וירא פנינים לפרשת וירא (מלוקט)

[התורה]

מדוע לא התרפא אברהם באבן שהיה תלוי בצווארו

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וגו' (יח, ב). וברש"י אחד לבשר את שרה וכו' ואחד לרפאות את אברהם.
מרן האמרי אמת מגור זי"ע אמר פעם: למה נקט רש"י "ואחד לרפאות את אברהם" דוקא, הלא היו שם הרבה חולים, ישמעאל ושי"ח עבדים שנימולו. אולם איתא בגמרא (ב"ב טז, ב) שאבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו וכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא, ועל כן כל העבדים נתרפאו על ידי שהביטו באבן הטובה שבצווארו, אולם אברהם אבינו ע"ה עצמו לא היה נרפא מזה, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, ב), ולפיכך עבורו היו צריכים לשלוח מלאך מיוחד.
ליקוטי יהודה החדש - בפרשתינו, אור לישרים

 

[התורה]

הזמינם לאכול - שבמאכל יש סודות מופלאים

כי על כן וגו' (יח, ה).
פירוש כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון כי הגם שפירשנו שיכוין בדבריו אל הרוחניות, עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים כאמור (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לפנימיות הרוחניות.
לזה אמר להם כי וגו' פירוש כי טעם לדברי, על כן עברתם פירוש כן בסדר זה בדמות אנשים שישנם במזון הגשמי גם כן ויאמרו כן פירוש כן הוא כדבריו שעל כן עברו עליו בדמות אנשים והסכימו אליו לעשות כאשר דבר עוד רמזו לו שיעשה כדרך האמור בדבריו להטעימם רוחניות הנאות להם כרמוז בדבריו כמו שפירשתי.
אור החיים הק' - בפרשתנו

 

[התורה]

נסיון העקידה - לאברהם או ליצחק?

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בפרשתנו כב א).
כבר דקדקו הראשונים, מדוע נסיון העקידה היה בבחינת "ניסה את אברהם", הלא לכאורה עיקר הנסיון היה ליצחק, שהיה אז בן ל"ז שנה ומסר נפשו על קדושת השם ולא עיכב.
רבינו בספרו בכנסת יחזקאל מבאר ע"ד מה שאמרו חז"ל (ברכות סא, ב) על רבי עקיבא שאמר, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך', מתי יבוא לידי ואקיימנה, ועכשיו שבא ליד לא אקיימנו ויצאה נשמתו באחד.
עפ"ז יש לומר שיצחק אבינו שהיה בבחינת גבורה, לא היה לו נסיון גדול כל כך למסור את נפשו לה', ואדרבה כל ימיו היה מצטער על פסוק זה, כפי שנרמז בשמו "יצחק" אותיות "קץ חי". משא"כ אברהם אבינו שדרכו היתה בבחינת חסד ולא בבחינת גבורה, עבורו נחשב נסיון העקידה כנסיון גדול עד מאוד.
(כנסת יחזקאל – בפרשתנו, אור לישרים)

 

[התורה]

שאיפתה של שרה לבנים נוספים מתוך השמחה
בעת פקידתה ולידת יצחק נאמר בכתוב: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו". ובלשון ריבוי הבנים הנזכר כאן יש להתבונן.
מתוך גודל שמחתה של שרה אמרה: אני יודעת שיושב בשמיים ישחק לבקשתי לפי שאני זקנה, וכן כל השומע יצחק ויתמה על הדבר. ואף על פי כן, עם כל זה אני מוסיפה להפיל תחינה ומתפללת יהי רצון שה' יעשה לי חסד וייתן לי בנים נוספים אשר יינקו ממני, וזאת לאחר שכבר זכיתי וילדתי בן אחד לזקוניו.

• צרור המור על התורה, תורה שבכתב -

 

[התורה]

אברהם היה בן מאה שנה כאשר נולד בנו יצחק. שרה אמרה דברי שבח לה' והודתה על השמחה שעשה לה, ועל הפלא הגדול שנולד לאברהם בן לעת זקנותו.

כאשר גדל יצחק ונגמל עשה אברהם סעודה בהשתתפות גדולי הדור.



שרה ראתה את ישמעאל מתגרה ביצחק, וביקשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה מביתו. אברהם הצטער שיצא בנו לתרבות רעה ושצריך לשלחו, ואמר לו ה' לשמוע בקול שרה ולגרש את ישמעאל.



אברהם השכים בבוקר, ושם על שכם הגר לחם וחמת מים ואת ישמעאל, ושילחם מעליו. הגר תעתה במדבר עד שכלו המים מן החמת. ישמעאל חלה והגר השליחה אותו תחת אחת השיחים כדי שלא תראה במיתתו.



מלאך נגלה אל הגר ואמר לה שה' שמע את תפילת ישמעאל, ואמר לה לקום ולשאת אותו, והבטיח שיעשה את ישמעאל לגוי גדול. ה' פקח את עיני הגר ונגלה לה באר מים במדבר.



ישמעאל גדל וישב במדבר והיה מלסתם את הבריות, ואימו לקחה לו אישה מארץ מצרים.
תורה שבכתב

 

[התורה]

משמעות השמחה בלידת יצחק
על דברי שרה אמנו בעת לידת יצחק, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", מביא רש"י שני ביאורים להבנת עניין זה.
לפי הפירוש הראשון, כוונתה הייתה שכל מי שישמע על לידת יצחק ישמח עלי וישתתף בשמחתי הגדולה. בפירוש השני מביא רש"י את דרשת חז"ל, שבאותו היום רבתה השמחה בכל העולם כולו ולא הייתה זו שמחה פרטית בלבד, שכן הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורוב שחוק היה בעולם.

• תורה שבכתב -

 

[התורה]

שילוח הגר וקורות ישמעאל במדבר
על שילוחה של הגר מבית אברהם נאמר בכתוב: "וישלחה ותתע במדבר". חז"ל דורשים את תיבת "וישלחה", שמלמדת שגירש אותה בגט גירושין, ואף לקח את הרדיד וקשר במתניה כדי להודיע לכול שהיא שפחה.
מכאן ממשיך המדרש ומגולל את קורות ישמעאל במדבר, שבן שבע עשרה שנה היה בצאתו מבית אביו. בזכות אברהם אבינו לא חסרו המים מן החמת, אולם כיוון שהגיעו לפתח המדבר, התחילה הגר תועה אחר עבודה זרה של בית אביה, ומיד חסרו המים ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא. ישמעאל הלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר, והתפלל: "אלוקי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מוות, קח את נפשי ולא אמות בצמא", וה' נעתר לו. שם נפתח לו הבאר שנברא בין השמשות, וממנו שתו ומילאו את החמת, ומשם הלכו עד שהגיעו למדבר פארן, מצאו מוצאי מים וישבו שם.

• ילקוט שמעוני, תורה שבכתב -

 

[התורה]

בקשת עם ישראל על הפורעים הערביים
בזמנים קשים שפקדו את תושבי ירושלים בחורף של שנת תש"ח, היו הפורעים הערביים יורים מדי פעם צרורות של כדורי רובה ופצצות. הדבר גרם לפצועים רבים ושיבש קשות את סדרי החיים בשכונות החדשות בעיר.
באחת מאותן פעמים, התבטא הרה"ק ה"בית ישראל" מגור זי"ע והציע ביאור מחודש על דרך התפילה לפסוק: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ". הוא הסביר כי ישראל מבקשים כביכול מהשכינה הקדושה: קחי ושאי מאיתנו את ישמעאל, "והחזיקי את ידך בו" – כדי שלא יוסיף עוד להשתולל ולהרע לנו. ומסופר שמיד כשסיים הצדיק את דבריו אלו, נדמו קולות הירי והשתרר שקט במקום.

• תורה שבכתב -