מצו"ב פרטים בעניין בצורה מסודרת:
שפיכת המים
המנהג לשפוך את המים שבבית המת ובשכונת המת, וכדלהלן. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, כמבואר בדברי רבותינו הראשונים. ומהם: האור זרוע, הריצב"א, רבי יהודה בר יקר, רבי יחיאל מפאריש, הסמ"ג, המרדכי, שיבולי הלקט, הגהות אשרי, אבודרהם, האגודה, האגור, ארחות חיים, כל בו, ותשב"ץ קטן. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שלט ס"ה). (א צג, קג)
טעמי המנהג
ישנם כמה טעמים לשפיכת המים:
א. מפני שמלאך המות רוחץ ומשפשף את סכינו במים, על כן סכנה לשתות מהם. וכתב בספר תשב"ץ קטן, פעם אחת נפטר מת בבית אחד, ושתה אחד מן המים שהיו בבית, וכשראה החכם גער בו שלא לשתותם, ולאחר שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה, ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו? אמר, אני ראיתי את מלאך המות ששפשף את סכינו במים הללו.
ב. מלאך המות מפיל טיפת דם מן המת בתוך המים.
ג. מאחר ולא טוב להודיע בשורות רעות, ועל המודיע נאמר (משלי י יח): "וּמוֹצִיא דִבָּה - הוּא כְסִיל", על כן שופכים את המים, כדי שיהיה סימן שנפטר מישהו, ויבואו לכבדו בהלוויתו, וכך לא יצטרכו להודיע לאחרים ולהקראות כסיל.
ד. שהכהנים יזהרו שלא להיכנס למקום הטומאה.
מהי שכונת המת
"שכונת המת" שאמרנו, היינו שני בתים מימין הבית שמת בו, ושני בתים משמאל הבית, שאף הם צריכים לשפוך את המים שבביתם. ומכל מקום, המים שבקומות העליונות והתחתונות, אין צורך לשופכם. (א קג, קד)
רשות הרבים באמצע - אם היתה דרך רשות הרבים [רחוב] מפסיקה בין הבתים, אין צריך לשפוך את המים של הבתים שמעבר לרשות הרבים. (א קג)
מים שאובים
אין שופכים אלא מים שאובים הנמצאים בבקבוקים וחביות, אבל מי הברזים, הבארות והבורות, ומי הדוד שמחוברים לקרקע דרך צינורות, אין צריך לשופכם, כי אין שליטה למלאך המות אלא במים תלושים ולא מחוברים. (א קד)
שתיה. רחיצה. כיבוס
לא נאסרו המים אלא לשתיה, אבל מותר להשתמש בהם לכיבוס, רחיצה ונטילת ידים. (א קט)
בירך בטעות
טעה ובירך על המים, יטעם מעט משום חומר איסור ברכה לבטלה, וישפוך את השאר. (ד צט) וכבר אמר שלמה (קהלת ח ה): "שׁוֹמֵר מִצְוָה, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע".
הפסד ממון
כל שיש הפסד בשפיכת המים, כגון: מים שהורתחו, סודה, מים מינרלים, מי מלח, תה וקפה, קולה, מים עם תבלין וכיוצא בהם, אין צריך לשופכם. שכל שיש בהם הפסד, חס עליהם מלאך המות ואינו מקנח בהם את סכינו. (א קה. מעיין אומר ד שט)
שאר משקים
אין שופכים בקרבת המת אלא מים בלבד, אבל שאר משקים כיין, דבש, חלב, מי פירות וכיוצא בהם, אין לשופכם. כי אין מלאך המות מקנח סכינו בשאר משקים אלא במים. וגם מהטעם הנ"ל שאינו מקנח במשקה שיש בו הפסד. (א קה)
בריכה
בריכת מים שבשכונת המת, אין צריך לשופכם. כיון שאין דרך מלאך המות להדיח סכינו אלא במקום מוצנע, אבל במים שהם תחת אויר הרקיע שהוא מקום מפורסם ובני אדם מצויים שם, אינו מדיח. ובלאו הכי אם אינם עומדים לשתיה אלא לרחיצה, אין לחשוש. (א קה)
בטל בשישים
אם התערבו מים שבשכונת המת במשקה אחר, אם יש במשקה פי שישים מכמות המים, מותר לשתותו ללא חשש. ואם אין פי שישים, יכול להוסיף ולתת בו מים אחרים עד פי שישים ולבטלם. (א צח, קי)
תבשיל או אפיה
אם טעו השכנים ואפו או בישלו במים שבשכונת המת, תלוי הדבר: אם בבית המת עצמו היו מים שאובים, יש להקל לאכול את הפת או התבשיל [כי מן הסתם לא ידלג מלאך המות להדיח את סכינו דוקא בבית השכן כשיש לו בבית המת]. אבל אם בבית המת לא היו שם מים שאובים, אין להקל אלא בהפסד מרובה. (א צג)
סעודת מצוה - אם התבשיל או הפת היו לצורך סעודת מצוה, יש להקל לאוכלם אף בלי הפסד מרובה, כי "שׁוֹמֵר מִצְוָה, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח ה). (א צג)
כתב האור זרוע, מעשה בא לפנינו בערב
פסח והכינו מים שלּנו [לשון לינה] לאפיית מצות ליל הסדר, ומת שם מת, ואמרתי להם שלא לשפוך המים, כי "ליל שימורים הוא לה'". וכן הייתי אומר בשאר המצות לשאר הפסח, כי שומר פתאים ה'. וחלילה, לא יארע דבר תקלה במצות ה' ברוך הוא. (א צג.
הרמ"א אורח חיים סימן תנה ס"א. ד צח)
מעלת ארץישראל - בכל אופן, אם בישלו או אפו במים אלו בארץ ישראל, הרוצה להקל לאוכלם אפילו שלא בסעודת מצוה, ואפילו בהפסד מועט, יש לו על מה שיסמוך. כי מבואר בזוהר הקדוש שכל המתים בעולם, מתים על ידי מלאך המות, חוץ מארץ ישראל שלא מתים על ידו אלא על ידי מלאך רחמים ששולט בארץ הקודש, ולפי זה אין הסכנה מסכינו של מלאך המות מצויה בארץ ישראל כלל. (א קב)
ברזל במים
אם בשעה שנפטר המת, היה ברזל מונח בתוך המים, אין צריך לשפוך את המים, כי אז אין רשות למלאך המות לגרום נזק למים. והטעם לזה, כי ברזל ראשי תיבות:
בלהה,
רחל,
זלפה,
לאה, שזכויותיהן הגדולות שהעמידו שנים עשר שבטי יה לישראל, עומדת לזרען אחריהן. (א קח)
שבת קודש
אם נפטר המת בשבת או ביום טוב, אין צריך לשפוך את המים ומותרים בשתיה. ואם שותה מהמים לאחר השבת, טוב שישפוך מעט קודם שישתה. (א קיא, קיב)
כתב בשו"ת שמש צדקה, אמרו חז"ל: בכלל מה שאמרה תורה (בראשית ב ג) "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ", כלול ציוויו של ה' למלאכים לוקחי הנשמות, שלא ילכלכו את המים של ישראל ביום השבת ומקראי קודש, ולא יערבבו את מנוחת ישראל ושמחתם. לכן אין צורך לשפוך את המים שבשכונת המת בשבת ויום טוב. וכיוצא בזה אמרו בזוהר הקדוש, שבברכת "השכיבנו" בערבית של שבת, אין לומר "ושמור צאתנו ובואנו לחיים טובים ולשלום", שכיון שישראל שומרים את השבת, הם נשמרים מכל המזיקים, וסוכת שלום פורשת כנפיה עליהם. (א קיא)
מקום יציאת הנשמה
אין שופכים את המים אלא בקירבת הבית שבו יצאה הנשמה, אבל אם נפטר בבית החולים והביאוהו לביתו, אין צריך לשפוך את המים, אפילו בביתו. (א קיב)
מיתה שלא כדרך הארץ
מת שנהרג על ידי אדם, או שנפל מהגג או שמת בתאונה, וכן המתאבד, אין צריך לשפוך את המים שבשכונתם. מאחר ואין מיתתו על ידי מלאך המות, כמבואר בזוהר הקדוש, לכן אין כאן חשש סכנה שמלאך המות נותן שם טיפת דם. (א קיב)
נפל
אשה שהפילה עוברה, אין צריך לשפוך את המים שבקרבת המקום. אולם תינוק שמת בתוך שלושים יום ללידתו, צריך לשפוך את המים. ואם יש טעם נוסף להקל, מקילים. כגון שאפו במים, יש להקל לאכול את הפת אף בלי הפסד מרובה. (א קיד)
מת גוי
גם במת גוי טוב לשפוך את המים. ואם יש טעם נוסף להקל, מקילים. (א קטז)
בגוי יש ספק ספיקא להקל, שמא הטעם לשפיכת המים כדי להודיע שיש שם מת ויבואו לכבדו, ובגוי זה לא שייך. ואפילו תאמר שהטעם משום סכנה, הלוא קבלה בידינו שמלאך המות של הגויים, הוא מלאך אחר משל ישראל, ואינו משפשף את הסכין במים של ישראל. ואף שאין עושים ספק ספיקא בענייני סכנה, מכל מקום כאן שהסכנה היא לא טבעית אלא סגולית, עושים ספק ספיקא. וגם מכיון שלא הוזכר דין זה בש"ס אלא הוא מנהג שנהגו, יש להקל יותר.
