורה • ברכת ראובן שלא ייזכר לו מעשה בלהה • ברכת יהודה שעצמותיו יחזרו למקומם, ומלכי יהודה ינצחו במלחמות

נלמד שסמוך למותו בירך משה את השבטים. כהקדמה לברכות הקדים להזכיר זכות ישראל שראויים לברכה, אחרי שקיבלו את התורה, והם שומעים את התורה וממליכים את ה' בעולם. בברכה לראובן ביקש שיימחל לו מעשה בלהה, ויזכה לחיים בזה ובבא, ובברכה ליהודה ביקש שעצמותיו יחזרו למקומם, ושישמע ה' קול תפילותיהם של מלכי יהודה שינצחו במלחמותיהם.

אם לא עכשיו:
כשעמד משה איש האלקים סמוך למותו, בירך את בני ישראל. כי אם לא עכשיו – אימתי?

ראויים לברכה:
לפני שבירך את ישראל שה' יתן להם כל צרכיהם, הקדים תחילה להזכיר את שבח הבורא, ובתוך דברי שבח משולבים דברים המעוררים זכות על ישראל, וזאת במטרה לרצות את הבורא לומר על ישראל שהם ראויים וכדאיים שתחול עליהם הברכה.

עשיו וישמעאל:
וכה פתח ואמר: כאשר עמד ה' לתת את התורה לישראל, האיר וזרח ה' עליהם אורו לאחר שהלך ה' לבני שעיר, צאצאי עשיו, לשאול אותם אם חפצים הם לקבל את התורה, אך הם סירבו. כמו כן, ה' הופיע לישראל לאחר שהלך להר-פארן, מקום מושבם של בני ישמעאל, ושאל אותם אם חפצים הם בתורה, ולא רצו.

לקראת כלה:
כאשר התייצבו ישראל בתחתית ההר, יצא ה' לקראתם מהר סיני כמו חתן היוצא לקראת כלה.

קצת מלאכים:
בעת ההוא הגיע ה' אל ישראל, והביא עמו רק מקצת מרבבות המלאכים הקדושים, לא את כולם ואף לא את רובם. שלא כדרך בשר-ודם ביום חופתו מראה כל כבוד עשרו ותפארתו.

אש שחורה:
בקבלת התורה נתן ה' לישראל את התורה שנכתבה ביד ימינו על הלוחות (והלוחות נמסרו למשה לאחר 40 יום בשמים). ותורה זו שנכתבה על הלוחות נקראת 'אש דת', כי עוד טרם כתיבת דת התורה על הלוחות, היתה התורה כתובה לפניו מאז ומעולם באש שחורה על גבי אש לבנה.
פירוש נוסף: התורה נקראת 'אש דת', כי דת התורה ניתנה לישראל מתוך האש.

חביבין ישראל:
חיבה יתירה חיבב ה' את שבטי ישראל, בכך שכל שבט ושבט לעצמו נקרא בשם 'עַם', כפי שאנו מוצאים שכאשר רק בנימין לבדו היה אמור להיוולד נאמר ליעקב 'גוי וקהל גוים יהיה ממך'.

נפשות הצדיקים:
חיבה נוספת התחבבו ישראל, בכך שכל הנפשות של הצדיקים הקדושים גנוזות ושמורות אצל השי"ת.

תוכו לרגליך:
בני ישראל אכן ראויים לגילויי חיבה אלו, יען כי הם 'תוּכּוּ' – כלומר, עשו והעמידו את עצמם במצב של התכנסות לתוך תחתית ההר כדי לעמוד לרגלי השי"ת.​

עול תורה:
שם בהר סיני נשאו והעמיסו על עצמם את עול התורה, ואת הדיבור שהיה ה' מדבר עליהם. ולפירוש התרגום [על 'ישא מדברותיך']: ישראל במדבר היו נוסעים במדבר על פי דברי ה'.

המשך הלימוד , וכן סיכום הלימוד הבא מופיע בקובץ המצורף

תורה שבכתב

​

 

[התורה]

איך פסע פסיעה גסה?​

על הכתוב (דברים לד, א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, כותב רש"י: 'כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת', ויש לתמוה שתי תמיהות: א. הרי אמרו חז"ל (ברכות מג, א) שתלמיד חכם לא יפסיע פסיעה גסה, ואיך פסע משה רבינו כאן פסיעה גסה? ב. ביותר תמוה לפי השיטות שמשה רבינו מת בשבת, הרי הלכה היא (שו"ע או"ח סי' ש"א, א) שאסור לפסוע בשבת פסיעה גסה, ואיך פסע משה פסיעה גסה, וצריך עיון.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

סוכות, שמח"ת ושמ"ע - פנינים לימי הסוכות שמ"ע ושמח"ת (מלוקט) | ענייני דיומא

כשהעוונות הופכים לזכויות: סוד השמחה והתשובה בצל הסוכה אחרי תפילות הימים הנוראים ואימת הדין, הכניסה אל הסוכה מעניקה מבט חדש על הקשר שבין האדם לבוראו. כיצד הופכת השמחה בצל הסכך את הנפילות והריחוק למנוף של התעלות, איך רותמים את כוחות החטא לקדושה, ומדוע דווקא בחג האסיף העוונות עצמם מקבלים חשיבות...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[התורה]

העזר - מהגוים שילחמו בעצמם
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה (לג, ז)​

לא תצטרך כלל להילחם עם הגוים, אלא הגוים עצמם ילחמו זה בזה, וחרב איש ברעהו, כך שהעזר של כלל ישראל 'מִצָּרָיו תִּהְיֶה' – מהצוררים עצמם תהיה.​

(פנים יפות, להגה"ק רבי פנחס מפרנקפורט זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

טיפת יין לא נשפכה
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ (דברים לג, כט) תשועתך בה', אשר הוא מגן עזרך וחרב גאותך (רש"י).​

יהודים מאמינים בני מאמינים, בוטחים בני בוטחים, אין סומכים על שוקי האיש ועל גבורות הסוס, אלא בוטחים רק בה' אשר הוא מושיענו והוא יושיענו, הוא מגן עזרנו וחרב גאוותנו, וברוב בטחונם אין יראים מפני רבבות עם אשר סביב קמו עליהם.

בחג הסוכות שנת תר"פ, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכבשה קייב בידי קלגסים שערכו פרעות ביהודי העיר. אימה ופחד נפלו על כל יושבי העיר, רק ה'סבא' מנובהרדוק, הגאון רבי יוסף יוזל הורוויץ זצ"ל, נשאר בוטח בה' ללא שמץ פחד. בליל שמחת תורה יצא לרקוד הקפות בשמחה רבה, ובסיום ההקפות עמד לקדש על היין.

והנה, באותו רגע כאשר כוס הקידוש בידו, חלפו הפורעים על פני הבית, והם ירו ברוביהם אל תוך הבית. כל הנוכחים השתטחו על הריצפה מרוב אימה, זולת ר' יוזל, אשר החזיק בידו את כוס הקידוש, לא קם ולא זע, ידו לא רעדה כדי ניע קל, ומן הכוס המלאה לא נשפכה אפילו טיפה אחת! מרוב בטחונו המופלא בהשי"ת!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

זכוכית לבנה​

בתוך ברכתו של משה לשבט זבולון נאמר (דברים לג, יט) וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל, ורש"י מפרש שהכוונה לטרית, וחלזון, וזכוכית-לבנה היוצאים מן הים ומן החול. הכוונה לזכוכית מיוחדת היקרה יותר מזהב (מצודת ציון איוב כח, יז). בתלמוד ירושלמי (סוכה ד, ו) מובא דבר פלא שזכוכית לבנה היתה זכוכית רכה וגמישה שהיה אפשר לקפל אותה, וכתבו שם המפרשים (מהרז"ו על איכה רבה ד, ד) שהיתה לזכוכית לבנה תכונה פלאית, שכשהיו אוחזים אותם בכף ידם היו הכלים מתקפלים ומתקטנים, וכשהיו פותחים את היד היו חוזרים לאיתנם מעצמם, ולכן נקראת 'לבנה' דהיינו שהיא דומה ללבנה (הירח) המתקטנת בכל חודש וחוזרת וגדלה. בגמרא מובא (סוטה מח, ב) שמשחרב מקדש ראשון - בטלה זכוכית לבנה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הפירות המתוקים והמשובחים בארצו של יוסף • כוחו של יהושע במלחמת כיבוש הארץ​

נלמד את הברכה ליוסף שארצו מבורכת בכל מיני פירות מתוקים, הצומחים ומתבשלים בזכות הטל ומי התהום, ובזכות השמש והירח, והם ממהרים לצמוח לפני שאר הארצות. משה אף מברך את יהושע משבט יוסף, שיהיה כוחו כקרני שור לנגח את כל העמים בהם ילחם במלחמת כיבוש הארץ.​

=ברכת יוסף=​

כל טוב:
את שבט יוסף בירך משה: ארצו היא מבורכת בברכת ה', כי אין בכל שאר נחלות השבטים עוד ארץ המלאה כל טוב, כמו ארצו של יוסף.

מיני מגדים:
מפרט משה כמה מיני 'מגדים' [מגדים הם דברי מתיקה ומעדנים] הנמצאים בחלקו של יוסף: א. מתיקות הבאה על ידי טל השמים. ב. מתיקות הבאה ממי התהום הנמצא תחת בני האדמה, ומי התהום עולה ומלחלח את האדמה.

קרני השמש:
ג. מיני מתיקה של תבואות ופירות המתבשלים וממותקים בקרני השמש, כי ארצו של יוסף היתה פתוחה לשמש. ד. מיני מתיקה של פירות שהארץ מגרשת, והם מתבשלים לאור הירח. פירוש נוסף: מיני מתיקה שהארץ מגרשת ומוציאה מדי חודש בחודשו.

מקדימים להתבשל:
עוד מבורכת ארצו של יוסף, שהפירות הצומחים על הרריה הם הראשית של הפירות המקדימים להתבשל לפני שאר הארצות. זאת ועוד, שעל הגבעות בארצו צומחות מיני מתיקה של פירות תמיד, ואינן נפסקות גם בשנות בצורת.

רצון ה':
ארצו של יוסף, הארץ ומלואה, מבורכת במיני מתיקה של פירות, בגלל שכך עלה רצון ונחת רוח ופיוס אצל השי"ת השוכן ונגלה למשה לראשונה בסנה. כל הברכות הללו יבואו על ראשו וקודקודו של יוסף שהיה מופרש מאחיו כמו נזיר.

קרני שור וראם:
ברכה מיוחדת בירך משה: שעתיד לצאת ממנו מלך [הנקרא כאן 'בכור', שהוא לשון חשיבות וגדולה], דהיינו יהושע, שיהיה כוחו חזק כמו שור לכבוש כמה מלכים. ליהושע נתונה ההוד וההדר, כמו שנאמר 'ונתת מהודך עליו'.

חוזק ויופי:
כך שיהיה ליהושע שתי המעלות יחד, גם חוזק של קרני שור [שהן חזקות ולא נאות], וגם יופי של קרני ראם [שהן נאות ולא חזקות].

מכל קצוי תבל:
בקרניים אלו ינגח יהושע בבת אחת את כל 31 המלכים שהיו בארץ ישראל, שבמקורם לא היו מארץ ישראל, אלא הם היו מלכים נציגים של כל העמים יחד, מכל קצות העולם (אפסי ארץ). כי אין לך כל מלך ושלטון מכל העולם שלא קנה לו ארמון ואחוזה בארץ ישראל. אותם המנוגחים, הם הרבבות שהרג יהושע (משבט מאפרים), והם האלפים שהרג גדעון (משבט מנשה) בארץ מדין.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

היתכן שאמוראים לא יהיו בקיאים בפסוקים?
כשמבואר בגמרא שאמורא אמר שאינו יודע פסוק, והתוספות כותבים שפעמים שלא ידעו האמוראים פסוקים – האם אכן הכוונה כפשוטו?​

לרגל יום שמחת לבנו, שמחת סיום לימוד כל התורה שבכתב, יחד עם שמחת התחלת התורה הקדושה, נעקוב אחרי פולמוס מרתק העוסק בשאלה: היתכן שתלמיד חכם, גדול בתורה, לא יידע פסוקים מפורשים בתורה שבכתב?​

איני יודע אם נאמר​

הגמרא מספרת במסכת בבא קמא (נד, ב-נה, א) ששאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב', ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב' [פירש רש"י - גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן (דברים ה, כו) למען ייטב לך]? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי וכו', ע"כ.

כשלומדים את הגמרא בפשטות, רואים כאן דבר פלא נשגב, שהאמורא רבי חייא בר אבא אמר על עצמו כשנשאל על פסוק מפורש בפרשת ואתחנן: 'איני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו'.​

לא היו בקיאים בפסוקים​

כך אנו מוצאים עוד בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (קיג, א) שרב נחמן בר יצחק אמר שרק בפסוק אחד נאמר 'ידבקו', ושואלת הגמרא שהרי גם בפסוק השני כתוב 'ידבקו', וכותבים שם התוספות: 'פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים', והוכיחו כן מדברי הגמרא במסכת בבא קמא שאמר 'איני יודע אם נאמר בהן טוב'.​

כל הקורא משתומם​

אולם, כל העובר על דברים אלו עומד משתומם, היעלה על הדעת שהאמוראים לא יידעו פסוקים מפורשים בתורה?! וכלשונו של הפני יהושע (בבא קמא שם): 'כל הקורא ישתומם על ככה, וכי גברא רבה כר' חייא בר אבא לא היה יודע חלילה מה שהתינוקות של בית רבן יודעים?!'.

בתורה תמימה (פרשת ואתחנן, פ"ה הערה יב) מחדד את התמיהה, שהרי מובא במסכת כתובות (ח, ב) שרבי חייא בר אבא היה גם מלמד מקרא ודורש בפסוקים, ואיך לא ידע פסוק מפורש בתורה?

גם החיד"א זי"ע בספרו יעיר אזן (מערכת האלף, אות קיט) תמה על דברי התוספות בבבא בתרא, שקשה לומר שהאמוראים לא ידעו פסוקים, שהרי כתב רש"י בפרשת כי תשא (שמות לא, יח) שתלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים.​

רק לפי שעה​

בספר שדי חמד (מערכת האל"ף, כללים, ערך אמוראים, אות רצט) מאריך כדרכו בעניין זה, וכתב בשם המבי"ט, שאין הכוונה שהאמוראים לא ידעו כלל פסוקים מפורשים בתורה, אלא התוספות דקדקו בלשונם וכתבו: 'פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים', והכוונה שלפעמים יארע שגם הבקי במקרא ישכח איזה פסוק לפי שעה, ואחר כך יזכרנו מעצמו או על ידי מעורר, וכן מצינו בגמרא (עבודה זרה נב, ב) 'מקרא היה בידינו ושכחנוהו'.

כן הביא עוד השדי חמד (שם באות כא) בשם 'רבי אברהם מתתיהו חלפון', שהכוונה שלפעמים שכחו פסוק באמצע שהיו עסוקים בתורה בהתמדה ובלי הפסק.​

אין הדברים כפשוטם​

אולם כמה וכמה אחרונים נקטו בפשיטות שלא יתכן ולא יעלה על הדעת שאמוראים לא יידעו פסוקים מפורשים, ואפילו לא שייך שישכחו פסוק מפורש לפי שעה, ולכן כתבו הרבה פירושים בדברי הגמרא במסכת בבא קמא, שמה שאמר רבי חייא בר אבא 'שאיני יודע אם נאמר בהן טוב', אין הכוונה כלל כפשוטו, אלא כמו כל דברי אגדה שבש"ס, יש בכך רמזים ועניינים בדרך דרוש ורמז. כן כתב החיד"א בספרו יעיר אזן (שם) בשפה מליצית כדרכו בקודש: 'וסוגית קמא אינה ראיה, דשערי תשוב"ה לא ננעלו, וכבר המפרשים אסברוה ניהלן'.​

איני יודע מי אמרם​

נציין בזאת בקצרה שני מהלכים שכתבו המפרשים בדברי הגמרא על דרך הדרש:

א. הפני יהושע כתב, שבוודאי ידע רבי חייא בר אבא פסוק מפורש שבדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, אלא מה שהשיב רבי חייא 'איני יודע' הכוונה איני יודע אם נאמרו התיבות 'למען ייטב לך' מפי הגבורה, והחסרון הוא רק בכתיבה, או שמא הקב"ה לא אמר תיבות אלו, רק משה הוסיפם כמו שהוסיף כמה פסוקים בחומש דברים.​

לא נאמר השכר​

ב. בספר "ענף יוסף" על "עין יעקב" הביא בשם הגר"א מווילנא, שבוודאי לא יתכן שרבי חייא לא ידע פסוק ערוך, אלא שרבי חנינא היה מפרש מה שאמרה תורה: "למען יאריכון ימיך" היינו בעולם הבא, ו"למען ייטב לך" היינו בעולם הזה, ושאלתו היתה: למה לא נאמר בדברות הראשונות הבטחה לעולם הזה, אלא לעולם הבא בלבד, ועל זה אמר לו רבי חייא "איני יודע", כלומר: איני יודע האם נאמרה כלל הבטחה לעולם הזה, אפילו בדברות האחרונות ובכל התורה, כי הוא סובר כרבי יעקב [ראה קידושין לט, ב], ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא".
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שמחת 'זבולון' כבר ביציאתו לעבודה​

שמח זבולן וגו' (לג, יח).
עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו.

אור החיים הק' - פרשת וזאת הברכה

 

[התורה]

ואם לא עכשיו, אימתי?
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וגו' לִפְנֵי מוֹתוֹ (לג, א) שאם לא עכשיו אימתי (רש"י)​

זו היתה הברכה שבירך משה את ישראל, שיזכרו תמיד 'שאם לא עכשיו אימתי', וינצלו כל רגע לעבודת ה'.​

(תורת חיים, קוסוב, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

איך לומדים רש"י?
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה (דברים לג, ז) כאן רמז ברכה לשמעון וכו' ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים (רש"י).​

באחת השנים, במוצאי שמחת תורה, נכנס איזה מגיד מישרים לביתו של מרן הרב מבריסק הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זי"ע, והתחיל להגיד לפני הרב מאמרותיו, כשהוא פותח ואומר: למדנו היום בפרשה שמשה רבינו כעס על שבט שמעון שחטאו במעשה זמרי ולכן לא בירך אותם... מיד הפסיקו הרב מבריסק ואמר לו: לא כך אומרים! אלא כך: מפני ששבט שמעון חטאו במעשה זמרי, לכן לא היתה נבואה מהשי"ת למשה שיברך אותם!...

מוסיף על כך הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זי"ע בקונטרס 'שירת הלוי': ואם ישאל השואל, הלא באמת וזה הוא לשון רש"י כאן 'שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים'! אף אתה אמור לו לשואל היקר: זהו מה שבא מרן הגרי"ז ללמדנו! איך מפרשים לשון זה בחז"ל הקדושים וברש"י הק'! שאי אפשר בשום אופן שתהיה הכוונה והפירוש כפשטות הלשון, כי אין כאן ענין פרטי של משה רבינו בטענה על שבט שמעון, וגם לא משה הוא בעל כח הברכה, אלא שהשי"ת שם בפיו את הברכות, ושכינה מדברת מתוך גרונו, וכמו שכתבו התוספות במגילה (לא, ב ד"ה משה) שמשה רבינו מעצמו אמרם וברוח הקדש, ולא שייך כלל לומר דבר כזה שמפני שכעס משה על שבט שמעון לא בירכם, שאין כאן שום ענין פרטי של משה, אלא הכוונה, שלפי שחטאו לא היתה נבואה מהקב"ה לברך את שבט שמעון!
תורה שבכתב​