חוקת פנינים לפרשת חוקת (מלוקט) (1 צופה)

[התורה]

כשצריך ללבוש גאות
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וגו' וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וגו' (במדבר כ, יד-טז) מלאך - זה משה (רש"י).

איך יתכן שמשה רבינו, העניו מכל האדם, יקרא לעצמו 'מלאך'? מבאר הגאון רבי זלמן סורוצקין זי"ע בספרו 'אוזניים לתורה', על פי המסופר על הגאון רבי אבלי פוסבולר זי"ע, מחכמי ווילנא, שפעם יצא לשוח בשדה מחוץ לעיר, וראה כפרי אחד מנהיג בעגלה הרתומה לסוס ופרה. הגאון הזהיר את הכפרי שהדבר אסור על פי התורה, אבל הכפרי לא שמע אליו. ניסה הגאון לבאר לכפרי את חומר האיסור, וגם זה לא הועיל. עד שהגאון לבש גאות ואמר לכפרי: הידעת מי אני המדבר אליך? אני הוא הרב הגדול ביותר בווילנא, ושמי הולך בכל המדינות, ותיכף כאשר אבוא לווילנא אכריז עליך נידוי ושמתא! הכפרי נבהל והתיר את הפרה מהעגלה. הרי לנו שגאון וצדיק זה לבש גאות והתפאר לפני הכפרי שהוא גדול הדור, במקום הצורך כדי למנוע אותו מעבירה.

כך גם אצל משה רבינו, במטרה להטיל אימה על מלך אדום שיתרצה לתת לישראל לעבור בגבולו, ולמנוע מהם טלטולים לסובב את ארץ אדום, לבש משה גאות והתפאר לפני מלך אדום שהוא מלאך שה' שלחו להוציא את ישראל ממצרים.
תורה שבכתב

 

[התורה]

דרך האתרים

עם מיתתו של אהרן הסתלקו ענני הכבוד, ועמלק בא להילחם עם ישראל 'דרך-האתרים' (במדבר כא, א). רש"י מביא שני פירושים מהו 'דרך האתרים': א. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שבאו 'לתור' את הארץ, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. ב. בדרך בו נסע הארון שהוא התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. אולם החזקוני כתב שתיבת 'האתרים' היא מהתיבות ההפוכות, כמו 'כבשים כשבים', אף כאן 'האתרים' כמו 'התארים' לשון סבוב, כמו ותאר הגבול, כששמע שבא ישראל דרך הסבובים של ארץ אדום מצפון לדרום, כסבור היה עמלק שעליו הם באים.
תורה שבכתב

 

[התורה]

הטהרה בהזאת מי פרה • טעמים ורמזים במצות פרה אדומה • מיתת מרים • מי מריבה

נלמד על טמא-מת הנטהר בהזאת מי חטאת ביום השלישי והשביעי לטומאתו, וטבילה במקוה ביום השביעי. רש"י גם מביא מרבי משה הדרשן טעמים ורמזים למצות פרה אדומה לכפר על עוון העגל. כן נלמד על מיתת מרים במדבר קדש, ומריבת העם על משה ואהרן כאשר לא היה מים לשתות.

ביום השלישי והשביעי:
האיש שנטמא בטומאת מת, לאחר שנגע בעצם או בבשר או בקבר, או שנכנס לאהל המת, הריהו נטהר כאשר יזו עליו מאפר הפרה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו. את אפר הפרה יש להניח אל תוך כלי עם מים חיים, ליצוק על האפר מים חיים, ולטבול אזוב בתוך המים, וכך להזות על האיש.

טבילת האדם ובגדיו:
לאחר ההזאה ביום השביעי, צריך הטמא לטבול במים וכן להטביל את בגדיו, ובכך מסתיימת טהרתו.

טהרת האהל והכלים:
גם האהל עצמו נטמא, וכן הכלים שבתוך האהל, ולכן יש להזות ממי הפרה על האהל והכלים.

המזה, הנושא והנוגע:
האיש המזה את המים על הטמא - אינו נטמא. הנושא את המים – נטמא טומאה חמורה, דהיינו שגם בגדיו נטמאים, ועליו לטבול ולהטביל את בגדיו ולהמתין עד הערב לטהרתו. אבל אין הנושא נטמא בנשיאת המים אלא אם יש במים שיעור של הזאה. ואילו הנוגע במים – נטמא רק גופו, אבל בגדיו אינם נטמאים.

טומאת מקדש:
הטמא טומאת מת ונכנס למקדש בלי שיטהר בהזאת מי הפרה, תיכרת נפשו מתוך הקהל, כי טימא את המקדש.

דרגות הטומאה:
המת עצמו נחשב 'אבי אבות הטומאה', האיש הנוגע במת נחשב 'אב הטומאה' וטמא שבעה ימים, ואם הוא נוגע באיש אחר הרי אותו איש נטמא עד הערב.

כפרה על העגל:
רש"י מביא כאן ממדרשו של רבי משה הדרשן טעמים לכל המצוות בפרה האדומה, שהן באות לכפר על חטא העגל: 'ויקחו אליך' – לכפר על מה שפרקו נזמי זהב והביאו. 'פרה' – תבוא האם ותקנח צואת בנה – העגל, כמו שפחה הנדרשת לקנח את צואת בנה שטינף פלטרין המלך.

חטא אדום:
'אדומה' – על שם שהחטא נקרא אדום. 'תמימה' – שהיו ישראל תמימים ונעשו בעלי מום, ועל ידי כפרת הפרה יחזרו להיות תמימים.

עול מלכות שמים:
'לא עלה עליה עול' – כי הם פרקו מעליהם עול מלכות שמים. 'אלעזר הכהן' – כשם שנקהלו על אהרן הכהן, אך לפי שאהרן עשה את העגל אין העבודה בפרה נעשית על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור. 'שריפת הפרה' – כשם שנשרף העגל.

מגיפה ופורענות:
'עץ ארז ואזוב ושני תולעת' – שלשה מינים, כנגד שלשת אלפי איש שמתו במגיפה בעגל.
רמז נוסף: הארז גבוה מכולם ואזוב נמוך מכולם, רמז שהמתגאה וחטא ישפיל עצמו ויתכפר לו. 'למשמרת' – כשם שחטא העגל שמור למשמרת, ובכל פורענות יש בה קצת מהעונש על העגל.

טומאה וטהרה:
'מטמא טהורים' – כשם שהעגל מטמא כל העוסקים בו (כדין עבודה זרה המטמאה), כך פרה מטמאת כל עוסקיה. 'מטהר טמאים' – כשם שנטהרו ישראל באפר העגל ששרף משה, כך יש להזות על הטמא מאפר הפרה.

מיתת מרים:
עם תחילה שנת הארבעים במדבר, כאשר מתו כל מתי מדבר ונשאר רק העדה השלימה הנותרת בחיים, הגיעה העדה בחודש ניסן אל מדבר צין והתיישב ב'קדש'. שם מתה מרים ואף נקברה שם. מרים מתה במיתת-נשיקה, אך לא נאמר בה מפורש 'על פי ה'', לפי שאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לכתוב לשון זה כלפי אשה.

מיתת צדיקים מכפרת:
נסמכה בתורה מיתת מרים לפרשת פרה, לומר שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה אדומה.

מי מריבה:
היות ובמשך ארבעים שנה היה להם לישראל באר מים בזכות מרים, הרי כעת לאחר מיתת מרים לא היה עוד מים. העם נקהלו על משה ועל אהרן והחלו לריב עמם באומרם: 'הלוואי גווענו באותה מיתה שמתו בה אחינו שמתו במגיפה, כי מיתת צמא מגונה ממיתה במגיפה! מדוע הבאתם את קהל ה' אל המדבר למות שם הם ובהמותיהם? ולמה העליתם אותנו ממצרים אל המקום הרע הזה? מקום שאין בו זרע ותאנה וגפן ורימון?'.

ויפלו על פניהם:
בעקבות מריבת הקהל, הלכו משה ואהרן אל פתח אוהל מועד ונפלו שם על פניהם, ואז נראה עליהם כבוד ה'.

תורה שבכתב

 

[התורה]

התפעלות ממי שמעביר על מידותיו יותר ממי שיכול להחיות מתים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (כא, ח).
פעם אחרי שסיפר הרה"ק בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע את הסיפור הידוע מהרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב זי"ע שמסר את התפילין היקרות בעבור קניית אתרוג, ואחר כך כשנפסל האתרוג אמר: 'אמנם, אתרוג כבר אין לי, אך לכל הפחות תהיה אצלי שמחת החג כראוי, ולא אכעוס על פסילת האתרוג, שאז גם שמחה לא תהיה לי'.
כשסיים הרבי לספר עובדה זו, הוסיף ואמר: 'רבונו של עולם, אילו יספרו לי כי הרה"ק מזלאטשוב החיה מתים - אין בכך חשיבות כה גדולה, כמו המעשה הזה לשלוט על עצמו ועל מידותיו, שלא להתרגז ולא להראות שום שמץ של כעס במצב כזה, מדרגה זו - גדולה מלהחיות מתים.
אינני מתפעל ממי שהחיה מתים או הראה מופתים, אני מתרגש לשמוע על מי שבכוחו לשלוט על עצמו ולהעביר על מידותיו'.
וכה פירש ה'אמרי חיים', 'עשה לך שרף ושים אותו על נס', 'שרף' הוא הצדיק המשפיע אור וחמימות להדבקים בו, והקב"ה אמר למשה רבנו עליו השלום - 'עשה לך שרף', תמנה על בני ישראל מנהיג וצדיק, 'ושים אותו על נס' - שיהיה במדרגה גבוהה למעלה מעשיית מופתים גרידא, והיינו 'על נס' - למעלה מנסים ומופתים, אלא שמדרגתו תהיה במה שמתגבר על מידותיו.
שרפי קודש (ח"א עמ' תרנ"ט), גליון מחוברים

 

[התורה]

טעם הג' - וידעו את מעלת הדברים הרוחניים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (כא ח).
ג' לַהֲעִירָם מַה יָּקְרוּ דְּבָרִים גְּבוֹהִים מִדְּבָרִים אַרְצִיִּים, כִּי נָחָשׁ שֶׁלְּמַטָּה מֵמִית, וְנָחָשׁ עֶלְיוֹן מְחַיֶּה. וּבָזֶה יַרְגִּישׁוּ אֶת אֲשֶׁר דִּבְּרוּ רָעָה עַל הַמָּן שֶׁבָּא מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא לֶחֶם הַקְּלוֹקֵל, וּבוֹחֲרִים בַּלֶּחֶם אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאָרֶץ, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה ה כ) 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע'.
אור החיים הק' - בפרשתנו

 

[התורה]

גם אברהם מחל

על הכתוב בפרשת השבוע (במדבר כא, ז) וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם, כותב רש"י: 'מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול'. ויש להקשות, שהרי בגמרא מסכת בבא קמא (צב, א) דרשו זאת מפסוק אחר, כמו שאמרו שם: 'מנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'', ואם כן, מדוע לא הביא רש"י דרש זה מאברהם, אלא דרש זאת ממשה רבינו?
תורה שבכתב

 

[התורה]

המים מהסלע בפרשת בשלח ובפרשת חוקת
שיטתו המחודשת של רבינו יוסף בכור שור, שהוצאת המים מהסלע הכתובה בפרשת בשלח, היא-היא הכתובה בפרשת חוקת

שתי פעמים אנו מוצאים בחמשה חומשי תורה שמשה רבינו הכה על הסלע להוציא מים. הפעם הראשונה היתה תקופה קצרה לאחר יציאתם ממצרים [בשנת ב' אלפים תמ"ח], כאשר באו לרפידים בסוף חודש אייר, כמו שנאמר בפרשת בשלח (שמות יז, א-ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וגו' וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וגו' וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וגו' וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה וגו'.

בשנת ב'תפ"ז

הפעם השניה, היתה כעבור כשלושים ותשע שנים [בשנת ב' אלפים תפ"ז], לאחר מיתת מרים הנביאה בחודש ניסן, כאשר פסקו מי הבאר, כמו שנלמד בהרחבה בפרשתנו (כ, א-יד) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וגו' וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וגו'.

כך היא ההבנה הפשוטה והמקובלת על כל מפרשי התורה, שמדובר בשני מקרים נפרדים ללא כל קשר ביניהם, האחד אירע כאמור בשנה הראשונה, והשני בשנה השלושים ותשע להיותם במדבר.

פעם אחת!

לעומת זאת, אנו מוצאים שיטה מחודשת ופלאית, אותה חידש רבינו יוסף בכור שור, שהיה מבעלי התוספות ותלמידו של רבינו תם, הכותב בפרשתנו על הפסוק (פסוק ח) קח את המטה, וז"ל: 'לפי הנראה לי, זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה 'והכית בצור ויצאו', אלא שלשם מספר איך פירנס הקב"ה את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו'.

כלומר, מחדש כאן הר"י בכור שור, רק פעם אחת בלבד היה מעשה שמשה הכה בסלע להוציא מים, וזהו המעשה הנזכר כאן בפרשת חוקת, ומה שנזכר גם בפרשת בשלח הוצאת מים מסלע, הוא-הוא אותו מעשה הנזכר בפרשתנו, אלא ששם סיפר הכתוב באופן כללי שכשהיו ישראל במדבר נתן הקב"ה להם מזון ומים ובשר, ואחר כך בפרשת חוקת פירש הכתוב את הדברים בהרחבה.

כמו השליו

יצויין, שבמהלך זה הולך רבי יוסף בכור שור 'לשיטתו', שכתב שגם פרשת ירידת השליו המוזכרת בפרשת בשלח, היא-היא פרשת ירידת השליו המוזכרת בפרשת בהעלותך, אלא שבפרשת בשלח נזכר הדבר בקיצור ובפרשת בהעלותך בהרחבה (והארכנו בכך במדור זה בגיליון פרשת בהעלותך).

ניסיתו במסה

הוכחה לשיטתו ששתי הפרשיות של הוצאת המים מהסלע היו מעשה אחד, כותב הר"י בכור שור, שהרי בפרשת בשלח כתוב (שמות יז, ז) ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ובפרשת וזאת הברכה נאמר (דברים לג, ח) אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ 'בְּמַסָּה' תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, הרי שהזכיר הכתוב את פרשת מי מריבה של פרשת חוקת בלשון 'במסה'.

מדבר סין -צין

סמך נוסף לשיטתו הוא מביא מדמיון לשון הכתוב, שבפרשת בשלח כתוב שם 'וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין, וגם בפרשת חוקת כתוב וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, משמע ששניהם היו במקום אחד, כי מדבר סין הוא מדבר צין.

דבריו אלו של הר"י בכור שור, נדפסו בשמו גם בדעת זקנים לבעלי התוספות, וכן בפענח רזא.

חורב או אדום

כנגד דעתו של הר"י בכור שור, ניצב החזקוני כאן החולק וכותב: 'ולאו מילתא הוא, שהרי מעשה הצור היה בחורב, ומעשה הסלע הזה היה בקדש בקצה ארץ אדום'.

עיוורי לב

כעין זה אנו מוצאים גם באבן עזרא כאן, שאמנם אינו מתייחס במישרין לשיטת הר"י בכור שור הכותב ששתי הפרשיות היו מעשה אחד, אלא בא לחלוק על דעת הסוברים (ראה רבינו בחיי ועוד) שהסלע המוזכר בפרשתנו הוא אותו סלע המוזכר בפרשת בשלח, ועל כך כותב האבן עזרא בחריפות (פסוק ח בסוף דבריו): 'טעו רבים ואמרו, כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עִוְרֵי לב, כי הצור הוא בחורב, וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה', עכ"ל, כוונתו לומר, שאין יתכן שהצור שהיה בחורב, הגיע עד לקדש הנמצא בארץ אדום במקום רחוק.

נסעו מסין

גם בהערות היעב"ץ על ספר פענח רזא (נדפס מכתב יד, בקובץ ישורון, לד, עמוד קנז) כותב בחריפות כנגד דעת הר"י בכור שור, וז"ל: 'והנה הכל הבל ורעות רוח... ומדבר צין במדבר סין נתחלף לו, כי הנה במים ראשונים ממדבר סין נסעו ובאו לרפידים ואין מים לשתות, שזה היה מעשה בתחלת הארבעים שנה, וכו', וזה היה במדבר צין כשמתה מרים בסוף ארבעים, ושתי מריבות היו על המים, בשני פעמים חלוקים ורחוקים זו מזו בזמניהם'.

יש לשים לב שיש בדבריו שתי הערות: א. שמדבר צין אינו מדבר סין. ב. שבפרשת בשלח נסעו ממדבר סין לפני הוצאת המים מהסלע, ובפרשת חוקת הגיעו למדבר צין לפני הוצאת המים מהסלע. (וראה עוד בספר חידושי-רבינו-הגרי"מ [פיינשטיין], מה שהקשה עוד על הר"י בכור שור).
תורה שבכתב

 

[התורה]

תורה בטהרתה
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר וגו' תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב)

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – מהו האופן בו צריך ללמוד תורה, תְּמִימָה – בשלימות העיון והעומק, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – שלא יהיה בלומד חסרון של יראת שמים, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – שלא עלה על הלומד עול של לימוד חכמות חיצוניות.

(הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע, תורה שבכתב)

 

[התורה]

המחשה עם האצבעות
וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ (במדבר יט, ד)

בספר 'מושב זקנים' מבעלי התוספות כתבו דבר נפלא, שכל פסוקי פרשת פרה רומזים ללימוד התורה, ועל פסוק זה כתבו שיש לדרוש כך: אל תקרא מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, אלא 'מְדַמֶה בְּאֶצְבָּעוֹ', כלומר, שהלומד תורה עם חבירו, לפעמים כשצריך להסביר הדבר היטב ולהעמידו על בוריו, הוא צריך להשתמש באצבעותיו להראות לו דמיון ודוגמא.
תורה שבכתב

 

[התורה]

סֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'

בפרשתנו נאמר (במדבר כא, יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'. מהו אותו "ספר מלחמת ה'"? - א. לדעת רש"י: אין זה ספר מסוים, אלא מלשון 'סיפור', שיספרו על מלחמות ה'. ב. לדעת בעל אבן-עזרא והרמב"ן, היה זה ספר מימי אברהם אבינו בו היו כתובים כל מלחמות העולם, להודיע שהקב"ה הוא עשה כל המלחמות והניצחונות. ג. לדעת תרגום יונתן, הכוונה לספר התורה, בו כתובים מלחמות ה'. ד. לדעת 'מדרש אגדה' הכוונה על 'חומש שמות' שבו כתובים המלחמות שעשה ה' במצרים. ה. לדעת הרוקח, הכוונה לחומש דברים, ששם (פרק ב) כתובים מלחמות ה'.
תורה שבכתב

 

[התורה]

סירובו של מלך אדום לתת לישראל לעבור בארצו

נלמד על השליחים ששלח משה אל מלך אדום לבקש רשות לעבור בארצו בדרך לארץ ישראל, תוך הבטחה לשמור על שדותיו ולקנות ממנו מים. אך הוא סירב בתוקף ומודיע שיילחם בחרב אם יעברו בארצו.

חוב משותף:
לקראת כניסת בני ישראל לארץ, שלח משה שליחים את מלך אדום לומר לו: 'כה אמר אחיך ישראל, הלא אנחנו אחים בני אברהם, ועל שנינו היה מוטל החוב של השעבוד במצרים. אולם אביכם, עשיו, עזב את אבינו יעקב, כי לא רצה לפרוע את החוב של שעבוד מצרים והטיל כל החוב עלינו'.

צער בקבר:
'ידוע לך כל התלאה שמצאה אותנו כאשר אבותינו ירדו מצרימה, שם ישבנו ימים רבים בהם המצרים הרעו לנו וסבלנו צרות רבות, ואף אבותינו בקבר הצטערו על הפורענות שבאה עלינו'.

ונצעק:
'כשצעקנו אל ה' שמע את קולנו, בהתאם לברכה שבירך יצחק אבינו את יעקב 'הקול קול יעקב', שאנו צועקים ונענים, ושלח ה' את משה הנקרא 'מלאך' (כי הנביאים נקראים מלאכים) להוציא אותנו ממצרים'.

בדרך המלך:
המשיכו השליחים ואמרו למלך אדום: 'אנו עומדים להיכנס לארץ ישראל, ואין לך לערער על הירושה, כשם שלא פרעת את החוב, ולכן נבקש ממך לעשות לנו מעט עזר להיכנס לארץ. כעת אנו נמצאים בעיר קדש, בקצה הגבול שלך, נעבור נא בארצך בדרך אל ארץ ישראל'. 'לא נעבור בשדה ובכרם לקלקל אותם, אלא נלך בדרך המלך ואף נחסום את הבהמות שלא יטו ימין ושמאל לאכול השדות'.

הנאה וריווח:
'זאת ועוד, למרות שיש בידינו מָן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה מהם, אלא נקנה ממכם אוכל ומים, כדי שתהיה לכם מכך הנאה וריווח' (מכאן לאכסנאי שגם אם יש בידו מה לאכול שיקנה דבר מה מהחנווני כדי להנות אותו).

חרב בירושה:
מלך אדום סירב לבקשה וענה להם: "אל תעברו בי! ואם אתם מתגאים בקול התפילה שהוריש לכם אביכם, כשאמרתם 'ונצעק אל ה'', אם תעברו בארצי אני אצא לקראתכם בחרב שהוריש לי אבי שנאמר בו 'על חרבך תחיה'".

אין דבר:
בני ישראל מבקשים שוב ואומרים למלך אדום: 'נעבור ברגלינו ובמסילה נעלה (בלי להזיק לשדות וכרמים), נקנה אצלך מים בתשלום מלא עבורנו ועבור בהמתנו, ואין דבר המזיק אותך'.

בעם כבד:
אך מלך אדום דבק בסירובו, וענה נחרצות "לא תעבור!". הוא גם יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, כהבטחה שניתנה לעשיו 'והידיים ידי עשיו'. נוכח כן, עזבו אותו בני ישראל והלכו בדרך אחרת.
תורה שבכתב

 

[אברך מישיבת מיר]

תפילה בהכנעה
פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ (במדבר כ, יח) אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם וכו', ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי ועל חרבך תחיה (רש"י)

תפילה צריכה להיות מתוך הכנעה וענוה, אבל אם אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אם התפילה מביאה אתכם לידי גאוה, אין בכוחה להציל מידי עשיו ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי וכו'.

(הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע, תורה שבכתב)

לחץ כדי לכווץ...

באמת יש כמה הלכות בצורת העמידה לתפילה שלא תהיה בדרך גאוה

 

[אברך מישיבת מיר]

אצל הבאר היו עצי פרי - המניבים פירות מדי יום

וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת (כ, ה).
מה שהזכירו אלו ג' מינין דוקא עיין בספר אגרא דכלה. ובפשוט יש לומר לפי מה דאיתא בילקוט ראובני, ז"ל, אצל הבאר היו נטועים תאנים ורמונים וגפנים ותפוחים, והן עושים פירות בני יומן כשם שהיו בברייתו של עולם עכ"ל, ולכן כיון שנסתלק הבאר היו מתרעמין על אלו המינים שחסר מהם. ומה שלא התרעמו על תפוחים, כי הם אינם מז' המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וגם המרגלים הביאו אשכול ענבים ומן הרמונים ומן התאנים, ולכן היו מתרעמין שחסר להם זה במדבר.
ליקוטי אמרי יוסף - בפרשתנו, גליון מחוברים

לחץ כדי לכווץ...

כשעברו ממקום למקום גדלו חדש לא היה להם דין ערלה מכיון שגדלו בנס?

 

[התורה]

באמת יש כמה הלכות בצורת העמידה לתפילה שלא תהיה בדרך גאוה

לחץ כדי לכווץ...

מסתבר כוונתו להאמור בתוספתא דברכות (פ"א הו"ד בבבלי ברכות לד. ובירושלמי שם פ"א ה"ה):
השוחה בכל ברכה וברכה, מלמדים אותו שלא ישחה, ונפסק בטוש"ע (או"ח קיג, א).
הן אמת שנחלקו בטעמו:
בתוס' (ברכות לד:) פירשו משום חשש יוהרא,
אמנם הט"ז (שם) פירש משום שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור.

אגב, יעוי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' צו, שכתב שבזמנו לא היה בחור רשאי ללבוש טלית קטן על בגדיו משום חשש יוהרא.
ועי' אור לי לבעל השד"ח (סי' כד), ושו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' א).

 

[אברך מישיבת מיר]

מסתבר כוונתו להאמור בתוספתא דברכות (פ"א הו"ד בבבלי ברכות לד. ובירושלמי שם פ"א ה"ה):
השוחה בכל ברכה וברכה, מלמדים אותו שלא ישחה, ונפסק בטוש"ע (או"ח קיג, א).
הן אמת שנחלקו בטעמו:
בתוס' (ברכות לד:) פירשו משום חשש יוהרא,
אמנם הט"ז (שם) פירש משום שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור.

אגב, יעוי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' צו, שכתב שבזמנו לא היה בחור רשאי ללבוש טלית קטן על בגדיו משום חשש יוהרא.
ועי' אור לי לבעל השד"ח (סי' כד), ושו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' א).

לחץ כדי לכווץ...

כתוב משהו שעניו יהיו למטה וכן כתוב במשנה ברורה שלא יתפלל זקוף וכן שאסור לשיר עם החזן

 

[התורה]

כתוב משהו שעניו יהיו למטה וכן כתוב במשנה ברורה שלא יתפלל זקוף וכן שאסור לשיר עם החזן​

לחץ כדי לכווץ...

כוונתו ליבמות (קה:):
ר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: נשא לבבנו אל כפים. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפלה; אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.
ויעו"ע ערוה"ש (או"ח צה ד)​

 

[התורה]

שמן ודבש במדבר
לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת (במדבר כ, ה)

מדוע זה התלוננו רק על מחסור בזרע ותאנה וגפן ורימון, ולא הזכירו שמן ודבש, שגם הם משבעת המינים?

שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ה'חתם סופר' (פרשת שלח ד"ה וישאוהו) וה'משך חכמה', שניהם מבארים, שעל שמן ודבש לא התלוננו, כי טעם של שמן ודבש לא היה חסר להם במדבר, שהרי היו אוכלים את המן, אשר היה טעמו כצפיחית בדבש (שמות טז, לא), וכן היה טעמו כטעם לשד השמן (במדבר יא, ח).

תורה שבכתב

 

[התורה]

לשון יווני – מדוע?
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ, י) המורים סרבנים, לשון יווני שוטים, מורים את מוריהם (רש"י)

מדוע אכן נקט משה רבינו דווקא בלשון 'המורים' שהוא בלשון יווני?

מבאר הגאון רבי יצחק יהודה טרונק זצ"ל, אבד"ק קוטנא, בספרו 'מקרא מפורש': יהודים ההולכים לאור חכמת התורה, יודעים שהדורות הקודמים היו גדולים וחשובים יותר מאתנו, כי חכמת התורה אין מקורה בשכל האדם, אלא מקורה בהתגלות אלוקית בהר סיני, ולכן הדורות הקודמים שקרובים יותר להר סיני חשובים יותר מאתנו, ואנו מכבדים את הדורות שלפנינו.

לעומת זאת, בחכמת היוונים, שכידוע היא השורש של כל חכמות הגוים וחכמות הטבע, רואים את עצמם חשובים יותר מהדורות הקודמים, כי חכמת הטבע אשר מקורה בשכל האדם, היא מתפתחת ומשתכללת בכל דור ודור, והדורות הראשונים שלהם לא השיגו אחד מני אלף מהחכמות והטכנולוגיות שחידשו בדורות האחרונים. לכן אצל הגוים מזלזלים במוריהם ובדורות שלפניהם, כי הצעירים רואים עצמם יותר חכמים מהדורות הקודמים להם.

לכן, כאשר הוכיח אותם משה על שהם מורים את מוריהם, השתמש דווקא בלשון יוונית, לומר להם שהתנהגות זו היא תכונה המתאימה לחכמת היוונית.

תורה שבכתב

 

[התורה]

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (כ, א)

אמרו חז"ל (ברכות יח, א) שצדיקים במיתתם קרויים חיים, לכן דקדק הכתוב לומר ותמת 'שם', ותקבר 'שם', כלומר, שרק שם מתה ונקברה, אבל עדיין היא חיה וקיימת בעולם העליון.

(אור החיים הק')

 

[התורה]

שלא לצער את השכינה
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם (במדבר כא, ז) מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול (רש"י).​

לימוד עצום מלמד אותנו רש"י הק' בפסוק זה. גם אם אירע מה שאירע, ואדם מסוים פגע בנו, יודע יהודי להתעלות מעל עצמו, למחול לו מחילה גמורה, ולהסיר מהלב כל טינה כלפי הפוגע. יהודים רחמנים בני רחמנים, נוהגים בחמלה ובוותרנות גם כלפי מי שפגע בהם, ומוחלים לו בלב שלם. סיפור מופלא מספר הגה"ק רבינו חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א זי"ע בספרו 'מראית העין' (פירוש על מדרש תמורה), כפי שסיפר לו רבו הגה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע בעל 'אור החיים' הק', שהיה פעם עשיר אשר השפיל וביזה את אחד מחכמי התורה, ואותו חכם אמר לבעל אור-החיים הק': דע לך, תיכף ומיד כאשר העשיר ביזה אותי, מחלתי לו מחילה גמורה, וזאת משום שידעתי שעוונות ישראל מצערים את השכינה הק', ואם לא אמחל לו, נמצא שהוא ישאר עם חטא ועוון, וזה יגרום צער לשכינה! ואיך אפשר לי שלא למחול ולגרום חלילה צער לשכינה?​ מחילה בלילה​ סיפר והעיד על עצמו מרן הגאון חכם בן ציון אבא שאול זי"ע, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שמימיו לא נשא בלבו קפידה על מישהו, כי היה תמיד מוחל תיכף למי שפגע בו, מלבד מקרה אחד חריג שאדם פגע בו קשות ללא כל הצדקה, והיה קשה למחול לו. אבל באותו הלילה, כשהגיע לומר קריאת שמע שעל המיטה, אשר נהוג לומר בו 'רבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי', החל להרהר לעצמו: לא לומר היום את הנוסח הזה? - לא בא בחשבון!... על כן ישב עם עצמו זמן רב, עד שניקה מלבו כל טינה כלפי אותו אדם, ומחל לו מחילה גמורה, ואז פתח ואמר בלב שלם: 'רבונו של עולם הריני מוחל'... תורה שבכתב​