ואתחנן פנינים לפרשת ואתחנן (מלוקט)

[התורה]

הפסד של 500 לירות
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה) ובכל מאדך - בכל ממונך (רש"י).​

פעמיים בכל יום אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים באהבה ואומרים גם 'בכל מאדך' כפירוש רש"י – 'בכל ממונך'. לאמר, יהודי מוסר את כל אשר לו, את כל רכושו וכל ממונו, למען קיום מצוות ה' ולמען כבוד שמו יתברך. שום שיקול של הוצאת ממון או הפסד כביר, לא יעמוד בדרכו בשעה שהשיקול הוא כבוד שמים ועשיית נחת רוח לאבינו שבשמים.

סיפר מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע, רבה של ירושלים, סיפור אשר בדידיה הוה עובדא: שמעתי פעם על יהודי שתבע את חברו למשפט בערכאות, לאחר שהלה לווה ממנו כסף ולא פרע את חובו. הזמנתי את המלוה ושאלתיו: היתכן שיהודי ילך לערכאות? התנצל המלוה והשיב: הלא מדובר בתביעת עתק של חמש מאות לירות שטרלינג!, ועל סכום כה גדול אינני יכול להסתכן בדייני ישראל שאין להם הכוח להוציא לפועל אם יתחייב הלווה בדין.

הוצאתי חוּמָש – המשיך רבי יוסף חיים וסיפר - והראיתי לו את הפסוק (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ופירש רש"י: "לפניהם ולא לפני עכו"ם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עכו"ם, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להחשיבם". וידוע שעוון חילול השם אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביום הכפורים ולא ביסורים, רק במיתה!

בעקבות שיחה זו ביטל התובע מיד את תביעתו בערכאות והזמינו לדייני ישראל, אז ראיתי שגם היום יש יהודים שמקיימים 'בכל מאדך' כפשוטו בכל ממונך, ואני מאמין ובטוח שהוא גם לא הפסיד כלום!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כור הברזל​

בפרשת השבוע מזכיר משה לישראל שהקב"ה הוציאם מארץ מצרים, הנמשלת ל'כור' – כלי העשוי ברזל, אשר הצורפים מתיכים ומזקקים בו את הזהב, כך נצרפו והיטהרו ישראל במצרים, במטרה שתהיו לה' לעם נחלה כמו היום הזה (יש מפרשים שהכוונה שטיהר וצירף אותם על ידי שהרשעים שבישראל נהרגו במצרים במכת חושך). יש מפרשים שהכוונה שכמו שבכור ברזל שורר חום רב, כך ארץ מצרים היא חמה מכל הארצות (פירוש ר' זכריה). ויש שכתב (מדרש הגדול) שהכוונה היא לכור בו מתיכים ברזל, לומר שכשם שהברזל הוא מתכת קשה שאינו ניתך מהר, כך היתה קשה עבודת הפרך של ישראל במצרים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שלש ערי מקלט בעבר הירדן • הקדמה לקראת חזרה על מצוות התורה​

נלמד שמשה רבינו הבדיל שלש ערי מקלט בערי בני גד וראובן וחצי שבט מנשה בארץ סיחון ועוג, למרות שהערים הללו לא קלטו רוצחים עד הקמת ערי מקלט בארץ כנען, כי הזדרז משה לקיים מצווה הבאה לידו. כן נלמד מכאן והלאה את חזרתו של משה על מצוות התורה בערבות מואב בצד המזרחי של הירדן.

מצוה הבאה לידך:
למרות שערי המקלט של הצד המזרחי של הירדן (הצד של זריחת השמש), לא קלטו לתוכם רוצחים עד שייחדו ערי מקלט בתוך ארץ כנען, אמר משה 'מצוה שאפשר לי לקיימה – אקיימנה'.

בֶצֶר וראמות וגולן:
ולכן, כבר אז, כשעמד משה בעבר הירדן, נתן משה את לבו להשתדל ולהיות חרד על הדבר להבדיל שלש ערי מקלט, במטרה שכל מי שירצח את רעהו בלי כוונה, וללא שישנא אותו מתמול שלשום, ינוס אל אחת מערים אלו וכך יחיה ולא יהרגו אותו.

ואלו שלשת הערים:
א. 'בצר' – במדבר בארץ המישור, בשטח השייך לבני ראובן. ב. 'ראמות' – בגלעד, בשטח השייך לבני גד. ג. 'גולן' – בארץ הבשן, בשטח השייך לבני מנשה.

חזרה על התורה:
מכאן ולהלן, עד סוף פרשת כי תבוא, היא התורה אשר סידר משה לפני בני ישראל, והם-הם המצוות אשר דיבר עמהם כבר בצאתם ממצרים, וכעת חזר שוב ושנה להם את המצוות.

ארץ סיחון ועוג:
המקום בו חזר משה על המצוות: בצד המזרחי של הירדן, בגיא מול בית-פעור, ומקום זה ממוקם בארץ סיחון מלך האמורי, אשר משה ובני ישראל הכו אותו לאחר שיצאו ממצרים, וכן ירשו את ארץ עוג מלך הבשן. ארצם של סיחון ועוג התפשטה מהעיר 'ערוער' השוכנת על שפת נחל ארנון, ועד הר חרמון הנקרא גם 'הר שיאון', כולל כל הערבה בצד המזרחי של הירדן ועד 'ים הערבה' (ים המלח) המצוי תחת אשדות המים היורדות מפסגת ההר.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

'זכור' או 'שמור' – מה נכתב על הלוחות?
ההבדלים בין עשרת הדברות בפרשת יתרו לפרשת ואתחנן, האם באו לידי ביטוי בכתיבה על הלוחות, או שמא על הלוחות נכתב רק נוסח אחד?​

בפסוקי עשרת הדברים הכתובים בפרשתנו כתוב (ה, יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, ורש"י כותב: 'ובראשונות הוא אומר (שמות כ, ח) זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו'.​

מה נכתב?​

כי אמנם לגבי הדיבור והשמיעה גילו לנו חז"ל ששניהם נאמרו ונשמעו יחד, אבל נבקש לחקור ולברר, מה היה כתוב על גבי הלוחות שהוריד משה ממרום, האם 'זכור' או 'שמור'?

שאלה זו נוגעת לא רק לגבי השאלה של 'זכור ושמור' אלא גם לגבי שאר השינויים שיש בין עשרת הדברות הכתובות בפרשת יתרו לאלו הכתובות בפרשת ואתחנן (ראה מדור שערי תורה), מה היה כתוב על גבי הלוחות?​

לוחות שניות​

כידוע היו שני פעמים שהוריד משה לוחות משמים, פעם אחת כשירד לראשונה בי"ז בתמוז, ושברם ברדתו מן ההר, והפעם השניה, כשירד ביום הכיפורים. על כך כותב האבן עזרא בפרשת כי תשא (לד, א), שבראשונים נכתבו עשרת הדברות הכתובים בפרשת יתרו, ובשניים נכתבו הדברות הכתובים בפרשת ואתחנן.

וראה כאן ב'העמק דבר' (פסוק יט) שכתב שכך מוכח מדברי הגמרא במסכת בבא קמא נד, ב - נה, א): 'מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? הואיל וסופן להשתבר', ע"כ, הרי מפורש שרק בלוחות שניות שלא השתברו נכתב כמו בפרשת ואתחנן 'למען ייטב לך'.​

דברי משה​

להלן שם בפרשת כי תשא (פסוק כח) מרחיב האבן עזרא בעיקר השאלה, מה פשר השינויים בין הלוחות הראשונות לשניות, ועל כך הוא מביא כמה שיטות:

[א.] יש אומרים, שמשה אמר לבני ישראל את הדברות בשינוי לשון ממה ששמע מפי ה', ובלוחות הראשונים שנמסרו בי"ז תמוז, נכתב מה שאמר השי"ת למשה, ובלוחות השניים שנמסרו ביום הכיפורים – מה שאמר משה על פי השם, וכך הוא בפרשת ואתחנן.​

שני טורים​

[ב.] יש אומרים, שלכן היו שני לוחות הברית ובשני צדדים, בלוח אחד נכתבו דברי ה' [דהיינו הדברות הכתובות בפרשת יתרו], כשהם נחלקים על לוח זה לשני טורים. ובלוח השני דברי משה [דהיינו לשון הדברות שבפרשת ואתחנן], כשהדברות הללו נחלקים על הלוח השני לשני טורים. נמצא שהיה כתוב בלוח אחד 'זכור' ובלוח השני 'שמור'.​

שני צדדים​

[ג.] יש אומרים, שעשרת הדברות נכתבו על שני לוחות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה, אלא שמצד אחד של הלוח נכתב 'זכור', ובצד השני נכתב 'שמור' [וכן שאר השינויים של פרשת ואתחנן נכתבו בצד השני].​

רק 'זכור'​

אולם האבן עזרא עצמו כותב 'רק הישר בעיני', שהיו כתובים על הלוחות רק דברי ה', דהיינו רק מה שכתוב בפרשת יתרו, אבל מה שכתוב בפרשת ואתחנן לא היה כתוב כלל על הלוחות, כי הם דברי משה ולא דברי ה'.

כמסקנא זו נקט גם הרמב"ן בפרשת יתרו (שמות כ, ח): 'ואני תמה, אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב [שמור] בלוחות הראשונות? ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב [רק] 'זכור', ומשה פירש לישראל כי 'שמור' נאמר עמו', עכ"ל.​

שמור – רק בראשונות​

זאת היא ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ן, אולם בסידור היעב"ץ (שחרית של שבת, ד"ה וכתוב בהם שמירת שבת) הביא בשם הרמב"ן שבלוחות הראשונות שנשתברו היה כתוב 'שמור', ובשניות 'זכור', ומשה אמר לישראל בפרשת ואתחנן שגם שמור נאמר לו.

לפי דברי היעב"ץ, נמצא שדברי הרמב"ן הם לכאורה להיפך ממה שמשמע במסכת בבא קמא, שבראשונות היה כתוב זכור ובשניות שמור, וצ"ע.

שיטה נוספת בהבנת דברי הרמב"ן, כותב ה'חתם סופר' (על התורה, כי תשא, עה"פ ושמרו בני ישראל את השבת) שבלוחות ראשונות נכתב 'זכור' והיה כלול בו שמור, ואילו בלוחות שניות היה כתוב 'שמור' והיה כלול בו זכור' (והיינו כעין השיטה שנזכיר להלן ששניהם בדיבור אחד נכתבו, ואחד היה כלול בשני).​

בשניהם: רק 'שמור'!​

אך כאמור ההבנה הפשוטה ברמב"ן היא, שבין בלוחות ראשונות ובין בשניות היה כתוב רק 'זכור'. אך פלא לציין, שהגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו 'אמת ליעקב', כתב מהלך הפוך, שבשני הלוחות נכתב רק 'שמור' ואילו זכור רק נקרא בעל פה ולא נכתב, ומביא קצת ראיה ש'שמור' היה זה שנכתב, ממה שאנו אומרים בתפלת שחרית של שבת "ישמח משה במתנת חלקו וכו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת", הרי שעל הלוחות נכתב 'שמירת' דהיינו 'שמור', עכ"ד.

אולם בספר 'שערי אהרן' העיר, שבאבודרהם פירש את נוסח התפילה: 'וכתוב בהם שמירת שבת – זכור ושמור'.​

שניהם נכתבו!​

לסיום יש לציין עוד שיטה מחודשת, כי הנה רש"י כאן כתב הלשון 'שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו', אך בספר 'יוסף הלל' ציין שבדפוס הקדום 'דפוס אלקבץ', וכן ב'דפוס זאמורה', הנוסח ברש"י הוא: 'בתיבה אחת נכתבו', הרי שנעשה נס נוסף, שמלבד מה שנאמרו שניהם בדיבור אחד, גם נעשה נס ונכתבו שניהם בכתיבה אחת, גם זכור וגם שמור.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

תפילה בזמנה
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)​

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' - משה ביקש תפילה מיוחדת, שיזכה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, שיצליח להתפלל תפילה בעתה ובזמן תפילה, ולא תזדמן לו שום מניעה שתגרום לו להתפלל לאחר זמן תפילה שקבעו חכמים.​

(שפע חיים, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

גימטריא 'עם הכולל'
כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ (דברים ד, כה)​

כידוע, כאשר מחשבים חשבון 'גימטריא' אין מקפידים עם חסר רק אחד במספר, אלא משלימים את החסר בחישוב 'עם הכולל'. מקור נפלא לחשבון זה מביא בספר 'לקט יושר' בשם רבו הגאון בעל תרומת הדשן זי"ע, מדברי רש"י כאן שכתב: 'ונושנתם - רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין 'ונושנתם', והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם (פסוק כו) כי אבד תאבדון', עכ"ד. ולכאורה יש להבין, אם לא רצה שתתקיים הגימטריא של 'ונושנתם' למה היה צריך להקדים ולהגלות שתי שנים, והרי היה יכול להקדים שנה אחת, וגם אז לא היה מתקיים הגימטריא! אלא מכאן מוכח שכאשר יש רק חסרון של מספר אחד, עדיין אפשר לחשב את הגימטריא!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

לא תחמוד​

אחד מעשרת הדברות הוא (שמות כ, יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, וכן בפרשתנו (דברים ה, יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. כוונת האיסור הוא שלא יחמוד האדם שמה ששייך לחבירו יהיה שייך לו, כן כתב רש"י וכן כתב האבן עזרא שאיסור לא תחמוד ולא תתאווה שניהם אחד הם, שעצם החמדה היא אסורה גם בלי נטילה. אולם הרמב"ם (הל' גזילה א, ט, י) כתב שאיסור לא תחמוד היינו כשעושה מעשה ומרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקח וקנה החפץ מיד חבירו, ובנוסף לכך איסור 'לא תתאוה' שלא יתאווה אפילו במחשבת הלב. כך או כך, האיסור הוא רק שלא לחמוד שהדבר ששייך לחבירו יהיה שייך לו, אבל אין איסור שאדם ירצה לבנות לעצמו בית וכדו' כמו שיש לחבירו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מעמד קבלת התורה • עשרת הדברות​

נלמד שמשה קרא לכל ישראל ואמר להם לשמור את כל המצוות, והזכיר להם את מעמד קבלת התורה אשר בעצמם היו נוכחים במעמד קבלת התורה, כששמעו שתי דברות מפי הגבורה ושאר הדברות מפי משה משום שבני ישראל התייראו מפני האש הגדולה, והוא חוזר כאן שוב על עשרת הדברות.

שמע ישראל:
משה קרא לכל ישראל והחל לחזור עמם על מצוות התורה, ואמר להם: שמע ישראל את החוקים והמשפטים שאני מדבר היום באוזניכם, ולמדתם אותם וגם תשמרו לעשות.

המוכר בעצמו:
הרי אלקינו כרת ברית בהר סיני, לא עם אבותינו אלא אתנו כולנו החיים כיום. ואמרתי לכם אז: אל תאמרו שאני מטעה אתכם ומוכר לכם דבר שאינו קיים, כדרך שהמתווך הנוכל עושה בין המוכר ללוקח, אלא המוכר בעצמו מדבר עמכם, כלומר בורא עולם בעצמו דיבר עמכם בהר מתוך האש פנים בפנים.

יראתם מהאש:
אולם אחרי שיראתם מפני האש הגדולה, אזי לא שמעתם את שאר הדברות מפי ה', אלא אני עמדתי בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה', ואתם לא עליתם להר.

אנכי ולא יהיה לך:
אלו הן שתי הדברות ששמעו מפי הגבורה: א. אנכי ה' אלקיך שהוצאתי אותך מהבית בו היית עבד, בארץ מצרים. ב. לא יהיה לך אלהים אחרים בכל מקום שאני נמצא, דהיינו בכל מקום.
פירוש נוסף: כל זמן שאני קיים.

פסל וצורה:
לא תעשה לך פסל וצורה של עבודה זרה, צורת כל דבר הנמצא בשמים או בארץ או במים מתחת לארץ, לא תשתחווה לפסלים אלו ולא תעבוד אותם. כי אני ה' נוקם ומקנא על חטא זה, וזוכר את עוון האבות עבור הבנים, לבני הדור השלישי והרביעי, בזמן שגם הבנים הם שונאי ואוחזים בחטאי אבותיהם. ולעומת זאת – לאוהביי ולשומרי מצוותיי אני זוכר לעשות חסד גם אחרי אלפי דורות.

שאר הדברות:
ואלו הן שאר הדברות ששמעו מפי משה: ג. לא תשא לשווא את שם ה', כי ה' לא ימחל על כך.

שמור וזכור:
ד. 'שמור' (בדיבור אחד נאמר ביחד עם 'זכור' המוזכר בפרשת יתרו) את יום השבת לקדשו, כפי שכבר ציוה לך ה' קודם מתן תורה בהיותך ב'מרה'. ששת ימים תוכל לעבוד ולעשות כל מלאכתך, אבל ביום השביעי לא תעשה בו כל מלאכה, אתה, ובנך, ובתך, עבדך, אמתך, שורך, חמורך, כל בהמתך, וגרך.

הטעם לשמירת שבת:
כדי לזכור שבמצרים הייתי עבד, וה' הוציא אותך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ועל מנת כן פדה אותך כדי שתהיה לו עבד ותקיים מצוותיו.

שאר הדברות:
ה. כבד את אביך ואמך, כפי שכבר ציוה לך ה' קודם מתן תורה בהיותך ב'מרה', וזאת למען יאריכו ימיך וייטב לך על אדמת ארץ ישראל שה' נתן לך. ו. לא תרצח. ז. לא תנאף באשת-איש. ח. לא תגנוב. ט. לא תענה להעיד על חברך עדות שקר. י. לא תתאווה ולא תחמוד את בית רעך, או שדהו, או עבדו, או אמתו, או שורו, או חמורו, או כל דבר אחר אשר לרעך.​

הנושא היומי בפרשה - יום חמישי
הקול בקבלת התורה • בקשת ישראל שמשה ידבר עמהם • שמירת המצוות למען ייטב להם​

היום נלמד על קול ה' שנשמע בסיני מתוך האש, ועקב החשש של ישראל שימותו אם ימשיכו לשמוע קול זה, ביקשו שמשה ישמע מפי ה' את המצוות וימסרם להם. לאחר מתן תורה חזרו ישראל לאהליהם ומשה נשאר ללמוד את שאר המצוות. משה מזהירם כעת לשמור את המצוות למען ייטב להם ולמען ייראו את ה'.

קול מהאש:
את עשרת הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהל ישראל בהר, מתוך אש וענן וערפל, בקול גדול אשר 'לא יסף'.

ולא יסף:
רש"י מביא שני פירושים על 'ולא יסף': א. בלי הפסק באמצע - שלא כמו בשר ודם שאינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק באמצע דבריו לנשום, הרי קול ה' נשמע בקול אחד בלי הפסק (ומאחר שלא נפסק, גם לא היה צריך להתחיל ולהוסיף דיבור חדש). ב. קול ה' לא הוסיף להיראות עוד בפומבי.

לוחות אבנים:
כמו כן, כתב ה' [לאחר קבלת התורה כשעלה משה למרום] את עשרת הדברים על לוחות אבנים, ונתנם אל משה.

למה נמות:
מתאר משה בפני ישראל את אשר אירע בקבלת התורה: כאשר שמעתם את הקול מתוך החושך, כשההר בוער באש, התקרבו אלי כל ראשי השבטים והזקנים ואמרו לי: 'הן ה' הראה לנו את כבודו וגדלו, ושמענו את קולו מתוך האש'. המשיכו ראשי העדה והזקנים ואמרו: אמנם היום הזה ראינו כי האלקים יכול לדבר עם האדם והוא ישאר חי, אבל בכל זאת, מי עוד כל בשר אשר שמע קול אלקים מדבר מתוך האש ונשאר חי, ומעתה אנו חוששים ושואלים, למה נמות כאשר תשרוף אותנו האש הגדולה הזאת, הרי אם נמשיך לשמוע עוד את קול ה' – נמות!

התשתם כוחי:
לכן, ביקשו זקני ישראל אל משה: אתה תתקרב אל ה' ותשמע את אשר יאמר ה', ואתה תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה', ושמענו ועשינו. בפסוק נאמר 'ואת תדבר', לשון נקבה, כי כך אמר להם משה: בבקשה זו התשתם את כוחי כמו נקבה! כי גרמתם לי צער ורפיון ידיים בראותי שאינכם להוטים וחרדים להתקרב אל ה' מאהבה. וכי לא היה יותר יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ממני?!

יראה כל הימים:
כשמוע ה' את דבריכם אלי, אמר ה' לי: שמעתי את דברי העם, ובאמת הם דברו דברים טובים והגונים. הלוואי וכל הימים יהיה הלב שלהם כמו עכשיו מלא ביראה ופחד מפני, לשמור את מצותי למען ייטב להם ולבניהם לעולם.

עמוד עמדי:
עוד אמר ה' למשה לאחר מתן תורה: אמור לבני ישראל שישובו לאהליהם, ואילו אתה משה הישאר לעמוד כאן עמדי, ואדבר אליך את כל המצוות והחוקים והמשפטים שתלמד את ישראל, ויעשו אותם בארץ שאני נותן להם.

למען ייטב לכם:
אודות כך מזהיר משה כעת את ישראל: עליכם לשמור לעשות את כל אשר צוה ה' אלקיכם, לא תסורו מכך ימין או שמאל, אלא תלכו בכל הדרך שציוה אתכם. ובזכות זה ייטב לכם ותאריכו ימים בארץ זבת חלב ודבש אשר תירשו, ועל ידי קיום המצוות תזכו ליראה את ה', לשמור חוקיו ומצוותיו, אתם ובניכם ובני בניכם כל ימי חייכם.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בכל לבבך ובכל מקומך
בְּכָל לְבָבְךָ (ו, ה) שלא יהיה לבך חלוק על המקום (רש"י)​

אל תתרשל מעבודת ה' בטענה שרצית להיות בעיר אחרת או במקום אחר, וכאן קשה לך לקיים מצוות, אלא לא יהא לבך חלוק על המקום הזה בו אתה נמצא כעת, כי ה' רוצה שתעבוד אותו כאן במקום הזה.​

(הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

עץ אשירה​

הגוים עובדי עבודה-זרה נהגו לנטוע אילנות לשם עבודה זרה וקראו להם בשם 'אשירה', אילן כזה שניטע על ידי גוי נאסר בהנאה כמו כל עבודה זרה, ובפרשתנו אנו לומדים שבכניסת בני ישראל לארץ ישראל הצטוו לעקור את כל עצי אשירה. מבואר בגמרא (ע"ז מה, ב) שאף שקרקע אינה יכולה להפוך להיות עבודה זרה וכן כל דבר המחובר לקרקע, אבל אילן נעשה עבודה זרה לפי שיש בו פעולת אדם בעת נטיעת האילן, ונחלקו שם בגמרא אם דין זה הוא רק כשנטע מתחילה לשם אשירה או גם כשנטעה סתם ואחר כך נמלך לעשותה אשירה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אחדות ה' • אהבת ה' • לימוד התורה • קריאת שמע • תפילין • מזוזה • התרחקות מאלילים • זהירות בשבועה • עשיית פשרה • שאלת בן החכם​

נלמד על פרשת שמע, בו נזכר שלעתיד יידעו כל הגוים שה' אחד, והמצוה לאהוב את ה' וללמוד תורה ולקרוא שמע, וכן מוזכרות בו מצוות תפילין ומזוזה. משה מזהיר את ישראל שריבוי השפע בארץ לא יגרום להם לשכוח את ה', ושיתרחקו מאלילי הגוים. גם מעורר על קיום המצוות ועשיית פשרה לפנים משורת הדין, ומציין את שאלת בן החכם להבין את פשר המצוות, והתשובה שהמצוות הן זכר ליציאת מצרים.

יהיה ה' אחד:
בתחילת החזרה על המצוות מקדים משה את פרשת שמע ואומר להם: שמע ישראל! השי"ת שעכשיו הוא רק אלקינו, הוא עתיד להיות ה' אחד, כאשר כל העמים יקראו בשם ה'.

עשה מאהבה:
עליך לאהוב את ה' ולעשות מצוותיו מאהבה, כי אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה, שכן העושה מיראה אם רבו מטריח עליו הוא עוזב את רבו והולך לו.

לב נפש ומאד:
את ה' תאהב בכל לבבך - כלומר בשני היצרים שבלבך.
פירוש נוסף: שלא יהא לבך חלוק על ה', ולא תהרהר אחרי הנהגתו. 'ובכל נפשך' – אפילו אם הוא נוטל את נפשך. ומאחר ויש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, הוסיף הכתוב ואמר גם 'ובכל מאדך' – בכל ממונך.

בכל מידה:
פירוש נוסף: בכל מידה שמודד לך ה', בין טובה ובין רעה, תמיד תאהב אותו.

על לבבך:
וכיצד הדרך להשיג את האהבה? – כאשר תשים את דברי התורה על לבבך, שמתוך לימוד התורה אתה מכיר את ה' ומידבק בדרכיו.

מכתב המלך:
אולם לא יהיו הדברים בעינך כמו 'דיוטגמא' [מכתב מאת המלך] ישנה שאין אדם מחשיב אותה, אלא כמו אגרת חדשה שכולם רצים לקרוא אותה.

תלמידים כבנים:
את דברי התורה תלמד לתלמידיך הקרויים בנים ואתה הרב קרוי אב.

חדים וברורים:
כמו כן, תחזור על דברי התורה עד שיהיו חדים וברורים בפיך, כך שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם, אלא תוכל לומר מיד!

תורה עיקר:
עיקר הדיבור שלך יהיה תמיד רק בדברי תורה, כשתעשה את הדיבור בתורה עיקר ולא טפל, כך בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.

קריאת שמע:
מצוה עליך לקרוא את פרשת שמע בערב בזמן שכיבה, ובבוקר בזמן קימה. לא יתכן שהכוונה של 'ובשכבך' הוא אפילו כשאדם שוכב באמצע היום יקרא קריאת שמע, וכוונת 'ובקומך' אפילו קם באמצע הלילה, שהרי הכתוב אומר בשבתך 'בביתך' ובלכתך 'בדרך', אף שאפשר לשבת גם בחוץ לא רק בבית, ואפשר ללכת לא רק בדרך, ובהכרח שהכתוב מדבר כפי דרכו של עולם, כך גם 'ובשכבך ובקומך' הכוונה בזמן שכיבה ובזמן קימה כדרכו של עולם.

תפילין:
את ארבע הפרשיות תכניס בתפילין של יד ותקשור על זרוע ידך, וכן יהיו התפילין של ראש בין עיניך ל'טֹטָפֹת', מילה זו מורכבת משני מילים 'טט' ו'פת'. טט – פירושו שתים בשפת מדינת כתפי, וכך גם פת – פירושו שתים בשפת מדינת אפריקה, הרי לנו פעמיים שתיים, ויחד הם ארבע, דהיינו ארבע הפרשיות שבתפילין.

וכתבתם על מזוזות:
כמו כן יש לכתוב את הדברים האלה ולהניחם על מזוזה אחת משתי מזוזות הבית, וכן בשערי החצרות והמדינות והעיירות.

פן תשכח:
לקראת הכניסה לארץ מזהיר משה את עם-ישראל: כאשר יביאך ה' אל הארץ שנשבע לשלשת האבות, שם יתן לך ערים גדולות וטובות אשר לא היית צריך לטרוח לבנותם, ובערים תמצא בתים מלאים כל טוב שלא טרחת למלא; בורות חצובים בסלע אשר לא חצבת; כרמים ושדות זית אשר לא טרחת לנטוע, ואכלת ושבעת. השמר לך, שריבוי השפע לא יעביר אותך על דעתך, כי יש חשש שמא תשכח את ה' שהוציאך ממצרים מהמקום בו הייתם עבדים.

ליראה ולעובדו:
חובה עליך ליראה מפני ה' ולעבוד אותו. ואם יש בך מדות אלו של יראה ועבודה, אזי מותר לך להישבע בשם ה', כי בוודאי תהיה זהיר בשבועתך, אבל אם אין בך יראה ועבודה אסור לך להישבע בשם ה'.

עבודת אלילים:
איסור עבודה זרה כולל כל סוגי האלילים, גם של הגוים הרחוקים, אך מאחר ואתם רואים את הגוים אשר סביבותיכם תועים אחר האלילים, יש צורך להזהיר עליהם ביותר, ולכן אני מזהיר אתכם שלא תלכו אחרי אלילי העמים אשר סביבותיכם. כי ה' אשר בקרבך הוא נוקם ומקנא על החטאים, ופן יחרה אפו בך וישמיד אותך מעל האדמה.

לא לנסות:
אל תנסו את ה' כמו שניסיתם אותו ביציאת מצרים ב'מסה' על דבר המים, אלא תשמרו את מצוותיו ועדותיו וחוקיו.

לפנים משורת הדין:
בנוסף על כך תעשו פשרה לפנים משורת הדין, אשר זהו הישר והטוב בעיני ה'. למען ייטב לך ותבוא לרשת את הארץ, ולהדוף מפניך את כל הגוים.

שאלת בן החכם:
בדורות הבאים, לאחר זמן, כאשר בנך [החכם] ישאל אותך: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם?

לטוב לנו כל הימים:
על כך תענה לו: עבדים היינו לפרעה במצרים, וה' נתן לנגד עינינו במצרים אותות ומופתים גדולים ורעים, הן באנשי מצרים והן בפרעה ובני ביתו. ואותנו הוציא משם ביד חזקה, במטרה להביא אותנו אל הארץ שנשבע לאבותינו, והוא ציוה לנו לעשות את כל החוקים האלה וליראה אותו, במטרה שייטב לנו כל הימים ולהחיות אותנו, וכאשר נשמור את כל מצוותיו ייחשב זאת לנו לצדקה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הנחמה הגדולה ביותר שה' יתברך בעצמו מנחמנו​

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם (הפטרה).
י"ל, כי מה שהשם יתברך מנחמנו, בזה לבד יש לנו נחמה. דרך משל, אינו דומה שומע מפי השר דברים ניחומים ודברי אהבה דאינו נחמה עד גמר קבלת הטובה ממנו, מה שאין כן השומע מפי המלך, 'רצונו כעב מלקוש', ואמרי פיו הם מעשה טוב גמור, כי בשמוע דברי תנחומים מפיו ישעשעו נפשינו.
בשבת נחמו קורין עשרת הדברות. ובשבועות קורין גם כן עשרת הדברות, כי בשבועות נתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, וכן כשיבא משיח צדקינו כתיב 'תורה חדשה מאתי תצא' (ישעיה נא, ד; ויק"ר יג, ג), לכך קורין עשרת הדברות בשבת נחמו.
קדושת לוי - לשבת נחמו, גליון מחוברים