לך לך פנינים לפרשת לך לך (מלוקט)

[התורה]

הבטחת גבוה כנתינה ביד
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו).
ביאר רבינו אור החיים הקדוש זצ"ל את עומק אמונתו של אברהם אבינו בהבטחת זרע כוכבי השמים, על פי יסוד הדין הידוע בגמרא במסכת ראש השנה (דף ו.) ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ודין הבטחת צדקה כדין נדר, שמשעה שיצאו הדברים מפי הנודר הרי הם נחשבים כאילו כבר הגיעו ליד הגזבר וממונם מופקד ועומד שם.
וזהו שנאמר "וְהֶאֱמִן בַּה'" – שראה אברהם אבינו את ברכת ה' כאילו היא כבר מופקדת ואצורה אצל נאמן, ואם תתמה כיצד שייך להחזיק בברכה שעדין לא באה לעולם וכאילו היא כבר מופקדת בידו, לזה אמר הכתוב "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה": החשיב אברהם את דיבורו של הקדוש ברוך הוא כדין צדקה, וממילא חל עליה דין מסירה גמורה בפועל ממש, והאמין בה בליבו ובנפשו כאילו כבר מחזיק בה בידיו בירושה קיימת.
- אור החיים הקדוש, בפרשתנו -​

 

[התורה]

פירעון הקפותיו מתוך קידוש השם
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל..." (יג, ג). ופירש רש"י: "בחזרתו פרע הקפותיו".
ויש לבאר בזה, כיצד הלוו לאברהם אבינו בלא ערבונות כאשר ירד למצרים מפני הרעב. אלא ביאר מרן בעל ה"אילת השחר" זצ"ל, שמכיוון שבכל תחנה ותחנה במסעיו היה אברהם קורא בשם ה' ומדבר על אמונה ויושר, ראו בו הכל אדם הגון וישר מאין כמוהו, וסמכו עליו בעיניים עצומות שבוודאי ישלם את כל אשר לווה בהקפה.
נמצא, שדקדוקו של אברהם אבינו לפרוע את חובותיו מיד עם חזרתו, לא היה רק משום מידת הנימוס והיושר האישי, אלא מכוח חובת קידוש השם – להראות לכל שהאמונה בה' מחייבת את האדם להנהגה ישרה ואמינה במשאו ומתנו עם הבריות.
- אילת השחר, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

סדר מסעיו של אברהם בחזרתו
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה" (יג, ג).
דקדק הכתוב בלשון "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" ללמדנו שאברהם אבינו עלה ממצרים אל ארץ כנען בדיוק באותה הדרך שבה ירד, וחזר והתאכסן אצל אותם פונדקאים שאירחו אותו בתחילה.
וביאר רש"י הקדוש שני טעמים נפלאים להנהגה זו:
הטעם הראשון הוא ללמד דרך ארץ לכל אדם, שלא ישנה מאכסניה שלו, אלא יחזיק טובה לאלו שאירחוהו בעבר ולא יפנה לאחרים.
הטעם השני הוא מפני שבירידתו למצרים מפני הרעב לא היה בידו ממון מספיק, ובעלי האכסניות האמינו לו והלוו לו מזון ולינה, ועל כן בחזרתו כשהיה ברכוש גדול חזר לפרוע להם את הקפותיו כדת וכדין.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

עד כמה היא כוחה של ברכה?
כשאין לנו יכולת מעשית לעזור לחבר בצרה, נותר בידינו נשק רב-עוצמה שהפקיד בידינו הבורא: הכוח לברך.
ברכה הנובעת מעין טובה אינה רק איחול מנומס, אלא חסד אקטיבי שמושך שפע לעולם. על פי המקורות, המברך זוכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יברך אותו חזרה - ואפילו עצם המחשבה הטובה פותחת שערי שמים עוד לפני שנאמרה מילה.
אל תזלזלו ב"בהצלחה" או "בוקר טוב" שנאמרים מכל הלב, ואל תשכחו להשיב למברכיכם. כולנו מחכים לברכה משמים, בזמן שהמפתח להעניק אותה זה לזה כבר נמצא בפה שלנו.

---

בפרשת לך לך, לצד הבטחת הארץ, הפסוק מדגיש פעמיים: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". מדוע? אלא שהקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם שיהיה לגוי גדול ויקבל את הארץ, אבל כרגע יושבים שם כנענים.
הדבר הייחודי שאברהם מעמיד בעולם זה ההכרה וההבנה למי שנמצא פה. הבטחה אלוקית לא אומרת שהוא הולך לגנוב מהכנענים; כרגע זה שלהם, ואין לו שום הצדקה לקחת זאת מהם.
וזו הייתה בדיוק הטעות של לוט, שחשב: "אני היורש, הקרקע כבר שלי", ורעה בשדות זרים. אברהם מבין שזה ייעוד, והקדוש ברוך הוא יביא את הדברים בדרך הנכונה, רק כשישלם עוון האמורי. עד אז הוא כורת ברית עם ענר, אשכול וממרא, במהלך שבו כל הגויים יכירו במלכות השם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

 

[התורה]

עושר האדם בזכות אשתו
"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים..." (יב, טז).
דרשו חז"ל במסכת בבא מציעא (דף נט:) על פסוק זה, לעולם יהא אדם זהיר ומדקדק בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של האדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. ועל פי יסוד זה היה אומר רבא לבני מחוזא: הוקירו ותכבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו, ותתקיים הברכה בנכסיכם.
למדנו מכאן, שאין עושרו והצלחת נכסיו של האדם תלויים בריבוי השתדלותו ובחכמת מסחרו, אלא עיקר צינור השפע וההטבה העליונה נפתח בזכות כבוד הבית וההנהגה הראויה והמכובדת כלפי מחברתו.
- בבא מציעא נט, ב, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

שרי מלכה במצרים
"וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַרְעֹה" (יב, טו).
דבר חידוש עצום כתב מרנא החתם סופר זי"ע בשם הרמב"ן, שכאשר נלקחה שרי אל בית המלכות, שהתה שם שישה חודשים תמימים, ובכל אותו הזמן הייתה שרי מלכה בפועל על כל ארץ מצרים. ורק לאחר חצי שנה זו, הביא ה' נגעים גדולים ורעים על פרעה ועל ביתו, ובעל כורחו נאלץ להשיב את שרי אל אברם כשהיא בקדושתה.
כהוספה נפלאה ליסוד זה, יש לציין את מה שחידש הגאון הקדוש רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו 'תפארת יהונתן', שאפשר שבאותם ימים מינה פרעה את אברם למשנה למלך על מצרים, כדרך שעשה לימים אחשוורוש למרדכי היהודי בעבור אסתר המלכה, ומתוך כך נתגדל שמו של אברם והיה לו שררה וכבוד בין המצרים.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

משיב כעניין לשואל שלא כהלכה
"עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם..." (יד, ב).
מעשה נפלא מספרים על הגאון הקדוש רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע עוד בהיותו ינוקא ותינוק של בית רבן הלומד ב"חדר". פגע בו אדם אחד וביקש לבוחנו, שאל אותו: בני, הגידה נא לי מה היה שמו של מלך סדום? השיב לו הילד מיד כי הדבר מפורש במקרא בפרשת לך לך: "ברע מלך סדום".
ביקש אותו שואל להתחכם ולהקשות עליו, ואמר לו: והרי בסדר פטום הקטורת שבסידור אנו אומרים "מלח סדומית רבע", ומכאן ששמו היה רבע ולא ברע.
חייך הילד בחכמתו המופלאה והשיב לו כעניין: אמנם כן, בתחילה כאשר ישבה העיר שלווה על מכונה 'ברע' היה שמו של המלך, אלא שלאחר שהפך ה' את סדום ואת עמורה, נהפכו גם אותיות שמו של המלך ומ'ברע' נעשה שמו 'רבע'.
- אור לישרים -​

 

[התורה]

נס עצום בראיית ד' רוחות העולם
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (יג, יד).
עמד רבינו אור החיים הקדוש זצ"ל על שינוי לשון הכתוב שלא נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם" כבכל מקום, אלא פתח בתיבות "וַה' אָמַר". וביאר בזה יסוד נפלא, שבא הכתוב ללמדנו שכל זמן שהיה לוט הרשע דבוק באברהם, נסתלקה ממנו נבואה זו, והיה הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה כביכול מתי ייפרד הרשע מעליו, ותיכף ומיד כשנעשה הדבר נגלה אליו ה' להראותו את הארץ.
עוד ביאר האור החיים הקדוש את כפל הלשון "מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם", שבא לרמוז על נס עצום ונורא שעשה ה' לאברהם באותה שעה: שזיכהו בכוח ראייה נעלה מעל גדר הטבע, וזכה לראות את כל ד' רוחות העולם בבת אחת – צפונה ונגבה וקדמה וימה – כשהוא עומד במקום אחד, מבלי שהוצרך כלל לסובב את ראשו או את גופו.
- אור החיים הקדוש, בפרשתנו -​

 

[התורה]

ענווה כשפלות עפר הארץ
"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טז).
ביאר הגאון הקדוש רבי יצחק מראדוויל זי"ע בספרו 'אור יצחק' את עומק כוונת הכתוב בהשוואת זרעו של אברהם אבינו לעפר הארץ, מעבר להבטחה הפשוטה של ריבוי הכמות.
רמז יש בדבר למעלת המידות וההכנעה, שדווקא מי שמחזיק את עצמו במידת הענווה והשפלות בעיני עצמו כעפר הארץ, כהנהגת אברהם אבינו שאמר "ואנכי עפר ואפר", רק הוא יוכל להימנות בכלל זרעו של אברהם. נמצא שאין ההשתייכות לברכת האבות תלויה רק ביחס יחוס גשמי, אלא בעיקר בסיגול מידת השפלות, שהיא המפתח האמיתי להיכלל בזרע ברך ה'.
- אור יצחק, להרה"ק רבי יצחק מראדוויל זי"ע, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

כפירתו של לוט ועזיבת המקור​

"וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (יג, יא).
עמד רש"י על ביאור תיבת "מִקֶּדֶם" ומצא בה שני פנים, המשלבים בין תנועתו הפיזית של לוט לבין שפלותו הרוחנית:

• על פי הפשט: פירש שנסע לוט ממקום תחנותו של אברהם והלך לצד מערב, ונמצא שנע ממזרח למערב, וזהו שנאמר שנסע מן ה'קדם'.
• על פי הדרש: פירש דרש עמוק ומבהיל, שהסיע לוט את עצמו מקדמונו של עולם, ועמד ואמר בדעתו: "אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו".

למדנו מכאן יסוד נורא, שפרישתו של לוט מאברהם אבינו לא הייתה רק מחלוקת ממונית של רועים או רצון בהרחבת גבולין גשמית, אלא היא ביטאה כפירה גמורה בה' יתברך ורצון להשתחרר מעולו של עולם ומקדושת האמונה, ומתוך כך נתגלגל וירד אל סדום שטופת הזימה.
- תורה שבכתב -

 

[התורה]

מהות משל עפר הארץ בישראל​

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טז).
ברובד הפשט, המשיל הקדוש ברוך הוא את זרעו של אברהם לעפר הארץ כדי להבטיח לו על ריבויים העצום שלא יוכל להימנות. אולם במדרש חז"ל (בראשית רבה מא, ט) הפליגו בביאור משל זה, ומצאו בו ארבעה יסודות עמוקים המאפיינים את מהותם ותולדותיהם של כנסת ישראל בעולם:
מה עפר הארץ נמצא מסוף העולם ועד סופו, כך נגזר על בניך שיהיו מפוזרים ומטולטלים בכל קצווי תבל. ומה עפר הארץ אינו מתברך ואינו מוציא פירותיו אלא על ידי ירידת הגשמים, כך ישראל אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים חיים. ומה עפר הארץ סופו שמבלה ומכלה אפילו את כלי המתכות החזקים ביותר והוא עצמו נותר קיים לעד, כך ישראל – כל עובדי הכוכבים והאימפריות הגדולות בטלים מן העולם והם קיימים לנצח. ומה עפר הארץ עשוי דייש שכל הכל דורכים עליו, כך בעוונותינו בניך עשויים דייש ומעונים תחת ידי העמים.
נמצא שברכת העפר טומנת בחובה הן את קושי הגלות והשפלות הנוחתים על ישראל, והן את סוד נצחיותם המופלאה שאינה תלויה אלא בדביקותם בתורה הקדושה.
- בראשית רבה מא, ט, תורה שבכתב -