פרק ראשון: הרקע, השאלות והמקורות
המחלוקת בין חסידים למתנגדים הותירה אחריה ספרים, איגרות, חרמות וסיפורים. כמה מהם מוכרים לכל מי שעסק בנושא, ואחרים נשארו בין דפי תשובות והקדמות. מתוך החומר הזה אפשר לפגוש את עמדותיהם של גדולי התורה, אך גם להיווכח עד כמה התמונה מורכבת.
לא כל ביקורת על מנהג חסידי היתה התנגדות לחסידות כולה. לא כל קשר עם אדמו"ר העיד על הסכמה לדרכו. לפעמים גדול בתורה חלק בחריפות על הנהגה מסוימת, ובאותה שעה הכיר בגדלותם של הנוהגים בה. גם התקופה שבה נאמרו הדברים חשובה: החסידות בראשיתה, כאשר דרכיה עוד התגבשו, אינה אותה מציאות ציבורית שפגשו גדולי התורה מאה שנה לאחר מכן.
בסדרה של עשרה מאמרים ננסה לעקוב אחר הדברים מתוך המקורות. נתחיל בביקורת המוקדמת ובמחלוקת הגלויה בימי הגר"א, נעבור אל הנודע ביהודה, בעל "זכרון יוסף", רבי חיים מוולוז'ין והחתם סופר, ונגיע אל העדויות וההתבטאויות מן הדורות האחרונים. הפרק האחרון יעסוק בפולמוס שהתעורר סביב הספר "הגאון", ובדרך שבה הוצגה המחלוקת הישנה לקוראים חדשים.
נוסח אחר בבית הכנסת
בתשובה העוסקת בשינוי נוסח התפילה מזכיר החתם סופר את שני רבותיו, רבי נתן אדלר ובעל ההפלאה. שניהם התפללו בנוסח האר"י, ואילו הציבור בבית הכנסת שלהם התפלל בנוסח אשכנז. החתם סופר עצמו נשאר נאמן לנוסח אבותיו, הסביר את מעלתו וחלק על הטענה שיש להעדיף עליו נוסח אחר. ובכל זאת, כאשר נשאל אם למנוע ממתפלל בנוסח ספרד לעבור לפני התיבה, ביקש שלא לעורר מחלוקת בשל כך.
התשובה הזאת, שעוד נעסוק בה בהמשך הסדרה, מציבה לפנינו שאלה רחבה: כיצד מבררים את יחסו של גדול בתורה לחסידות? האם מתוך הכרעה בעניין נוסח התפילה? מתוך יחסיו עם אחד ממנהיגיה? מתוך משפט חריף בדרשה, או מתוך מכתב ששלח בעת מחלוקת?
כל אלה עשויים ללמד הרבה, אך לעתים הם מלמדים דברים שונים. אפשר לחלוק על הנהגה ולהעריך את בעליה. אפשר להתנגד לדרכה של תנועה, ובאותה שעה להכיר בגדלותם של אנשים המשתייכים אליה.
משום כך ננסה בכל פרק לברר מה נאמר, באילו נסיבות ועל מה בדיוק נסבה המחלוקת. במקום שבו נשאר ספק, נציין אותו.
כשהשינוי נכנס אל חיי הקהילה
המחלוקת נגעה בעניינים עמוקים של עבודת ה', אבל ביטוייה היו לעתים קרובות דברים שהתרחשו בחיי היום-יום: נוסח התפילה, אופן התפילה, זמניה, השחיטה וההתכנסות במניינים נפרדים.
כדי להבין מדוע עוררו הדברים התנגדות, צריך לזכור מה היתה משמעותה של קהילה. בית הכנסת, הרב, השוחט ומנהגי המקום חיברו את בני העיר למסגרת משותפת. כשהוקם מניין חדש, או כשקבוצה החלה לסמוך על שוחט משלה, התעוררה שאלה שנגעה לכל בני הקהילה. גם אם בעלי המנהג החדש ראו בו תוספת לעבודת ה', אחרים יכלו לראות בו פגיעה בסדר שהיה מקובל עד אז.
מן הצד החסידי היתה להתכנסות המשותפת משמעות רוחנית. התפילה עם אנשים המבקשים לעבוד את ה' בדרך דומה, הנסיעה אל הצדיק ושמיעת דברי תורה מפיו היו חלק מחיי החסידות. דברים שנתפסו אצל מתנגדיה כהיבדלות מן הציבור, נתפסו אצל חסידיה כאמצעים לחיזוק עבודתם.
כאן כבר אפשר לראות כיצד אותו מעשה מקבל שתי משמעויות. הקמת מניין יכולה להיות בעיני אדם אחד התרחקות מן הקהילה, ובעיני חברו הדרך להתפלל בכוונה ובהתעוררות. בירור המחלוקת דורש להקשיב לשתי המשמעויות, ולבדוק גם את השאלות ההלכתיות שהיו כרוכות במעשה.
תורה, תפילה ודבקות
לצד המנהגים עמדה שאלה יסודית יותר: כיצד צריכה להיראות עבודת ה'?
לימוד התורה, התפילה, היראה והדבקות היו יקרים לכל הצדדים. המחלוקת התעוררה כאשר ביקשו לקבוע את מקומו של כל אחד מהם ואת היחס ביניהם. מהי תורה לשמה? מה נדרש מן האדם בשעת לימודו? כיצד שומר הלומד על יראת שמים? ומה יעשה מי שמבקש להגיע להתעוררות בתפילה, אך הכנתו מתארכת?
אין דרך לברר שאלות כאלה באמצעות התיאור הרווח שלפיו אלה עסקו בתורה ואלה עסקו בתפילה. בספרות החסידית מצויים דברים רבים על מעלת התורה ועל חובת לימודה. ב"נפש החיים", המזוהה כל כך עם רבי חיים מוולוז'ין ועם עולם הישיבות, מוקדש שער שלם לתפילה ולעולמות שהיא פועלת בהם.
הבירור מתחיל דווקא במקום שבו שני הצדדים מדברים על אותם ערכים. רבי חיים מוולוז'ין פותח את השער הרביעי של ספרו בדיון על לימוד תורה לשמה ועל היחס שבין הלימוד לדבקות. בעל התניא מבאר בפרק החמישי את המעלה המיוחדת של השגת התורה בשכל האדם. קריאה בשני הספרים מגלה עולם עשיר בהרבה מן החלוקה הפשוטה בין שכל לרגש.
בהמשך הסדרה נעמוד על ההבדלים מתוך הלשונות עצמן. לעתים מדובר במחלוקת מפורשת; לעתים בשינוי הדגשה, שיש לו משמעות גדולה בדרך שבה האדם מכוון את חייו.
הקבלה ומידת פרסומה
גם מקומה של הקבלה היה מן העניינים שעלו בפולמוס. כאן יש להיזהר במיוחד מהנחות מוקדמות. הגר"א עסק בעומק בתורת הנסתר, ורבי חיים מוולוז'ין בנה חלקים נרחבים מ"נפש החיים" על דברי הזוהר והמקובלים. עצם העיסוק בקבלה אינו מסביר אפוא את ההבדל בין המחנות.
השאלות היו קשורות גם לאופן שבו דברי הקבלה מתפרשים, למי הם נמסרים ולמסקנות שמסיקים מהם בעבודת ה'. עניין הנלמד בין תלמידי חכמים בקיאים עשוי לעורר חשש כאשר הוא נעשה הוראה לציבור רחב. הנהגה של אדם גדול, היודע את טעמה ואת גבולותיה, עשויה להיבחן אחרת כשהיא הופכת למנהג של רבים.
כך, למשל, בתשובתו הידועה של הנודע ביהודה בעניין אמירת "לשם יחוד", עולה ביקורת על הכנסת נוסחאות וכוונות אל עבודתם של אנשים שאינם מבינים אותן. כדי ללמוד ממנה על יחסו לחסידות, נצטרך לקרוא את השאלה ואת התשובה בשלמותן, ולברר מה בדיוק עורר את ביקורתו.
בכל פעם שנמצא התנגדות למנהג מסוים, נבדוק מה היה תוכן ההתנגדות, ועד היכן ביקש הכותב להחיל אותה.
המרחק שבין מכתב לסיפור
החומר על חסידים ומתנגדים כולל סוגים שונים של מקורות. יש תשובות שהמחבר הדפיס בספרו, מכתבים שנשתמרו, כרוזים שנועדו להשפיע על הציבור, ועדויות של תלמידים ובני משפחה. לצדם יש סיפורים שנמסרו בעל פה ונכתבו לאחר זמן.
לכל אחד מהם יש ערך, אבל השימוש בהם צריך להתאים לטיבם. מכתב שנכתב בעת האירועים מאפשר לשמוע את דברי הכותב באותה שעה. זיכרון של תלמיד יכול ללמד על הנהגת רבו ועל שיחות ששמע מפיו. סיפור מאוחר עשוי לשמר מסורת חשובה, אך יש לברר מי מסר אותו, מתי נכתב ומה ידוע על גלגוליו.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בנושא שעורר רגשות עזים. משפטים קצרים ניתקו לעתים מן ההקשר שבו נאמרו. סיפורים עברו ממקום למקום, ולעתים קיבלו בדרך פרטים נוספים. גם שם שניתן לקטע אינו מוכיח למי כוונו הדברים שבתוכו.
משום כך נחזור ככל האפשר אל המקור המלא. כאשר נביא עדות של בן על אביו, נאמר שזו עדותו של הבן. כאשר נציג הסבר של חוקר, נבחין בינו לבין התעודה שעליה הוא נשען.
מראשית המחלוקת אל הדורות האחרונים
החסידות שאותה פגשו בני המאה הי"ח היתה תנועה מתפתחת. גבולותיה ומנהגיה עוד התגבשו, ושמועות על הנעשה בתוכה הגיעו למקומות רחוקים. בדורות מאוחרים כבר עמדו חצרות חסידיות מבוססות, ובהן גדולי תורה, פוסקים, בתי מדרש ומוסדות קהילה.
השינוי הזה מחייב לבחון כל תקופה בפני עצמה. לצד המחלוקות נוצרו במשך השנים קשרי תורה, שותפויות ציבוריות והיכרות אישית בין גדולים מן המחנות השונים. אין בכך כדי למחוק את ההבדלים שהיו ביניהם; יש בכך כדי להוסיף פרטים שבלעדיהם התמונה חסרה.
עדות על התנגדות חריפה במאה הי"ח אינה מספיקה כדי להסביר את יחסו של גדול בתורה לחסידים בדור אחר. גם דברי הערכה מאוחרים אינם משנים את תוכנה של המחלוקת הקדומה. כל מקור שייך תחילה לזמנו ולשאלה שבה עסק.
בפרק ב' נתחיל בביקורת המוקדמת. נבדוק כמה מן המקורות המובאים בתולדות ההתנגדות לחסידות, ונשאל שאלה שצריכה להקדים כל דיון בהם: כאשר המחבר כתב על "חסידים" או על "מתחסדים" - למי התכוון?
פרק שני: לפני החרמות - למי כוונו דברי הביקורת?
באחת התשובות בשו"ת "שאילת יעבץ" מופיעה כותרת שעשויה לעורר מיד את תשומת לבו של מי שעוסק בתולדות החסידות: "זה האיש השיב לי למדי אשר הודיעני מאחד המתחסדים כשנתארחתי בספרי העיר האלהית".
המילה "מתחסדים" נראית מוכרת. בהמשך באים דברים חריפים על לימוד הקבלה, על יחס ללימוד התורה ועל אנשים שסברו כי הגיעו למדרגות רוחניות גבוהות. לכאורה, לפנינו מקור מוקדם להתנגדות לחסידות. אלא שכאשר קוראים את הדברים ברצף, מתברר שהספר העומד במרכז הדיון הוא "חמדת הימים".
הפרט הזה משנה את השאלה שצריך לשאול. תחילה יש לברר על מי ועל מה דיבר היעב"ץ. רק לאחר מכן אפשר לדון אם דבריו מלמדים גם על יחסו לחסידות הבעש"ט.
שם ישן שקיבל משמעות חדשה
המילים "חסיד" ו"חסידות" היו חלק מלשונם של עם ישראל הרבה לפני הופעת הבעש"ט. הן שימשו לתיאור עבודת ה', הנהגות של פרישות, דקדוק במצוות ומעשים שלפנים משורת הדין ומקורם בחז"ל. גם המילה "מתחסד" אינה מציינת בהכרח השתייכות לקבוצה מסוימת. פעמים שהיא מתארת אדם המבקש להיראות חסיד, אף שמעשיו אינם הולמים את התואר.
כאשר קוראים ספר מן המאה הי"ח, אי אפשר אפוא להניח שכל אזכור של "חסידים" מכוון לתנועה שאותה אנו מכירים בשם הזה. לפעמים זו אכן הכוונה. במקומות אחרים מדובר בחוג של מקובלים, בבעלי הנהגות מיוחדות, או בביקורת כללית על אנשים העוטים על עצמם אצטלה של קדושה.
הקושי מתחדד כאשר הדברים חריפים. משפט מתון על חסידות אינו מושך תשומת לב רבה; תיאור של אנשים המשנים מנהגים, מזניחים את הלימוד ומתיימרים להבין סודות עליונים עשוי להיכנס במהירות לרשימת המקורות על ההתנגדות לחסידות. אלא שחריפות הלשון אינה מזהה את האנשים שעליהם נכתבה.
לשם כך צריך לבדוק את שמות הספרים הנזכרים, את מקום מושבו של המחבר, את מועד כתיבת הדברים ואת ההנהגות שהוא מתאר. אם לא נמצאה ראיה מספקת, יש להשאיר את שאלת הזיהוי פתוחה.
היעב"ץ ו"חמדת הימים"
בשתי התשובות הסמוכות שבחלק השני של "שאילת יעבץ", סימנים פב ופג, נזכר "חמדת הימים" במפורש. הדיון כולל את חשדותיו של היעב"ץ כלפי הספר ואת ביקורתו על אנשים שהושפעו ממנו.
היעב"ץ מתאר אדם הנמשך אחר ספרי קבלה ואחר עניינים סודיים, ובתוך דבריו עולות גם טענות על סדר הלימוד ועל תפיסת המעלה הרוחנית. אלה נושאים שיופיעו לאחר מכן גם במחלוקת עם החסידות. הדמיון ראוי לתשומת לב, אך הוא אינו מוכיח שמדובר באותו חוג.
זוהי הבחנה שיש לה משמעות מעבר לשאלת הזיהוי. אפשר ללמוד מן התשובות על החששות שהעסיקו את היעב"ץ: השפעתם של ספרים שלא בטח בהם, סמכותם של אנשים המציגים עצמם כבעלי סוד, והאפשרות שעיסוק בעניינים נשגבים יפגע בלימוד ובהנהגה המעשית. החששות הללו שייכים לרקע הרוחני של התקופה. כדי לייחס לו עמדה מסוימת כלפי תלמידי הבעש"ט, נדרשת ראיה נוספת.
מי שמביא את התשובות האלה כמקור צריך אפוא לציין על מה הן מדברות. הקורא רשאי לעמוד על הדמיון שבין הטענות; אין מקום להעלים ממנו את העובדה שהדיון המקורי נסב על "חמדת הימים".
שלוש הכתות שבהקדמת "מרכבת המשנה"
מקור נוסף שנזכר בדיונים על ראשית ההתנגדות הוא הקדמת רבי שלמה מחעלמא לספרו "מרכבת המשנה". המחבר מחלק שם את העוסקים בלימוד לשלוש כתות, ועומד על יתרונותיהם וחסרונותיהם.
הכת הראשונה עוסקת בסוגיות, בהלכה ובבירור דברי הראשונים. הכת השנייה פונה לדרשות ולפלפולים שהמחבר מבקר בחריפות. בכת השלישית הוא מתאר אנשים העוסקים בתורת הנסתר, ומתוך הדברים מגיע גם לתיאור קשה של אנשים המחשיבים עצמם לבעלי מדרגה, עושים תנועות משונות ומציגים הנהגות המעוררות את התנגדותו.
לשונות מן הסוג הזה עשויות להזכיר תיאורים שנכתבו לאחר מכן על חסידים. אבל גם כאן, המחבר אינו נוקב בקטע הזה בשמו של הבעש"ט או בשמות תלמידיו. עוד צריך להביא בחשבון שההקדמה שייכת לחלק הראשון של הספר, שנדפס בשנת תקי"א. זהו שלב מוקדם בהרבה מחרמות תקל"ב.
התאריך אינו פותר לבדו את שאלת הזיהוי, אבל הוא מחייב זהירות. יש לברר מה ידע המחבר על החוגים השונים שפעלו בימיו, ואילו תופעות הכיר מקרוב. לא די בכך שתיאור כלשהו מתאים בעינינו למנהג שנעשה מוכר בשנים מאוחרות יותר.
הסייג שהמחבר עצמו כתב
בהקדמת "מרכבת המשנה" יש פרט נוסף, שלעתים נדחק הצדה כשמצטטים ממנה רק את דברי הביקורת. המחבר מסייג במפורש את דבריו וכותב: "ולא על הכלל כולו ח"ו יצאתי". לאחר מכן הוא משבח את אלה שעבודתם אמיתית, ומביע את רצונו שיהיה חלקו עמהם.
הסייג הזה הוא חלק מן המקור. אי אפשר לקרוא את המחבר כאילו פסל את כל העוסקים בקבלה, כאשר הוא עצמו הבחין בין אנשים שונים. ביקורתו מכוונת כלפי תופעות שהוא רואה כפסולות: יומרה, חוסר ידיעה, התפארות והנהגות שאין מאחוריהן התוכן הראוי.
מעניין שגם דבריו על הכתות האחרות אינם מסתפקים בחלוקה חיצונית של סוגי לומדים. בכל תחום הוא בוחן את דרך העיסוק ואת מידת האמת שבה. אפשר לעסוק בהלכה ולהתרחק מתכליתה, ואפשר לעסוק בעניינים נשגבים מתוך ענווה ויראה. ההקדמה כולה רחבה יותר מן הקטע שנעשה שימושי בפולמוס המאוחר.
מה אפשר ללמוד מן המקורות המוקדמים
גם כאשר אין בידינו לזהות מקור כביקורת ישירה על החסידות, אין הוא מאבד את ערכו. הוא מלמד על העולם שבו הופיעה החסידות ועל השאלות שכבר העסיקו את גדולי התורה.
היחס בין לימוד הנגלה ללימוד הנסתר, החשש מפני בעלי יומרה רוחנית, השאלה מתי הנהגה מיוחדת ראויה לפרסום, וההבדל בין עבודת ה' אמיתית לבין הצגה חיצונית של קדושה - כל אלה לא נולדו עם המחלוקת בין חסידים למתנגדים. כשהחסידות התפשטה, היא פגשה עולם שכבר היו בו דיונים, חששות ומחלוקות בעניינים האלה.
בהמשך נמצאים גם מקורות מפורשים יותר. בהקדמת "זכרון יוסף", שנדפס בתקל"ג, כבר מתואר חוג המכנה עצמו "עדת חסידים ופרושים", והמחבר מתייחס להנהגות ולמציאות קהילתית מסוימת. בחרמות ובאיגרות של אותה תקופה אפשר לעקוב אחר שמות, מקומות ופעולות. שם עומדות לרשותנו ראיות אחרות מאלה שבהקדמות המוקדמות.
הבירור הזה אינו מחייב לבחור בין שתי קביעות גורפות, שלפיהן כל מקור מוקדם עוסק בחסידות או שאף אחד מהם אינו קשור אליה. צריך לדון בכל מקור בפני עצמו. יש מקור שהזיהוי שלו ברור, יש מקור שיש בו רמזים, ויש מקור שמלמד בעיקר על הרקע.
בפרק הבא נגיע אל המחלוקת הגלויה בווילנה. שם כבר לא נצטרך להסתפק בזיהוי של כינויים. לפנינו איגרות, חרמות ותשובות המתייחסות במפורש למחלוקת ולמנהיגיה.
פרקי הסדרה
- על מה נחלקו? הרקע והשאלות העיקריות.
- לפני החרמות - למי כוונו דברי הביקורת?
- הגר"א והחסידות - האיגרות שמאחורי המחלוקת.
- הנודע ביהודה - ההתנגדות לאמירת "לשם יחוד".
- הקדמת "זכרון יוסף" והפולמוס באשכנז.
- רבי חיים מוולוז'ין - תורה, יראה ודבקות ב"נפש החיים".
- החתם סופר ומהר"ם שיק - מנהג אבות ושלום הקהילה.
- הגדול ממינסק והחפץ חיים - ביקורת והערכה.
- בדורות האחרונים - הגרי"ז, הרב שך והרב שולזינגר.
- הפולמוס על "הגאון" - המחלוקת הישנה בראי הכתיבה המאוחרת.
במהלך פרסום הסדרה אעדיף להמתין עם המענה לתגובות, כדי לאפשר לקרוא את הדברים במלואם, שכן כמה מן השאלות יתבררו בפרקי ההמשך. לאחר השלמת הסדרה אשתדל להשיב לשאלות ולהערות שיעלו.
מקורות ועיונים פרק א': שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימנים טו-טז; נפש החיים, שער ב ושער ד, בפרט פרקים א-ג; תניא, ליקוטי אמרים, פרק ה; שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יורה דעה, סימן צג. לתעודות המחלוקת ולרקע ההיסטורי: מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים - לתולדות הפולמוס שביניהם בשנים תקל"ב-תקע"ה, שני כרכים, מהדורה שנייה מורחבת.
מקורות ועיונים פרק ': שאילת יעבץ, חלק ב, סימנים פב ופג; מרכבת המשנה, חלק ראשון, הקדמת המחבר; זכרון יוסף, הקדמת המחבר; מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, חלק א, המבוא הכללי והמדור "זמיר עריצים וחרבות צורים".
