השערים הנעולים שנפתחו בזכות היחיד

בפתחו של יום הדין – שהוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה – אנו אומרים בלילה מיד לאחר תפילת ערבית את המזמור: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם... וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". הרה"ק בעל ה"דברי יואל" מסאטמר זי"ע נתן לזה טעם נפלא, המבוסס על יסודות חז"ל.

הגמרא במסכת שבת (דף ל.) מספרת שכששלמה המלך ביקש להכניס את ארון הברית לקודש הקודשים, השערים דבקו זה בזה וננעלו. שלמה התפלל ונשא עשרים וארבע רננות – אך השערים נותרו סגורים. רק ברגע שחתם ואמר: "ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ" – מיד נפתחו השערים לרווחה, וכל ישראל ידעו בבירור שהקב"ה מחל לדוד על אותו עוון מחילה גמורה.

על כך אמרו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף ד.): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה ליחיד – ללמד את העולם כולו שאפילו אדם יחיד ששב, תשובתו מתקבלת ויכולה לבקוע מנעולים.

מכאן מקשר בעל ה"דברי יואל" את המזמור ללילה הראשון של יום הדין: הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח.) דורשת על הפסוק "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" – אלו עשרת ימי תשובה, שבהם השמיים מקבלים את תשובתו של האדם היחיד, מה שאין כן בשאר ימות השנה שבהם צריכים לתשובת ציבור. לכן אנו מזכירים את פתיחת השערים הזו מיד בפתח ימי הרחמים, כדי לדעת שמועילה תשובת היחיד ולפתוח דף חדש וטהור.

המסר אלינו לימים אלו:
כשאנחנו מסתכלים על עצמנו ועל טעויות העבר, קל ליפול לייאוש ולהרגיש קטנים מול שערים שנראים נעולים וחתומים.

הסיפור של השערים שנפתחו רק בזכות דוד בא להגיד לנו: אל תוותרו על עצמכם.

בעשרת ימי תשובה הקדוש ברוך הוא לא מחפש קהילות גדולות; הוא מחפש אותך, באופן אישי. הוא נמצא במרחק נגיעה, מקשיב ומחכה רק למילה אחת כנה של חרטה ורצון להשתפר. גם אם אתה מרגיש לבד במערכה, תאמין בכוח התפילה שלך – המנעולים הכי כבדים יכולים להיפתח ברגע אחד.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
מהפך בתוך הגיהנום: כוחו של הרהור תשובה אחד

בספר "ליקוטי מהרי"ח" מובא המנהג הידוע ביום הדין (שהוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה) לומר שבע פעמים לפני תקיעת שופר את המזמור בתהילים (מז): "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר".
טעם נפלא ונשגב לכך מובא בשם כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א: מדוע נבחר דווקא מזמור זה של בני קורח להיאמר ברגעים הכי גורליים של השנה?
התשובה טמונה בפסוק בפרשת פינחס (במדבר כו, יא): "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". רש"י שם מסביר את הנס המדהים: בני קורח היו שותפים מלאים לעצת המחלוקת של אביהם מתחילה, אך ברגע האחרון, ממש כשהאדמה נפערה לבלוע אותם, הם הרהרו תשובה בליבם. משום כך, נעשה להם נס ונתבצר להם מקום גבוה בתוך הגיהנום, ושם הם ישבו וניצלו.
לכן נהגו לומר דווקא את מזמורם של בני קורח לפני התקיעות – כדי לעורר את האדם ולטלטל אותו: כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן! אפילו מי שהיה שקוע עמוק בעצה רעה מתחילה, עדיין לא מאוחר עבורו לשוב. כוחו של הרהור תשובה אחד בלב, אפילו בשנייה האחרונה, יכול להפוך את הגזירה הקשה ביותר ולברוא לאדם מקום מפלט וישועה.

המסר אלינו לימים אלו:
הימים האלו, ימי עשרת ימי תשובה, מעמידים אותנו מול האמת שלנו. לפעמים אדם מרגיש שהחטאים שלו כבר הפכו לחלק ממנו, שהאדמה הרוחנית נפערת תחתיו ואין לו לאן לברוח מתוצאות מעשיו.
בני קורח באים ללמד אותנו שאין מצב אבוד.
הקדוש ברוך הוא אינו דורש מאיתנו מהפכים בלתי אפשריים ברגע אחד. הוא מחפש את ההרהור הפנימי – את אותה תנועה דקה וכנה של הלב שמתחרטת ורוצה להשתנות. גם אם אתה מרגיש שנפלת לתחתית עמוקה, תדע ששבריר שנייה של אמת ורצון להתקרב לאבינו שבשמיים יכולים לבקוע את הגיהנום הפרטי שלך, להעמיד אותך במקום גבוה, ולפתוח עבורך שנה חדשה, טהורה ומתוקה.
(הרב יוסף ברגר)​
 
מים גנובים ימתקו...

הרה"ק מסאטמאר זי"ע סיפר, שפעם שלח זקינו הרה"ק בעל ייטב לב מסיגעט זי"ע בסעודת ראש השנה את פרוסת החלה להרבנית, ונוהג הי' לשלוח פרוסה נוספת שיהי' להסעודה, ולקח בחור אחד את פרוסה זו לעצמו.

ושלח הייטב לב לקרוא את הבחור ושאל אותו בבדיחותא: זה שלא נטלת את הידים אינני חושד אותך, אבל מהיכן הי' לך דבש לטבול את פרוסת המוציא כמנהג כל ישראל?

ענה הבחור: מים גנובים ימתקו...

מושיען של ישראל (ח"ב פ"כ), אור לישרים​
 
איך יתכן לחזור בתשובה תוך רגע???

1. האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו רשע גמור, מקודשת



ההסבר לזה אומרים חז"ל כי אולי הרהר בתשובה ואם כן נהפך בין רגע לצדיק גמור ולכן התנאי שלו לקידושין התקיים.



וזה פלא, איך יתכן שאדם שהיה רשע גמור, יחזור בתשובה תוך רגע אחד על כל עוונותיו המרובים וייחשב מעכשיו צדיק גמור?



הרב הבר בחוברת שלו על תשובה מסביר בטוב טעם, שהעברות מרחיקות אותנו מאבינו שבשמים.



התשובה מורכבת מכמה חלקים כמו שמבואר באריכות בספר שערי תשובה לרבנו יונה.

אבל המושג בעצמו של תשובה הוא מלשון לשוב. עד עכשיו האדם התרחק מהקב"ה ומעכשיו הוא רוצה להתקרב אליו שוב.

דוגמא לאדם שרצה להגיע לירושלים אבל עלה לאוטובוס שנוסע לכיוון ההפוך. כל עוד שהוא נשאר באוטובוס זה, הוא מתרחק. אבל ברגע שיורד מהאוטובוס ועובר את הכביש לחכות לאוטובוס שנוסע לכיוון ירושלים, הוא כבר התחיל בתהליך של תשובה. דבר זה ניתן לעשות ברגע אחד. להחליט שמעכשיו אני לא יותר מתרחק מהקב"ה אלא מתקרב אליו. ומרגע זה האדם כבר נחשב צדיק גמור.

באותו רעיון בנוי גם חיבור של רבנו יונה (שכחתי את שמו) בו הוא אומר שהתשובה מתחילה בזה שאדם יסתכל על עצמו כאילו היום נולד ושלא יחשוב כרגע על עוונותיו אלא יתחיל לעבוד את השם בכל כוחו. רק בשלב מאוחר יותר יעבור לחלקים האחרים כמו חרטה, וידוי וכו'.



מהלך זה מאפשר לאדם לא ליפול לייאוש ממצבו העגום ולהתרכז להתקרב לבוראו ולחזור לשרתו בנאמנות במהרה.





שבת שלו', גמר חתימה טובה וחג שמח.



הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.


גם הסרת ערלת הבשר וגם הסרת ערלת הלב

להזמנת ברית, שיעור או ייעוץ: 054-8564337

להורדת הדרכה לאב והמלצה לאחרים:


https://hamoyhel.com/
 
הגר"י זילברשטין שליט"א כתב (ווי העמודים וחשקיהם כרך כב):

גדולת יום ח' תשרי שבו אומרים פיוט י"ג מדות​

בח' בתשרי נוהגים בהרבה קהילות ישראל להשכים מוקדם יותר ולומר סליחות ואז גם אומרים את הפיוט של שלש עשרה מדות ונקרא בשם סליחות של שלש עשרה מדות וגם הרבה נוהגים שאם לא הספיקו לומר תשליך בראש השנה שמשלימים זאת ביום זה.

והטעם שיום זה יש בו יותר חשיבות משאר הימים אומרים בשם הגר"א וכן כתוב בשם האדמו"ר רבי יחזקאל מקזמיר זצ"ל שידוע שכתוב בריקאנטי שעקידת יצחק היה ביום כיפור ואם כן הרי שלשה ימים קודם השכים אברהם בבוקר כדי לצאת לעקידה וישכם אברהם בבוקר... ויהי ביום השלישי... הרי שביום ח' תשרי מתעוררים רחמים גדולים של תחילת העקידה והכנתו של אברהם אבינו למצוה ולכן הוא יום גדול שמתעורר בו רחמים גדולים.
 
מ'ברכת השנים' איש לרעהו נבראים מליצי יושר

בסידור צלותא דאהרן הביא בשם הרה"ק רבי אהרן הכהן רוזנפלד מפינסק קארלין זי"ע וזה לשונו: מטו משמיה דהרה"ק הצמח צדק מליובאוויטש זי"ע, כי בשעה שיהודים מברכים זה את זה בליל ראש השנה באהבה אחווה ורעות "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים", נבראים מזה מלאכים והם מליצים יושר למעלה שיתקיימו הברכות".
ואיתא באור החיים הקדוש על הפסוק (דברים לג, א) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל" וגו', שזכה משה להיקרא בתואר גדול "איש האלקים" רק בגלל שבירך את ישראל עכ"ל.
אור לישרים
 
עליהם 'מכות מרדות'

שמעתי בשם הגאון הקדוש, בעל 'צרור החיים', ה"ה רבינו רבי שמעלקא מסעלעש זי"ע, שהיה רגיל להפסיק בין הדביקים ולומר ה'ועל חטאים' בדרך זה:
'ועל חטאים שאנו חייבין, עליהם מכות מרדות', והיה מפסיק בין 'חייבים' לבין 'עליהם', ותיבת 'עליהם' נמשך להלן, והיה משמעו 'עליהם מכות מרדות'.
וכן אינך, 'עליהם מלקות ארבעים', 'עליהם כרת וערירי', עליהם ארבע מיתות בית דין'. כי אמר, איך יתכן שביומא דינא רבה נעורר על עצמינו פורעניות ח"ו, רק עליהם יבואו כל זאת.
ואני הוספתי בטעמא דמילתא, מפני שגלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך אלא ששעבוד מלכיות מעכב עלינו. על כן הם הם הגורמים עלינו לחטוא, על כן מגיע להם העונש ועל כן עליהם מכות מרדות, וכן אינך. וכן אני נוהג אחריו לומר כן.
(משנה שכיר – יום כיפורים, אור לישרים)
 
החוט המשולש בעת עשיית התשובה

כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ושבת עד ה', וגמר אומר ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ושב ה' את שבותך ושב וקבצך וגו', כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג ער) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין גם אמר על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט יא יב), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו'.
וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ומל וגו' לאהבה את ה', פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו ונתן וגו' על אויביך וגו'.
וכנגד קיום מצות עשה, אמר ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו והותירך וגו' וישוב לשוש וגו'.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
מידת החסד המנצחת של הבינוניים

בגמרא במסכת ראש השנה (טז:) מובא היסוד המפורסם: שלושה ספרים נפתחים ביום הדין – של צדיקים גמורים, של רשעים גמורים, ושל בינוניים. אצל הצדיקים והרשעים נאמר שהם "נכתבים ונחתמים" לאלתר (לחיים או למיתה), ואילו אצל הבינוניים נאמר שהם "תלויים ועומדים" מראש השנה ועד יום הכיפורים.
על כך מקשה הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל: מדוע אצל הבינוניים שזכו בסופו של דבר לחיים לא מוזכרת לשון "נחתמים" אלא רק "נכתבים לחיים"?

הביאור לכך מופלא ומעורר תקווה:
הגמרא שם מסבירה שבאשר לבינוניים, הקדוש ברוך הוא "מכריע את הכף כלפי חסד". מתוך כך מסביר רבי שלמה קלוגר, כי חותמו של הקב"ה הוא אמת ("חותמו של הקב"ה אמת"). אילו היה נכתב אצל הבינוניים "נחתמים", היה הדבר מחייב שעל פי מידת האמת המוחלטת מגיעים להם חיים. אך מכיוון שכל קיומם והכרעתם לחיים נובעים מתוך לפנים משורת הדין וממשקל מיוחד של מידת החסד והרחמים, לא שייך להשתמש בלשון "נחתמים".

המסר אלינו:
התובנה הזו משנה את כל המבט על עשרת ימי תשובה. הקב"ה לא מחפש מאיתנו מאזן מושלם של מאה אחוזי אמת שאין בהם דופי. הוא מחפש את התנועה, את הרצון ואת ההשתדלות של ה"בינוני" – ומול אלו, הוא מפעיל מערכת חוקים אחרת לגמרי: מערכת של חסד. הברכה והחיים שאנו מקבלים אינם שכר יבש על מעשינו, אלא מתנת חסד שמימית המוענקת למי שמנסה להתקרב.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
מידת החסד המנצחת של הבינוניים


המסר אלינו:
התובנה הזו משנה את כל המבט על עשרת ימי תשובה. הקב"ה לא מחפש מאיתנו מאזן מושלם של מאה אחוזי אמת שאין בהם דופי. הוא מחפש את התנועה, את הרצון ואת ההשתדלות של ה"בינוני" – ומול אלו, הוא מפעיל מערכת חוקים אחרת לגמרי: מערכת של חסד. הברכה והחיים שאנו מקבלים אינם שכר יבש על מעשינו, אלא מתנת חסד שמימית המוענקת למי שמנסה להתקרב.​
(הרב יוסף ברגר)​
לכאורה על זה אמרו חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, שע"י חסד מרחמים.
 
ביטול הדין בשמיים על ידי משפט הארץ
במדרש רבה (דברים ב', יד') מובא דו-שיח תמוה: שאלו מלאכי השרת את הקדוש ברוך הוא מתי יחולו ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. השיב להם הקב"ה: "אני ואתם נרד למטה" – כלומר, נראה מתי בית הדין של עם ישראל בארץ קובע את החג, ועל פי זה נקבע את יום הדין בשמיים.
על כך מקשה הגה"ק רבי יהודה אסאד זצ"ל: מדוע המלאכים, שיודעים את סודות העולמות, צריכים לשאול מתי יחול ראש השנה? הרי קביעת החג תלויה בכללים קבועים וידועים מראש!
הביאור לכך מבריק ומבוסס על שני יסודות:​
  1. לא אד"ו ראש: ראש השנה אינו יכול לחול בימים ראשון, רביעי ושישי.​
  2. כלל המדרש: במקום שיש דין למטה בארץ, אין דין למעלה בשמיים. בתי הדין בארץ ישבו באופן קבוע בימים שני וחמישי (כמובא במסכת מגילה), ולכן בימים אלו יש דין למטה ואין דין למעלה.​
כאשר המלאכים עשו חשבון פשוט, הם נתקלו במבוי סתום:​
  • בימים א', ד' ו-ו' החג אינו חל בגלל הכלל "לא אד"ו ראש".​
  • בימים ב' ו-ה' יש דין בארץ (ימי ישיבת בתי הדין), ולכן אין דין בשמיים.​
  • ביום ג' לא שייך לדון, כי אם ראש השנה יחול ביום ג', יום הכיפורים יחול ביום חמישי – יום שבו יש דין למטה, ושוב יתבטל הדין למעלה.​
  • ביום שבת לא דנים, כי אם ראש השנה בשבת, יום הכיפורים יחול ביום שני – יום של דין למטה.​
מכיוון שלא נותר אף יום בשבוע שבו ניתן לקיים את הדין בשמיים, שאלו המלאכים בתמיהה: "אימתי ראש השנה ויום הכיפורים?" כיצד ייתכן בכלל דין בשמיים? על כך ענה להם הקב"ה: "אני ואתם נרד למטה" – אנו נקבע את יום הדין בשמיים במקביל ליום שקובעים ישראל בארץ (בימים ב', ג' או ה'), ואף על פי שבאותם ימים יש דין למטה, כוחם של ישראל להכריע ולחדש את קדושת החג גובר, והדין העליון מתקיים בהרמוניה מוחלטת עם פסיקת הארץ.
המסר אלינו:
הכוח לשנות את המציאות הרוחנית נמצא בידיים שלנו. התורה מגלה לנו שבית הדין המרכזי אינו נמצא בשמיים המרוחקים, אלא כאן למטה, בלב ובמעשים של עם ישראל. כשאנו לוקחים אחריות, שופטים את עצמנו ומנהיגים דין ויושר בחיי היום-יום שלנו, אנו כביכול מכתיבים למערכת השמימית כיצד לנהוג איתנו, ופותחים פתח לדין של רחמים וברכה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
חיים באשראי – הסכם החכירה וזכות הבנים ביום הדין

בתפילת עמידה של ימים נוראים אנו כופלים את הבקשה: "זכרנו לחיים... וכתבנו בספר החיים". על כפילות זו מקשה סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: אם הקדוש ברוך הוא כבר "זוכר" אותנו לחיים באמירה, מדוע נחוצה גם פעולת ה"כתיבה" בספר? הרי כשמלך בשר ודם רוצה להעניק מתנה, די במילתו ואין צורך בחוזה חתום!

הביאור לכך מבוסס על משל מעולם המסחר והחכירה: אדם צעיר ביקש לחכור בית מרקחת יוקרתי, אולם לא היה בידו ההון הראשוני. הוא פנה לבעל הנכס העשיר בהצעה: "אין לי כסף כרגע, אך חתום איתי על חוזה חכירה באשראי. בזכות העובדה שתיתן לי את המקום, אוכל לעבוד, להרוויח, ובמשך השנה אשלם לך את כל חובותיי". העשיר השתכנע, חתם על החוזה והעניק לו את המפתח.

זהו עומק הבקשה שלנו ביום הדין. אנו מודעים לכך שיש לנו "חובות ישנים" משנה שעברה ומצד הדין היבש לא מגיעים לנו חיים. לכן, לא די לנו ב"זכרנו לחיים" כמתנת חינם, אלא אנו מבקשים "וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" – אנו מבקשים מהקב"ה לחתום איתנו על "חוזה חכירה באשראי" לשנה הבאה. תן לנו חיים חדשים על חשבון העתיד, כדי שנוכל להשתמש בהם לעבודת השם ולמעשים טובים, ובאופן זה נפרע ונשלם לך את כל החובות הרוחניים הישנים.

ליסוד זה מביא הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל הוכחה נפלאה מהלכות תנאים ומסחר: בעת שישבו כל המסובים והמתווכים לקראת כתיבת התנאים והנדוניה, סירב לפתע המחותן לחתום על ההסכם שכתבו, בטענה שהוא אינו מאמין להבטחות שניתנו לו בעל פה. התערב רבי אלחנן וסרמן ואמר לו: "ראיתי את התעקשותך ודבריך נכונים והגיוניים, אך דע לך שטבעו של אב הוא להאמין לבנו; בן אינו עושה עוולה לאביו".

זהו עומק החיבור שאנו זועקים בימים אלו: אנו מבקשים מהקב"ה "ובנינו אתה לה' אלוקיכם" – אם אנו בניך, מדוע יש צורך לחשוש ולבקש הסכם חתום בכתב כמו "וכתבנו בספר החיים"? הרי אב מאמין לבנו גם בלי שטר! אלא, מסביר הגה"ק המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שמכאן מוכח שאנו מבקשים מהקב"ה שיכתוב אותנו לחיים מתוך אותה בחינה של אמון אבהי מוחלט, כדי להסיר כל מניעה מעכבת, כפי שכותבים חוזה יציב ומאושש לבנים ולא לעבדים, כדי שנוכל לעשות רצונו בלב שלם.

את עומק הצעקה הזו מסביר הגה"ק רבי יחזקאל משינווא זצ"ל במשל קולע על חייל שחזר מהחזית פצוע ומחוסר כל, והגיע לביתו של אדם עשיר. כשהחייל ביקש עזרה, העשיר סירב בטענה שאינו מכיר אותו ושישנם עניים רבים. באותו רגע, נשמע בכי של תינוק מהחדר השני – היה זה בנו של העשיר. העשיר עזב הכל, רץ אל התינוק והעניק לו את כל מבוקשו, פשוט מפני שהוא בנו. זהו דיוק הלשון "למענך אלוקים חיים" – אנו באים לפני הקב"ה בראש השנה ומבינים שמצד המעשים שלנו, כחייל הפצוע, אין לנו פתחון פה. לכן אנו מתפללים כבנים, בוכים ומעוררים את הקשר המשפחתי: "אבא, אנו בוכים אליך, תן לנו חיים לא בגלל מי שאנחנו – אלא למענך, כדי לבטא את רחמי האב שלך עלינו".​
(הרב יוסף ברגר)​
 
זעקת "המלך" המשחררת וההמלכה מתוך חרטה

הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע היה נוהג לספר בכל שנה לפני תחילת תפילת ראש השנה משל נוקב: ברוסיה שלפני מאות בשנים שלט צאר אכזרי. לצאר זה היה בן יחיד, יורש העצר, שקיבל בילדותו כל שחשק בו. כשגדל הילד, במקום להכיר טובה לאביו, החל למרוד בו בגלוי, התחבר לאנשי שוליים, ובסופו של דבר אף ניסה להפיל את ממלכת אביו ולרשת את כיסאו בחייו.

מזימתו של הבן נחשפה, והוא נתפס ונשפט כמורד במלכות – שדינו מוות. הצאר כאב את הבגידה והודיע כי מדובר בגזר דין סופי שאין עליו חנינה, ואף איים בעונש קשה על כל מי שינסה לבקש רחמים עבור הבן.

ביום ביצוע גזר הדין, רכב הצאר על סוסו יחד עם בני פמלייתו בסמוך למקום הביצוע. בתחילה ניסה הצאר להתעלם מבנו המובל אל מותו, אך כשהביט בעיניו, נשבר לבו של הבן והוא קרא לאביו: "אבא, אני מבין שחטאתי ועברתי עבירה חמורה, וכבר לא אכפת לי מה יעשו איתי. אך לפני שמבצעים את גזר הדין, יש לי משאלה אחת אחרונה: אני רוצה לרוץ לפניך ולקרוא בכל כוחי: יחי אדוני הצאר לעולם!".

המשאלה האחרונה ניתנה לו. כשהחלו לצעוד, רץ הבן לפני סוסו של הצאר וזעק בבכי וברגש כביר: "יחי הצאר! יחי הצאר!". למשמע הזעקות, החלו גם המלווים וההמונים להצטרף לקריאתו והרעישו את העיר בזעקות "יחי הצאר!". כשראה הצאר את פניו של בנו המלאות חרטה עצומה, לא יכול היה לעמוד מנגד; הוא הבין שזוהי הכרזה כנה של המלכה וחרטה גמורה על העבר, ומיד ציווה לבטל את גזר הדין, לשחררו ולהשיבו אל חיקו.

זהו עומק הביאור שממשיך הרה"ק מקוברין זי"ע: זהו המצב שבו אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה. נכון שחטאנו ושעברנו עבירות במשך ימות השנה, ונכון שמצד הדין מגיע לנו עונש חמור. אך רגע לפני שיוצא גזר הדין, אנו פונים לקב"ה ואומרים: "אבא, אנו מקבלים את מלכותך ומכריזים מתוך חרטה עמוקה – המלך!". כשהקב"ה, היושב על כיסא רם ונישא, רואה שבניו ממליכים אותו באמת ובתמים מתוך כוונה לשפר את מעשיהם, הוא מתמלא ברחמים אבהיים, מבטל את כל הגזירות, ומעניק לנו כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
עקידת יצחק היום ברחמים תזכור – השתקת קטרוג האמת

בתפילת מוסף של ימים נוראים אנו מבקשים: "ועקידת יצחק היום ברחמים תזכור". ובזכרונות אנו מוסיפים בקשה מפורשת: "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מידותיך".

על נוסח זה מקשה הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע: כיצד ניתן לדמות את רחמיו החולפים של בשר ודם למידותיו הנצחיות של הבורא, ולבקש "כמו שכבש... כן יכבשו"?

הביאור לכך מבוסס על סוד דרמטי ממעמד העקידה, המובא בגמרא (סנהדרין פט.) ובמדרשים:

בעת שהלך אברהם אבינו לעקוד את בנו, התייצב השטן בדרכו וניסה למנוע את קיום רצון השם בכל מחיר. כשראה השטן שאברהם אינו נרתע, החליט להשתמש בנשק המתוחכם ביותר – האמת הטהורה. הוא פנה לאברהם ואמר לו: "שמעתי מאחורי הפרגוד כי השה הוא לעולה ואין יצחק לעולה! כלומר, הקב"ה רק ביקש 'והעלהו שם לעולה' כדי לבחון אותך, אך כוונתו המקורית מעולם לא הייתה שישחט יצחק".

דברי השטן הללו היו אמת מוחלטת, כפי שהתברר מיד לאחר מכן בצו המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער". למרות זאת, אברהם אבינו לא הטה אוזן, הדף את הדברים וענה לשטן משפט נוקב: "שגם אם האמת כדבריך, איני מקבל ממך, שכך עונשו של בדאי (רמאי) – שאפילו אומר אמת, אין שומעין לו".

זהו עומק הטיעון שאנו מעוררים ביום הדין. אנו פונים לקדוש ברוך הוא ואומרים: ריבונו של עולם, בשעה שהמקטרג והשטן עומדים למעלה ומטיחים בנו אשמות – נכון שדבריהם נראים כדברי אמת. המעשים הלא טובים שעשינו במהלך השנה הם עובדות קיימות.

אך אנו מבקשים: "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו" – נהג איתנו בדיוק כפי שנהג אברהם אבינו בעקידה. כשם שאברהם כבש את רחמיו ולא הקשיב לקול השטן אף על פי שדיבר אמת, כך גם אתה, אל תשמע כלל לדברי המקטרג. מאחר שמדובר בשטן שהוא רמאי ושקרן מובהק, אל תטה אוזן לטענותיו, ובטל את כוחן לחלוטין אפילו כשהן מבוססות על אמת, ותכתבנו ל שנה טובה ומתוקה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
תקיעת שופר – האזנה לקול האזעקה והפיכת התשובה לחיבוק של מצווה

בגמרא במסכת ראש השנה (טז:) מובא טעם מרכזי לתקיעת השופר: "כדי לערבב את השטן". על כך מקשה הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל (בשם הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל): כיצד ייתכן שהשטן, שהוא מלאך רוחני וחכם, יתבלבל ויעורבב מקולו הטבעי של קרן איל? הרי הוא מכיר את המצווה הזו היטב כבר אלפי שנים!

הביאור לכך עמוק ומבוסס על משל נוקב שהיה נוהג לספר הרה"ק רבי זושא מאניפולי זצ"ל:

כפרי אחד הגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה, ולנתן לון באכסניה. באמצע הלילה פרצה שריפה, ואנשי העיר החלו להכות בתוף גדול כדי להעיר את התושבים. הכפרי, שלא הכיר את המנהג, התלהב מקולות התוף, חזר לכפרו, רכש תוף ענק וכשפרצה שריפה בכפר החל להכות בו בכל כוחו. כשהאש התגברה והלכה, צעקו עליו בני הכפר בזעם: "שוטה! התוף אינו מכבה את האש, תפקידו רק להזעיק אותנו כדי שנמהר להציל את עצמנו!".

זהו עומק הפירוש לפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה". הגמרא מקשה – וכי אומות העולם אינם יודעים לתקוע ולחצרר? אלא שהם יודעים את הטכניקה, אך עם ישראל יודעים את המשמעות. השופר הוא קול אזעקה המעורר את האדם משנתו הרוחנית, כפי שכתב הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם".

כאשר השטן עומד ומקטרג בראש השנה, הוא בטוח שעם ישראל ישמעו את קול השופר, יחטפו בהלה יבשה ויסתפקו בבכי שטחי בלבד – בדומה לאותו כפרי שהכה בתוף וחשב שבכך ניצל.

אך מה שמערבב ומבלבל את השטן לחלוטין הוא השינוי הפנימי: כשהשטן רואה שעם ישראל אינו מסתפק בחרדה חיצונית, אלא מנצל את האזעקה הזו כדי לעשות תשובה מאהבה. כשאדם עושה תשובה מאהבה, אומרים חז"ל ש"זדונות נעשות לו כזכויות". השטן, שמגיע לבית הדין עם שק מלא בעבירות של עם ישראל, מגלה לפתע שכל העבירות הללו הפכו למצוות ולזכויות! הוא מוצא את עצמו "מחבק" את המצוות החדשות שנולדו מתוך החטאים, ומרוב תדהמה ואובדן עצות – הקטרוג שלו מתבטל לחלוטין.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
החוט המשולש בעת עשיית התשובה

כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ושבת עד ה', וגמר אומר ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ושב ה' את שבותך ושב וקבצך וגו', כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג ער) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין גם אמר על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט יא יב), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו'.
וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ומל וגו' לאהבה את ה', פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו ונתן וגו' על אויביך וגו'.
וכנגד קיום מצות עשה, אמר ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו והותירך וגו' וישוב לשוש וגו'.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
אם עווננו - ענו בנו

מסופר על הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע, שפעם אחת ביוה"כ באה איזה גזירה גדולה ח"ו והיה שם אצלו עולם גדול, ואמר לגבאים שיקראו לאיש פלוני מתוך הקהל, שהיה עם הארץ מופלג שיבוא לפניו. לאחר טירחה מרובה מצאו אותו בתוך הציבור הגדול. והובא בפני המהר"ש, ושאלו תאמר לי בני הפירוש של "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ" (ירמיהו יד, ז), שאומרים ב'והוא רחום' (בימי שני וחמישי), והשיב האיש וכי הרבי חושב שאני אינני יודע, הלא הפירוש הוא: "אם עונינו" - אם אפילו שחטאנו, "ענו בנו" - בכל זאת אנו בניך.
ונעשה שחוק גדול בבית המדרש, ונתמלא הרה"ק מבעלז בשמחה גדולה ואמר, כי כשהגיע העם הארץ הנ"ל לתיבות אלו בכה מאד "אם עונינו אנו בניך", ונעשה מזה הפירוש שמחה בשמים ושעשועין דמלכא, ונמתקו הדינים על ידי זה.
אור לישרים​
 
סימן שנתקבלה תשובתו

תלמיד אחד מישיבתו, בעל כשרון גדול, נתפס למסיון הנוצרי שהיה פעיל בימים ההם, וגדל אצלם עד כי נתמנה לבישוף במדינת אוסטריה.
אולם רבו לא אמר נואש והמשיך לכתוב אליו תוכחה משך שנים מרובות, עד אשר ביום מן הימים הודיע לרבו שהחליט לחזור בו. מיד ארז הבע"ש זצ"ל את חפציו ויצא למסע לאוסטריה עם הגבאי שלו. בהגיעם לשם היה יום החגא שלהם, ואלפי הנוצרים נתאספו לשמוע דברי הבישוף המשומד, ואז היה אסור ליהודים להתראות ברחוב בסכנת מוות.
הבע"ש הגיע לשם וציווה לגבאי לפלס לו דרך בין ההמון ולמסור להבישוף פתק בו כתוב שיבוא מיד לרבו המצפה לו בבית יהודי. אף שבצעד כזה היה משום סכנת נפשות ממש, קיים הגבאי ציווי רבו, והלה השיב שיבוא אחרי ה'תפילה', שלחו הרב שנית בפתק וגזר עליו לבוא מיד. הבישוף החוויר ואמר לקהל שאינו מרגיש טוב ויצטרך להפסיק, סגר עצמו עם רבו כמה שעות, ושוב לא נודעו עקבותיו.
אחרי פטירת הבע"ש היה נוהג הגבאי ליסע מעיר לעיר בקהילות אשכנז לספר מנפלאות רבו וקיבל בזה נדבות, כאשר ציווהו הבע"ש, פעם הגיעה לאזנו שמועה כי באחת מערי איטליה גר יהודי בנקאי עשיר שנותן סכומים גדולים לכל אשר יספר לו מעשיות מהבעל שם.
הגבאי נסע לשם, וערב שבת היה, והבנקאי אשר שמו היה מנשה, קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לו שבליל שבת בשולחן יתחיל בסיפוריו. בליל שבת נשכחו מהגבאי כל זכרונותיו ולא ידע לפתוח פיו, בראות כן בעל הבית הרגיעו ואמר שבודאי עייפותו גרמה לכך ושינסה שוב למחרת בבוקר. אבל גם בבוקר שכח כל מה שזכר מרבו.
אולם הגביר בקשהו, שביום א' בבוקר יתאמץ עוד הפעם אולי יזכור דבר מה, והנה בבוקר אחרי שחרית בעת שבא להיפרד, נזכר הגבאי מעשה אחד, והוא המעשה של הבישוף הנ"ל. בשמוע הגביר מעשה זה צהלו פניו, ונתן לו שכר רב, וגילה לו, כי אכן הוא הוא הבישוף לשעבר, ומעשה שהיה כך היה, כי אחרי שקיבל עליו לפני הבע"ש לחזור בתשובה מיד ולברוח, שאלו אם ימחלו לו חטאותיו, ואמר לו הבע"ש איני יודע, אולם סימן אחד יהיה לו אם אחרי שנים ישמע ממישהו מעשה קורות עצמו, סימן כי נתקבלה תשובתו, וע"כ שמח לקראת הגבאי, אבל כשראה שעזבוהו זכרונותיו הבין כי עדיין אין תשובתו שלמה, וע"כ כל ליל שבת ההוא עסק בתורה ותפילה, וכך עשה ליל מוצ"ש לזעוק ולבקש מהשי"ת שתתקבל תשובתו, וכיון שנזכר הגבאי כעת במעשה, זה אות וסימן כי אמנם זכה ותשובתו נתקבלה.
(מתוך הקדמה לספרו של המביא לדפוס), אור לישרים​
 
בטעם שלא נכתב הלכות תשובה בשו"ע רק ברמב"ם

פעם אחת בא הרה"ק החידושי הרי"ם לבית המדרש וראה אז שחסידים יושבים בטל בלי לימוד, ואמר על דרך צחות:
מה שלא נכתב הלכות תשובה בשולחן ערוך, רק ברמב"ם ז"ל, מחמת שהרמב"ם ז"ל עשה על כל ההלכות אף על הדינים שאינם נוהגים בזמן הזה, אבל בשולחן ערוך נכתב רק הדינים וההלכות שנוהגים בזמן הזה, ובזמן הזה אנשים אינם עושים תשובה.

ליקוטי הרי"ם (חלק תורה - עמ' תנב), אור לישרים​
 
מדיני ומנהגי עשרת ימי תשובה

אכילת פת בעשרת ימי תשובה:
בעשרת ימי תשובה, אין עושים הפסקה של תענית, שאין נכון להתענות בלילה גם כן, מפני שבימים אלו עיקר התיקון נעשה על ידי אכילה ושתיה, ולולי שאנחנו מוכרחים להתענות ביום, בעבור תיקון עונותינו, לא היינו מתענים גם ביום, ועתה שאנחנו מתענים ביום, אנחנו סומכים להשלים התיקון על ידי אכילה ושתיה שבלילה, ולכן כתוב בספר תורה לשמה, שצריך לאכול פת בכל לילה בעשרת ימי תשובה, כדי לברך ברכת המזון (בן איש חי - ש"א פר' נצבים סכ"ד).
פת עכו"ם בעשרת ימי תשובה: אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך להיזהר אפילו מפת פלטר של גוי (שו"ע - סי' תרג ס"א ומשנ"ב (סק"א), עיי"ש בפרטי דין זה).
סעודה בעשרת ימי תשובה: יש הנוהגים להזכיר בברכת המזון שבכל עשרת ימי תשובה, 'הרחמן הוא יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה'. ויש שנהגו לאומרו רק בראש השנה.
וגם יש ללמד להבין ולהשכיל פרוש התפלות והפיוטים והסליחות שבימים אלו לידע מאי מוציא מפיו ומכל שכן אם הוא שליח צבור בימים אלו, חובה לעשות כן (מטה אפרים - סי' תרג ס"ד).
אור לישרים​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון