"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).
בראשית הפרשה עומד רש"י הקדוש (בראשית כח, י) על דיוק מופלא בלשון הכתוב: "לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה; יצא משם — פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן (רות א, ז) 'ותצא מן המקום' האמור בנעמי ורות".
הרב יואל שוורץ זצ"ל בספרו "דבר בעתו" עומד על דקדוק בדברי רש"י. כאן בפרשת ויצא מביא רש"י ראיה ממגילת רות ("וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות"), ובאופן מקביל, בפירושו על מגילת רות (א, ז) הוא כותב אותם דברים עצמם ומציין "וכן ביעקב". לכאורה, מה הוסיף רש"י כאן כשהפנה לנעמי, ומה הוסיף שם כשהפנה ליעקב? מתוך ההשוואה בין שני המקומות עולה לימוד כפול ומשלים. כאן, ביציאת יעקב מבאר שבע, היה מקום לחשוב שיציאת הצדיק עושה רושם רק משום שהיה שם מי שיעריך את הצדיק — שהרי יצחק ורבקה נשארו בבאר שבע והם הכירו את ערכו — אבל במקום שאין בו צדיקים כלל מניין לנו שיציאתו פועלת רושם? לכן הביא רש"י את הפסוק ברות, ששם לא נשאר שום צדיק בשדה מואב, ובכל זאת עשתה יציאתן של נעמי ורות רושם אמיתי על המקום כולו. ומאידך גיסא, במגילת רות היה מקום לחשוב שמתי ניכרת יציאת צדיק? רק כאשר העיר נשארת ריקה לגמרי מצדיקים, כמו שקרה בשדה מואב; אולם במקום שבו נשארים צדיקים אחרים, אולי אין היציאה ניכרת. לכן ציין רש"י שם "וכן אצל יעקב", ללמד שגם בבאר שבע, אף על פי שנשארו יצחק ורבקה, ניכרה היטב יציאתו של יעקב.
מצירוף שני הלימודים הללו עולה יסוד אדיר בהבנת המציאות: הרושם שיוצר הצדיק בעולם אינו עניין התלוי רק בתודעתם של אנשים קרובים לרוחניות, אלא מציאות בריאתית ממשית שכל חלקי הבריאה — הדומם, הצומח, החי והמדבר — חשים בה ומגיבים אליה. כבר בפרשתנו אנו רואים כי אפילו האבנים הדוממות חשו בקדושתו של יעקב אבינו והיו מריבות זו עם זו ואומרות "עלי יניח צדיק את ראשו", כמבואר ברש"י (בראשית כח, יא). מן האבנים הדוממות אנו מתבוננים בכל מדרגות הבריאה ורואים את אותה אמת מופלאה חוזרת ונשנית לאורך הדורות.
בעולם החי מצינו דוגמאות מאלפות לכך שהחיות מכירות בגדלות הצדיק ונכנעות בפניו. כאשר הושלך דניאל לגוב האריות, לא זו בלבד שהאריות לא נגעו בו לרעה, אלא שליקקו את רגליו. כאשר באו משה ואהרן אל ארמון פרעה, הוצרכו לעבור ליד פתחים שבהם הוצבו אריות מורעבים לשמירה, והאריות לא רק שנמנעו מלהזיק להם, אלא הלכו אחריהם בהכנעה ככלב ההולך אחר אדונו. בגמרא בבבא מציעא (דף פה, א) מסופר על אותו עגל שהובל לשחיטה, ובראותו את רבינו הקדוש רץ אליו והכניס את ראשו תחת כנפי מעילו וגעה בבכי כדי לבקש ממנו שיחוס עליו. ועל אלישע הנביא מצינו שמפני קדושתו לא עברו זבובים על שולחנו מעולם.
גם עולם הצומח חש בהבדל שבין צדיק לרשע. בזוהר הקדוש מסופר על אילנו של אברהם אבינו, שכאשר היה יושב תחתיו אדם צדיק היו ענפיו סוככים עליו ומצלים עליו מפני החמה, ואילו כאשר ישב תחתיו רשע היו ענפיו מתרוממים מעליו וחושפים אותו לשמש. ובמישור הלאומי כולו, ארץ ישראל עצמה מגיבה לנוכחות בניה הצדיקים: היא מוציאה את פירותיה בשפע לעם ישראל, ועומדת שוממה וצחיחה כאשר האויבים שולטים בה, וכפי שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (דף צח, א) שסימן הקץ המגולה של הגאולה הוא כאשר ארץ ישראל תוציא את פירותיה בעין יפה לבניה הקרבים לבוא.
ואף הדומם המוחלט מגלה תחושה עמוקה כלפי הצדיק. מים חיים עלו לקראת רבקה אמנו מן הבאר, וכפי שביארו חז"ל שזו הסיבה שאליעזר רץ לקראתה, משום שראה בעיניו את המים עולים לקראתה. אף בדורות האחרונים העידו הבדואים במדבר סיני כי הגשמים ירדו באזורם בכמויות גדולות יותר בתקופה שבה היהודים שלטו בשטח. בימי מחלוקת קורח לא רצו השמש והירח להאיר עד שיגבה הקב"ה את כבודו של משה רבנו. בגמרא במסכת ברכות מסופר על אחד האמוראים שעמד בדרך וגמל פראי עמד לדורסו, ונעשה לו נס שהקיר שלצדו התכופף פנימה ויצר שקע שבו ניצל, וכיוצא בזה מסופר על אמו של רש"י הקדוש שניצלה מפרסות סוסים דורסים כאשר הקיר שעליו נשענה שקע פנימה והגן עליה.
הכרה זו בכוחו של הצדיק ובברכה השורה במקומו אינה נסתרת אף מעיני אומות העולם ומן הרשעים עצמם. כבר בפרשתנו הודה לבן הארמי בפני יעקב ואמר לו "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל, כז), ופירש רש"י שעל ידך באה לי ברכה. וכיוצא בזה מצינו ביוסף הצדיק אצל פוטיפר, שנאמר "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׁה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג). כך נמשך הדבר עד הדורות האחרונים ממש: האיכרים הנכרים בפולין לא אפשרו בשום אופן להעביר את קברו של החפץ חיים זצ"ל מראדין לארץ ישראל, מתוך אמונה מוצקה שברכת הצדיק שורה באדמתם בזכות הימצאותו בתוכם. כבר בפרשת תולדות ראינו עד כמה כאב עשו את אובדן ברכות יצחק. אף בני ישמעאל נוהגים בדרך כלל כבוד במערת המכפלה ובקברי התנאים וצדיקי הדורות. בשנות הזעם, הגרמנים הארורים שהחריבו כל דבר קדוש נרתעו ופחדו מלגוע בכמה מקברי גדולי עולם, ובהם קברי בעל ה"פלא יועץ" והחתם סופר זצ"ל; וכאשר החריבו הרוסים את בית הקברות היהודי בווילנא, חששו לפגוע בקברו של הגאון מווילנא ומסרוהו ליהודים שיעבירוהו למקום אחר. ובכל אלו מתקיים הכתוב "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).
אם אפילו אומות העולם והדומם מכירים בערך הצדיק, על אחת כמה וכמה שחובה קדושה מוטלת עלינו להכיר במעלתם של
לומדי התורה ושל הצדיקים בכל דור, שהם המביאים את השראת השכינה לעולם והם הודה וזיוה של כל עיר ויישוב. בספר "עץ החיים" (לרבי חיים מינץ שליט"א) מובא דבר נורא שאמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל בשם רבו, הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל, על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף צט, ב): "אפיקורוס כגון מאן? אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו תנו". פירש רש"י שהם אינם יודעים שהעולם מתקיים בזכותם. הוסיף אביי שאדם כזה הוא "מגלה פנים בתורה", כלומר כופר במה שכתוב בתורה, שנאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), ורב נחמן בר יצחק למד זאת מן הפסוק "וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (בראשית יח, כו). מדברי חז"ל אלו מתברר כי מי שאינו מכיר בכך שתלמיד החכם והצדיק מקיימים את העולם, הריהו נחשב אפיקורוס וכופר בתורה. ועל כך הוסיף רבי לייב חסמן זצ"ל תובנה מטלטלת: לפי זה ייתכן שאדם יושב ועוסק בתורה יומם ולילה, ובכל זאת ייקרא הוא עצמו כופר, אם אינו מכיר בחשיבות לימודו ובגודל התועלת שהוא משפיע על העולם כולו. בן תורה הזוכה לישב בארבע אמות של הלכה בבית ה', מקום השראת השכינה בזמן הזה, חייב להפנים בלבו כי על ידו מתקיימת הבריאה; ומתוך הכרה רוממה זו יגברו חשקו והתמדתו בלימוד, וכל הסביבה כולה תכיר טובה ללומדי התורה המביאים ברכה ושפע ומצילים מגזירות רעות.
יתר על כן, ההכרה בגדולת הצדיק מחייבת את האדם להידבק בו בכל כוחו ולהיזהר מכל רפיון בהתקשרות עמו, שהרי כל פגם ולו דק שבקשר גורם להפסד גדול. הרב יואל שוורץ זצ"ל מבאר בכך עניין עמוק שיפגוש אותנו בהמשך הפרשה: כאשר פגש יעקב אבינו את רחל אמנו ונשק לה, מבואר בזוהר הקדוש כי נשיקה זו ביטאה חיבור רוחני עליון של "אדבקתא רוחא ברוחא" שביקש יעקב ליצור עמה. אולם מיד לאחר מכן פרץ יעקב בבכי — "וישא את קולו ויבך" — ופירש רש"י שבכה משום שראה ברוח הקודש שלא תיקבר עמו במערת המכפלה. מדוע באמת לא זכתה רחל להיקבר לצדו? אמרו רבותינו שמשום שזלזלה במשכב אותו צדיק פעם אחת כשויתרה עליו תמורת הדודאים ואמרה ללאה "לכן ישכב עמך הלילה", לא העריכה די הצורך כל רגע של קשר עם הצדיק, ולכן הפסידה את הקבורה עמו. הקבורה מסמלת חיבור נצחי והדוק — ומטעם זה אין קוברים רשע אצל צדיק, ובתי קברות מיוחדים היו להרוגי בית דין, אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין — ואפילו חולשה קלה אחת בהערכת ההתקשרות לצדיק עלולה לגרום לאובדן חלק מן החיבור העליון.
עוד יש לעיין בדברי רש"י וכי יעקב אבינו היה הצדיק הראשון שיצא ממקומו ועקר מעיר לעיר? הלא גם אברהם אבינו וגם יצחק אבינו "התהלכו מגוי אל גוי", יצאו מארצם וממקומם ונדדו למקומות אחרים, ומדוע לא הדגישה התורה אצלם בלשון "ויצא" כי יציאתם עשתה רושם, אלא דווקא כאן אצל יעקב אבינו נאמר הדבר בייחוד?
כמה דרכים נאמרו במפרשים ביישוב קושיה זו, וכל אחת מהן מאירה זווית אחרת במהותו של הצדיק ובאופן השפעתו על סביבתו. ה
כלי יקר מבאר בשתי דרכים מופלאות, שכל אחת מהן יסוד גדול בעבודת ה'. בדרך הראשונה הוא מסביר כי כאשר יצאו אברהם ויצחק ממקומם, לא נשארו באותו מקום צדיקים אחרים במקומם, וממילא פשוט וברור לכל כי ביציאתם התרוקן המקום מאורו ועשתה יציאתם רושם ניכר, ולא היה צורך להדגיש זאת בכתוב. החידוש הגדול כאן, ביציאת יעקב מבאר שבע, הוא שבעיר נותרו עדיין שני עמודי עולם — יצחק אבינו ורבקה אמנו — ואף על פי כן הוצרכה התורה ללמדנו כי יציאתו של יעקב עשתה רושם עצום. מכאן למדנו שאינו דומה מקום שיש בו שני צדיקים למקום שיש בו שלושה צדיקים, כי לכל צדיק יש הארה ייחודית משלו, ובהיעדרו נפגם שלמות הזיו וההדר של המקום כולו.
בדרך השנייה מציב הכלי יקר מהלך הפוך אך נוקב לא פחות. לדבריו, יציאתו של הצדיק מן העיר אינה עושה רושם כלל על הרשעים ועל הרחוקים, אלא רק
הצדיקים ובעלי הלב הרגיש מסוגלים לחוש בחסרונו של הצדיק ההולך. לפיכך, כאשר אברהם אבינו ויצחק אבינו יצאו ממקומם ולא נותרו אחריהם צדיקים שירגישו באובדן ההוד והזיו, לא היה מקום להזכיר את הרושם של יציאתם. לעומת זאת, כאשר יצא יעקב אבינו מבאר שבע, נשארו שם יצחק ורבקה, ועליהם — כמי שמכירים בערכו של צדיק ובקדושתו — עשתה יציאתו רושם עז. על יסוד זה מסופר המעשה הידוע בסניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, ששימש בתחילה כרב בעיר ז'ליחוב. מחמת מתנגדים רבים שקמו עליו בעיר, נאלץ הצדיק לעזוב את מקומו. בעת יציאתו ניגש אליו אחד המתנגדים בלעג ואמר לו: הרי אמרו חז"ל שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם ופנה הודה, זיוה והדרה, ואילו אני מביט בעיר ז'ליחוב ואיני רואה שיש בה כעת פחות הוד או זיו ממה שהיה קודם לכן. השיב לו רבי לוי יצחק את ביאורו של הכלי יקר: אברהם ויצחק גם הם יצאו ממקומם ולא הוזכר בהם רושם, כי כדי להרגיש ביציאתו של צדיק צריך שיישארו צדיקים ובעלי לב מרגיש בעיר. מי שאינו צדיק אינו שם לב כלל כשהצדיק נמצא בתוך העיר, וקל וחומר שאינו מרגיש דבר כשהוא עוזב אותה; ואם בז'ליחוב לא נותר מי שירגיש, אין פלא שאותו אדם אינו מבחין בחיסרון.
עוד יש מתרצים את הקושיה על אברהם ויעקב באופן נוסף, הנוגע לאופי הנהגתם. אברהם אבינו היה מפורסם ומורגש בכל סביבתו במפעליו הגלויים, בהכנסת האורחים הענפה שלו, בהכרזת שם שמים ברבים ובקירוב הבריות תחת כנפי השכינה; ממילא פשוט היה לכול שיציאתו מן המקום תורגש מיד בחיי היומיום של בני העיר. לעומתו, יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים, שכל עסקו היה שקוע בפנימיות התורה ובעבודת ה' הנסתרת מעיני ההמון. כאן היה מקום לטעות ולחשוב שמי שיושב ספון באוהל התורה אינו מורגש בחוץ, ואם יצא מן העיר לא ישתנה דבר במציאותה. על כן באה התורה והדגישה דווקא אצלו "ויצא יעקב", ללמד שדווקא יושב האוהלים הוא הודה, זיוה והדרה של העיר, ובהסתלקותו פונה כל החיות הפנימית של המקום.
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא).
על המילים "וישכב במקום ההוא" מביא רש"י בשם המדרש "לשון מיעוט — באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנה ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה". והנה צ"ע ראשית, מדוע בכלל התעכב יעקב אבינו ארבע עשרה שנה בבית עבר ולא המשיך מיד אל בית לבן? ושנית, כיצד ייתכן מבחינה אנושית וטבעית שאדם לא ישכב לישון במשך ארבע עשרה שנים תמימות, והלא מעשה עצום כזה אף לא הוזכר במפורש בפשט הכתובים?
השאלה הראשונה נוקבת ועמוקה במיוחד כפי שמנסח אותה בעל ה
שמירת הלשון (שער התורה, פרק ט) בעת יציאתו מבאר שבע היה יעקב אבינו כבר בן שישים ושלוש שנים, ועדיין לא היה לו זרע כלל. יתרה מכך, יעקב ידע בבירור כי האומה הישראלית עתידה לצאת ממנו וכי עליו להעמיד שנים עשר שבטים, כדברי רש"י בהמשך הפרשה (בראשית כט, כא) על הפסוק "כי מלאו ימי" — ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים? הוא ידע כי בקבלת הברכות נעשה החוט המשולש שבו תלוי קיום העולם והמשכת דרכו של אברהם אבינו, וכבר למד יעקב מזקנו אברהם כי "זריזים מקדימים למצוות" (פסחים ד, א), וחז"ל קבעו ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). ולא זו בלבד, אלא שאביו יצחק ציווהו במפורש ללכת פדנה ארם ולקחת לו משם אשה, ובנוסף לכל זאת ריחפה עליו סכנת מוות ממשית מצד עשו המתנחם להרגו כל עוד הוא שוהה בסביבה. אם כן, כיצד העז יעקב אבינו לדחות את תכלית הבריאה ואת מצוות אביו, להסתכן בקרבת עשו ולהתעכב ארבע עשרה שנים ארוכות בבית עבר?
בעל ה"שמירת הלשון" מתי' יעקב אבינו ידע בלבו את טבעו החמדני של לבן הארמי, והבין כי לעולם לא יתרצה לבן לתת לו את בתו בלא שיקבל בעבורה מוהר ומתנה גדולה — וכפי שאמרו בנותיו לימים "הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו". מאחר שבדרך לחרן רדף אליפז אחרי יעקב ונטל את כל ממונו עד שהשאירו עירום ובחוסר כל, הבין יעקב כי לא תהיה לו ברירה אלא לעבוד בבית לבן עבודת עבד ממושכת תמורת נישואיו. בית לבן היה מקום שרווי בטומאה, ברמאות ובעבודה זרה, ואי אפשר לאדם לשהות שם שנים ארוכות מבלי להתקלקל, אלא אם כן יכין את עצמו תחילה ויתמלא בתורה בהתמדה בלתי פוסקת. לפיכך נטמן יעקב ארבע עשרה שנה בבית עבר ולא שכב לישון אפילו פעם אחת, כדי שזכותן של ארבע עשרה שנות התמדה אלו תעמוד לו להגן עליו בארבע עשרה שנות עבודתו בבית לבן — עד שנולד יוסף בשנה הארבע עשרה, ככתוב "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך" (בראשית לא, מא). נמצא איפוא דבר מופלא: אילולא לקח אליפז את כל ממונו של יעקב, היה יעקב הולך מיד לבית לבן, נותן לו מתנה הגונה, נושא את בתו ומסתלק משם מיד, ולא היה זקוק להשתהות י"ד שנה בבית עבר; ומעשהו של אליפז הוא ששינה את כל תכניתו והפך לסיבה להתעצמותו העצומה בתורה.
ועתה נבוא אל השאלה השנייה: כיצד ניתן להבין כפשוטו שיעקב לא ישן ארבע עשרה שנה? הלא הלכה פסוקה היא שמי שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופים, מלקין אותו מיד וישן לאלתר, משום שאין ביכולת האדם שלא לישון שלושה ימים ושבועתו היא שבועת שוא. בספר "לעבדך באמת" להגה"צ רבי דוב יפה זצ"ל מובא תירוצו של ה
יפת תואר, כי כוונת המדרש היא שיעקב אבינו לא ישן שינת קבע על מיטה במשך ארבע עשרה שנה, אולם שינת ארעי היה ישן. עוד מבאר רבי דוב יפה כי יעקב מעולם לא הלך לשכב מרצונו כדי לישון, אלא המשיך לשבת ולעסוק בתורה עד שכלו כוחותיו לחלוטין ונפלה עליו שינה מאליה. כדוגמה לדרגה מעין זו מסופר על הגאון בעל ה
הפלאה, שהתנה עם החברותא שלו שלא יפסיקו מלימודם עד שיכלו כוחותיהם לגמרי. באחד הלילות קם החברותא להביא ספר מן הארון ולא שב. הלך בעל ההפלאה לחפשו, ומצאו ישן על הרצפה סמוך לארון הספרים, אך ראשו מונח על כרית. כשראה זאת בעל ההפלאה, ביטל עמו את החברותא בטענה נוקבת: אם נותר בך כוח להביא כרית ולהניחה תחת ראשך, אות הוא שעדיין יכולת להמשיך ללמוד.
רבי שלמה וולבה זצ"ל מוסיף ומטעים כי לחז"ל היתה השגה מוחשית במדרגה זו של יעקב אבינו, שכן גם אצל חכמי התלמוד וגדולי הדורות נמצאו דוגמאות מופלאות לכך. בגמרא במסכת יבמות (דף כד, ב) ובמקומות נוספים מובא הביטוי "כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא" — ואף שהגמרא אומרת זאת כביקורת וכסיבה לכך שיש קושיה על דבריו, מכל מקום מתוך גנותו למדנו שבחו: כשרב היה מנמנם וישן, היה מוסר שיעור, ותלמידיו היו עומדים סביב מיטתו ושומעים תורה מפיו מתוך שנתו, פשוטו כמשמעו. מי שעומד במדרגה שגם שנתו היא תורה, ודאי שיש לו השגה ביעקב אבינו שלא שכב ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר. ולא רק בימי התלמוד, אלא אף בדורות הסמוכים לנו: רבי שלמה וולבה מעיד שהכיר אישית בפתח תקוה את הצדיק רבי אלי דושניצר זצ"ל, תלמיד החפץ חיים וחניך התלמוד תורה דקלם, שבכל ימות החול לא היה הולך לישון במיטה כלל, אלא ישב כל הלילה ליד הסטנדר ולמד; אם נרדם מעט היה ראשו נשמט על הסטנדר, ומיד כשהתעורר המשיך בלימודו, ורק בליל שבת היה עולה על מיטתו בביתו. והוא לא היה יחיד בדורו: קודם עידן החשמל היו תלמידי חכמים שאחזו נר דולק בידם בעת לימודם בלילה, וברגע שחטפתם תנומה ונשמט הנר וטפטפה שעווה חמה על ידם, היו מתעוררים מן הכאב וממשיכים בשקידתם.
אמת נכון הדבר, כפי שמדגיש רבי דוב יפה זצ"ל, שהנהגה קיצונית זו אינה מתאימה לרובא דרובא בדורות חלושים כדורנו, ואדרבה, חובה חשובה היא להקפיד על זמן שינה ראוי כפי הנדרש לבריאות הגוף כדי שיוכל האדם לעבוד את בוראו בכוח וביישוב הדעת. אך מכל מקום, כאשר אנו מתבוננים בהתמסרותו הנשגבה של יעקב אבינו ללימוד התורה ובמסירותם של גדולי הדורות, שומה עלינו להתעורר לנצל את הזמן עד תום ולהשקיע את כל כוחותינו בשקידת התורה. וככל שנעמיק להבין את ערך ההתמדה, כך ייקל עלינו להתחזק בה, ובפרט על פי יסודו המפורסם של רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל, כי כל קניין רוחני שהאבות הקדושים עמלו והתייגעו להשיגו, נהפך אצל בניהם לירושה ולטבע כמעט טבעי, כך שבמעט עמל ורצון טוב יכול כל אחד מישראל לזכות לניצוץ ממעלת התמדתו של יעקב אבינו.
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, טז–יז).
באותו לילה נורא על הר המוריה, זוכה יעקב אבינו לחלום הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והקב"ה ניצב עליו ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה ואת שמירתו התמידית בכל אשר ילך. כאשר מקיץ יעקב משנתו ותופס כי ישן במקום המקדש, לא שמחה קלילה או התפעלות חיצונית אוחזת בו, אלא אימה ויראה עמוקה: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". יראה זו היא היסוד לציווי האלוקי "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), והיא המגדירה את יחסו של האדם אל כל מקום המיוחד להשראת השכינה — מבית המקדש והכותל המערבי ועד לכל בית כנסת ובית מדרש שבכל קהילות ישראל.
קדושת בית הכנסת, שהוא "מקדש מעט" שבו שורה השכינה בכל עת שהציבור מתפלל ולומד בו, מחייבת
שקט ודממה מוחלטים וכובד ראש אמיתי. כבר נאמר בנביא "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" (חבקוק ב, כ). כשם שפשוט לכל כי אין להעלות על הדעת הפרעה או זלזול בהיכל מלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה במקום שבו שרויים מתפללים לפני מלך מלכי המלכים. הפרת השקט בבית הכנסת על ידי דיבורי חולין, פטפוט או צלצול ומנגינה של מכשיר טלפון נייד, אינה רק הפרעה טכנית למתפללים בכוונתם או ללומדים בעיונם, אלא פגיעה חמורה בקדושת המקום ובחינת גירוש רגלי השכינה ממש.
להמחשת היחס הראוי לכך ראוי להביא מעשה שאירע בבית הכנסת המרכזי הידוע "אביעזרי" שבעיר פתח תקוה, המתוחזק ומנוהל במסירות ונאמנות על ידי גבאיו. הגבאי תלה שם מודעה נוקבת, שבה ציין כי בבית המשפט נקנס לאחרונה עורך דין בסכום עצום של עשרים אלף שקלים משום שמכשיר הטלפון הנייד שלו צלצל בטעות באמצע הדיון; אי לכך, נכתב במודעה, נקבע מכאן ואילך כי מי שצלצל מכשירו הנייד בטעות באמצע התפילה בבית הכנסת, עליו לשלם לקופת בית הכנסת סך עשרים שקלים לכל הפחות. רעיון זה ראוי לכל ירא שמים לאמצו לעצמו באופן פרטי, כך שאם חלילה אירעה לו תקלה וצלצל מכשירו או שהזיק לכוונת המתפללים ולעיון הלומדים בדיבורים בטלים, יזדרז לתת תרומה כלשהי לקופת אותו בית הכנסת כדי שתהיה לו בכך מעין כפרה פורתא על העוון החמור של זלזול בקדושת בית ה'. ובכלל חובת מורא המקדש כלולה גם הזהירות המרובה בניקיונו וכבודו של בית הכנסת — שלא להותיר בו שיירי כוסות שתייה, פירורי אוכל וכיוצא בזה. ואם ניגש ביראת הרוממות הראויה אל בתי הכנסת ונכבדם כראוי, נזכה בעזרת ה' לבניין הבית השלישי במהרה בימינו.
מורא קודש זה מתעצם שבעתיים בהגיע האדם אל שריד בית מקדשנו — הכותל המערבי, מקום המקדש שעליו הכריז יעקב "מה נורא המקום הזה". הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, משגיח ישיבת "קול תורה", היה מדריך את בני הישיבה כי כאשר הם הולכים יחד אל הכותל המערבי, הרי שמיד עם עברם בעמדת הבידוק הביטחונית עליהם להיפרד זה מזה ולהיכנס לרחבת הכותל כל אחד לבדו. בכך ביקש המשגיח להבטיח שכל בחור ייכנס לפני ה' בכובד ראש ובהתבוננות פנימית, ולא ייתפס הביקור בכותל חלילה כטיול קבוצתי, כמקום תיירות או כבילוי חברתי — היפך מהנהגתם של רחוקים שלצערנו רגילים לשיר ולצווח במקום הנורא הזה בזילות נוראה. כדי להבין עד היכן מגיעות הדברים, די להתבונן בדברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר על פסוקנו: "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה — מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה, כאילו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים שם הוא, ופתח פתוח לשמוע תפילה, שנאמר וזה שער השמים". ויש לו לאדם לצייר בנפשו מה היה מרגיש אילו העלוהו ממעמקי הארץ גבוה מעל גבוה עד לנוכח כסא הכבוד ממש: הלא צמרמורת עמוקה היתה אוחזת בו מכף רגל ועד ראש, וכל עצמותיו היו אומרות תפילה בחרדת קודש.
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כ–כב).
בטרם יוצא יעקב אבינו אל גלות חרן, הוא מנסח בנדר שלו "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". וצ"ב וכי לשם מה עוד נועד הלחם אם לא לאכילה, וכי יש לבגד תפקיד אחר זולת הלבישה? מדוע הוצרך יעקב לכפול ולפרט "לאכול" ו"ללבוש"? ה
כלי יקר מבאר כי בדיוק בתיבות אלו טמון יסוד
ההסתפקות במועט: יעקב אינו מבקש מותרות, תענוגים ופאר, אלא אך ורק את הדברים ההכרחיים לקיומו — לחם כדי לאכול ולהחיות את נפשו, ולא מעדני מלכים; ובגד כדי ללבוש ולהתכסות בו, ולא מלבושי תפארת וראווה.
יסוד זה של בריחה מן המותרות נחוץ לחיזוק מיוחד בדורנו, שבו תרבות השפע והראווה מושכת את הלבבות להרבות בהוצאות מיותרות שאין בהן צורך אמיתי. דוגמה מופלאה להסתפקות במועט ולהתרחקות ממותרות מוצאים אנו במעשה הידוע על הגאון רבי פסח טרוקר זצ"ל, מגדולי ירושלים בדורות עברו. בתקופה שבה שהה בחוץ לארץ, סייע לאיש עשיר אחד שחלה ולמד עמו משניות ודברי תורה להחיות את רוחו. לאחר שנפטר אותו עשיר, התברר כי כתב בצוואתו להוריש לרבי פסח במתנה מפת משי יקרה ומהודרת שהיתה בביתו. כאשר הגיע המברק לביתו בירושלים וסיפר רבי פסח לרבנית על המתנה המיועדת להם, סירבה הרבנית בכל תוקף להכניס הביתה מותרות שכאלו. פנו השניים לשאול את עצתו של רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל. השיב להם רבי שמואל בחכמתו הנפלאה: מצד אחד, אם תסרבו לקבל את המפה או לא תשתמשו בה, יש בכך בושה ועלבון גדול למשפחת הנפטר שכיבדה אתכם בצוואתו; ומאידך, אכן צודקים אתם שאין ראוי להכניס מותרות שכאלו לבית של תורה. לכן העצה היא שתקבלו את מפת המשי ותפרסו אותה על השולחן, אך כדי שלא תתרגלו למותרות ולפאר — תפרשו עליה מפה פשוטה אחרת ותכסו אותה.
בסיום הנדר חותם יעקב אבינו בהתחייבות שנעשתה ליסוד לדורות: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב). מפסוק זה למדו חז"ל והפוסקים את
דין מעשר כספים, שבו מקדיש האדם עשירית מכל רווחיו לצדקה ולעניינים שבקדושה, מתוך הכרה שכל שפעו בא מידו הרחבה של הבורא. בהקשר זה מן הראוי לציין את חידושו הידוע והמפורסם של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ב"אגרות משה", כי מושג המעשר אינו מצטמצם בממון בלבד, אלא יש גם עניין של
מעשר זמן — להפריש חלק מזמנו היקר של האדם לטובת הזולת, לחסד, לזיכוי הרבים ולהקלה על צערם של אחרים.
דוגמה מאירת עיניים למסירות של מעשר זמן ולרגישות עילאית ללב הזולת מוצאים אנו בהנהגתו של מרן החפץ חיים זצ"ל. באחד מלילות יום הכיפורים הקדושים, שעה שכל אחד טרוד באימת הדין ובתפילתו האישית, ניגש החפץ חיים אל אחד הבחורים המבוגרים בישיבה — בחור שמחמת סיבה בריאותית לא יכול היה להינשא — והתיישב לשוחח עמו בנחת. החפץ חיים חש בלבו הרחום שדווקא בלילה מקודש זה עלול אותו בחור לשקוע בעצבות ובמרירות על מר גורלו, ולכן הקדיש מזמנו היקר בליל יום הכיפורים, סיפר לו סיפורים שונים מילדותו הקשה שלו עצמו, וניחם ועודד את רוחו באהבה. כך משלימים שני קצוות נדרו של יעקב אבינו זה את זה: הסתפקות במועט לעצמו, ונדיבות לב ומעשר של ממון ושל זמן כלפי שמים וכלפי הבריות.
"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט, ב).
בבוא יעקב אבינו אל חרן, המפגש הראשון שמזמנת לו ההשגחה העליונה מתרחש ליד הבאר שבשדה. שם, אל מול עיני הרועים המשתאים, ניגש יעקב אל האבן הכבדה שכל העדרים יחד היו נאספים כדי לגללה, ומגולל אותה מעל פי הבאר בכוחות עצמו. וצ"ע כיצד הצליח יעקב, איש תם יושב אהלים שזה עתה יצא מארבע עשרה שנות שקידה בבית שם ועבר, להרים ולגולל אבן עצומה שכזו? הלא ברור כי לא כוח גופני טבעי בלבד פעל כאן, אלא סייעתא דשמיא מופלאה וכוח עליון שליווה אותו בבואו להקים את בית ישראל, וכפי שביארו חז"ל כי גלל אותה בקלות כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית. ואכן, מיד לאחר מכן פוגש יעקב את רחל הבאה עם צאן אביה, משקה את הצאן, ומכיר כי הגיע אל המקום שאליו כיוונו אותו אבותיו.
מעמד זה מעורר התבוננות עמוקה במהותה של הבאר בפרשיות האבות. במדרש רבה מציינים חז"ל כי לשלושה מגדולי האומה נזדמן זיווגם על פי הבאר: יצחק אבינו (באמצעות אליעזר עבדו), יעקב אבינו, ומשה רבנו. תמיהה מתבקשת עולה מיד מן הרשימה הזו: מדוע נפקד מקומו של אברהם אבינו ממניין זה, ולא נזדמן זיווגו עם שרה אמנו על הבאר? ביאור נאה ומאיר עיניים נאמר בזה בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: מהי משמעותה הסמלית של הבאר?
באר מים חיים מורה על
המשכיות וזרימה שאינה פוסקת. כך למדנו בגמרא במסכת כריתות (דף ה, ב) שאין מושחין מלך אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותו כמעיין המתגבר והולך. לפיכך, כאשר אדם עומד להינשא ולהקים בית חדש בישראל, מרמזים לו מן השמים באמצעות הבאר כי עליו לנהוג בהמשכיות — להמשיך את דרך הקודש, את המסורת ואת אורח החיים שראה בבית הוריו. יצחק אבינו, יעקב אבינו ומשה רבנו — שלושתם המשיכו בנאמנות את הדרך הטהורה שקיבלו בבית אבותיהם, ולכן נזדמן זיווגם דווקא על הבאר. לעומת זאת, אברהם אבינו לא המשיך את דרכו של תרח אביו עובד האלילים, אלא אדרבה — ניתץ את פסילי בית אביו, ניתק עצמו מעברו ויצא לדרך חדשה לגמרי בעולם. משום כך, אצל אברהם אבינו לא היה מקום לסמל ההמשכיות של הבאר, ולא נזדמן זיווגו על פיה.
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט, טו).
לאחר שפגש יעקב את לבן וישב עמו חודש ימים שבו עבד עבורו במסירות, פונה אליו לבן בדברים הנשמעים לכאורה כדברי נדיבות ויושר מופלג: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך". תמיהה גדולה היא וכי לפתע נהפך לבן הרמאי לצדיק גדול ובעל מידות נאצלות, עד שהוא דואג שמא יעבוד אצלו יעקב בחינם ומחזר אחריו לשלם לו משכורת?
ונראה לתרץ, שהרי בהלכות שומרים למדו חז"ל את היקף חיובו ואחריותו של
שומר שכר מדברי יעקב אבינו עצמו בהמשך הפרשה: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ). בעוד שומר חינם פטור מגניבה ומאבידה ואינו מחויב באותה שמירה מעולה וקפדנית, הרי שומר שכר חייב באחריות מלאה על גניבה ואבידה ונדרש לשמור על הצאן במסירות שאין למעלה ממנה. לבן הכיר היטב את צדקותו, יושרו ויראת השמים המוחלטת של יעקב אבינו; הוא ידע שאם יקבע לו משכורת כלשהי, יקבל עליו יעקב את כל חומרותיו של שומר שכר וידאג לכל שה וגדי ביום ובלילה בחורב ובקרח, אף אם יצטרך לשלם מכיסו על כל טריפה וגניבה. ממילא השתלם ללבן לשלם ליעקב כמה פרוטות או לקבוע לו שכר כלשהו, ובלבד שיהפוך יעקב משומר חינם לשומר שכר וישביח את עדריו של לבן עד למאוד. כך מתגלה כי גם כאשר הרמאי מתעטף באצטלה של הגינות ונדיבות, אין במניעיו אלא תועלת עצמית מחושבת.
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז).
דברי התורה הקדושה על עיניה הרכות של לאה אמנו מעוררים שאלה יסודית, שהרי ידוע כי התורה אינה מספרת בגנותם של צדיקים — ואף לא בגנותה של בהמה טמאה — ומה ראתה התורה להזכיר פרט הנראה כחיסרון חיצוני בלאה אמנו? בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכג, א) מביא רב את הביאור המאיר את הפסוק כולו באור של שבח נשגב: לא גנאי הוא ללאה, אלא שבח עצום הוא לה. לאה שמעה שהבריות היו אומרים על פרשת דרכים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן — הגדולה לגדול (לאה לעשו) והקטנה לקטן (רחל ליעקב). היתה לאה יושבת על פרשת דרכים ושואלת את העוברים ושבים: הגדול מה מעשיו? והשיבו לה כי איש רע הוא ומלסטם את הבריות. והקטן מה מעשיו? אמרו לה כי איש תם הוא יושב אהלים. מששמעה זאת, היתה לאה בוכה ומתחננת לפני בוראה שלא תיפול בחלקו של רשע, עד שנשרו ריסי עיניה ונעשו עיניה רכות מרוב דמעות.
בספר "לעבדך באמת" להגה"צ רבי דוב יפה זצ"ל מובאים דברי המדרש והזוהר החושפים את העוצמה האדירה שפעלו דמעות אלו. במדרש רבה (פרשה ע) נאמר: "שהיתה לאה בוכה ואומרת, יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. אמר רבי הונא: קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה, ולא זו בלבד, אלא שקדמה לאחותה". ובזוהר הקדוש (פרשת ויחי, דף רכג) מפורש: "הרבה דמעות שפכה הצדקת להיות בחלקו של יעקב ולא בחלקו של עשו, וזהו מה ששנינו שכל אדם שמוריד דמעות לפני הקב"ה, אף על פי שנגזרה עליו גזירה — הגזירה נקרעת ולא תוכל אותה גזירה לשלוט בו". מכאן אנו למדים יסוד איתן בעבודת ה':
כוחה של תפילה, ובפרט תפילה היוצאת מעומק הלב ומלווה בדמעות, גדול עד כדי כך שהיא מסוגלת לבטל אפילו את מה שכבר נגזר על האדם.
רבנו בחיי (בפירושו לדברים יא) מרחיב ומסכם את שלושת המישורים שבהם פועל כוחה העצום של התפילה. ראשית, התפילה בכוחה
לשנות את הטבע עצמו, כפי שמצינו ביצחק אבינו שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו", ודרשו חז"ל שמפני מה התעקרו האמהות — מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים; כלומר, עקרותן לא באה אלא כדי לעורר את תפילתן, וכשעמדו והתפללו נשתנה בהן הטבע. שנית, התפילה
מצילה מן הסכנה, כפי שכתוב בתהילים "יורדי הים באניות... ויעמד רוח סערה ותרומם גליו... ויצעקו אל ה' בצר להם... יקם סערה לדממה ויחשו גליהם". ושלישית, התפילה
מבטלת את הנגזר, כפי שמצינו בחזקיהו המלך שכבר נגזר עליו למות והוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכוח תפילתו ודמעותיו, שנאמר "שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך... הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה" — ולשון "יוסיף" מוכיחה שזמנו כבר היה קצוב וחתום, ותפילתו קרעה את הגזירה.
ומעתה יש להעמיק ולהבין גם את הצד השני של המטבע: מדוע בחר יעקב אבינו דווקא ברחל יותר מלאה, והסכים לעבוד בעבורה שבע שנים תמימות, שנאמר "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כט, יח)? הגאון הרב לייב מינצברג זצ"ל (מחבר ספר "בן מלך") מבאר כי מה שהיו הבריות אומרים שגדולה לגדול וקטנה לקטן לא היה סתם שיחת בריות בעלמא, אלא כך באמת נגזר ונקבע עליהן בשורש עניינן ובמזלן, וכפי שמפורש בזוהר הקדוש (פרשת ויחי). דבר זה מרומז אף בשמותיהן של האמהות הקדושות: שמה של
רחל הוא לשון צאן, המבטא את שייכותה המהותית אל יעקב אבינו שכל עבודתו ודרכו היו בצאן; ואילו שמה של
לאה הוא לשון לאות, עייפות וטורח, המרמז לעשו שכתוב בו "ויבוא עשו מן השדה והוא עייף".
אם כן, כיצד ומכוח מה זכתה לבסוף לאה להינשא ליעקב אבינו ואף לקדום לאחותה? מבאר הרב מינצברג זצ"ל כי הדבר תלוי בזכייתו של יעקב בבכורתו ובברכותיו של עשו. עניינה הפנימי של הבכורה הוא
המלכות, ולפיכך היתה לאה עתידה בשורשה להוציא את המלכות שהיתה ראויה לעשו הבכור. משעה שנטל יעקב את הבכורה ואת הברכות מעשו, זכה ממילא גם בחלקו ובמדרגתו של עשו, ולפיכך עברה גם לאה אל חלקו של יעקב כדי להוציא ממנו את מלכות בית דוד (דרך יהודה בנה). ומדהים לראות את הדיוק בהנהגת שמים: כשם שהברכות והבכורה עברו ליעקב בדרך של עורמה, כך גם נישואיו עם לאה — שבאו לו מכוח אותן ברכות — התרחשו בדרך של עורמה בליל החתונה.
מעלתה הייחודית של רחל אמנו והקשר העמוק שלה אל תיקון הבריאה נרמזים גם בדברי המקובלים על נוסח התפילה. בתפילת
מוסף של ראש חודש פותחת הברכה האמצעית במילים "ראשי חדשים לעמך נתת". האר"י הקדוש מגלה כי ראשי התיבות של מילים אלו הם
רח"ל, וכתבו המקובלים כי תפילת מוסף של ראש חודש שייכת באופן מיוחד לרחל אמנו. הקשר הפנימי שבין רחל לבין ראש חודש נעוץ בכך שקידוש החודש נקבע על פי מולד הלבנה, ורחל אמנו נמשלה ללבנה — כפי שאנו מוצאים בחלומו של יוסף בנה: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז, ט), ופתרונו של יעקב אבינו היה "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה", שכן הירח והלבנה מסמלים את האם, רחל אמנו. ומכאן השייכות המיוחדת שבין התחדשות הלבנה בראש חודש לבין דמותה של רחל, אשר אף לאחר שנראתה כמתמעטת ומאחרת, זכתה להתחדש ולהאיר את בית ישראל.
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (בראשית כט, כה).
קשה לתאר את גודל התדהמה והצער שפקדו את יעקב אבינו באותו בוקר שלמחרת החתונה. שבע שנים תמימות עבד במסירות בעבור רחל, ואף נקט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע מלבן הרמאי להחליפה — הן בסיכום המפורש "ברחל בתך הקטנה" והן במסירת הסימנים המיוחדים לרחל. והנה, כל מאמציו עלו לכאורה בתוהו, ובבוקר נתברר כי קיבל את לאה שכלל לא כיוון אליה, ונדרש לעבוד עוד שבע שנים תמימות בעבור רחל.
הראשונים האריכו לדון בשתי שאלות הלכתיות ומהותיות הנובעות ממעשה זה. השאלה הראשונה היא: מאחר שיעקב כיוון לקדש את רחל ולא את לאה, מדוע לא היו אלו
קידושי טעות שהיו בטלים מאליהם? ובדברי הראשונים נאמרו בכך כמה תירוצים ידועים, שמתוכם מתבאר כיצד חלו הנישואין ונתקיימו כדין. השאלה השנייה והמפורסמת עוד יותר היא: כיצד נשא יעקב אבינו
שתי אחיות בחייהן, והרי אמרו חז"ל כי האבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה עוד קודם שניתנה?
ביישוב קושיה זו נאמרו שלושה מהלכים גדולים ויסודיים, שכל אחד מהם פותח שער להבנת מעשי האבות. ה
רמב"ן מבאר כי האבות הקדושים קיימו את התורה כולה אך ורק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, משום שעיקר קיום המצוות הוא בארץ הקודש; ובפרשת אחרי מות מוסיף הרמב"ן ומציין כי זו הסיבה שמיד בכניסתו של יעקב לארץ ישראל, בסמוך לבית לחם, נפטרה רחל אמנו — כדי שלא יישאר נשוי לשתי אחיות בארץ ישראל.
מהלך שני מביא הגאון הרב לייב מינצברג זצ"ל בשם כמה מן האחרונים: קודם מתן תורה, קיימו האבות את המצוות רק במקומות שבהם שייך
טעם המצווה בפועל, ולא במקום שהאיסור נובע רק מדין "לא פלוג" (שאינו מחלק בין מקרה למקרה). מהו טעם האיסור בתורה לשאת שתי אחיות? הכתוב עצמו מגלה אותו: "ואשה אל אחותה לא תקח
לצרור" (ויקרא יח, יח) — כדי שלא לגרום קנאה, צרות ומריבה בין אחיות. במקרה שלנו, מאחר שלאה היא שנכנסה לנישואין שלא כדין ובדרך רמאות במקומה של רחל, אין לה שום זכות לטעון ולמנוע מיעקב לשאת את רחל שיועדה לו מלכתחילה. (ואת המהלך השלישי — ביאורו העמוק של בעל ה"נפש החיים", המשלב את דברי רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" — נבאר בהרחבה בהמשך הפרשה במקום לידת השבטים).
ולבסוף, מתוך אותו בוקר קשה של "ויהי בבוקר והנה היא לאה", מפיק ה
רלב"ג (כמובא בדברי הרב דוב יפה זצ"ל) לקח חיים נצחי לכל אדם העומד מול אכזבה או שינוי בתכניותיו:
"והוא שיהיה אדם שמח בחלקו שנתן לו ה', כי כבר יקרה שמה שיחשבוהו בני אדם בלתי נבחר, הוא יותר נבחר לפי האמת". ומוסיף הרלב"ג ומדגים מפרשתנו: "הלא תראה שיעקב היה בוחר ברחל יותר מבלאה, והראה לו ה' יתעלה שלאה יותר נבחרת, לפי התכלית אשר בעבורה היתה הכוונה בלקיחת האשה והולדת הבנים". בשעת מעשה נראה היה ליעקב אבינו כי רמאותו של לבן הסבה לו הפסד נורא והרסה את משאלת לבו; אולם במבט לאחור התברר כי דווקא לאה היתה עיקר בניין בית ישראל, שממנה זכה יעקב להעמיד שישה שבטים קדושים, ובהם שבט הכהונה והלוויה ושבט המלוכה. כך היא דרכה של ההשגחה העליונה בכל דור: פעמים רבות האדם מצטער על שנסגרה בפניו דלת אחת ונפתחה אחרת שלא ייחל לה, ולימים מתגלה לו כי דווקא מה שחשב לבלתי נבחר הוא עצמו מקור ברכתו והצלחתו האמיתית.
והנה, מבין כל שלושת האבות, הקושי הגדול ביותר בהקמת המשפחה ובגידול הבנים היה אצל יעקב אבינו — הן בשל העמל הרב שנדרש להשקיע בעבודתו בבית לבן כדי לזכות באשה, והן בשל מספרם הרב של הבנים וגידולם בסביבתו הקשה של לבן. הטעם לכך הוא שכדי לבנות ולהעמיד את עם ישראל — את שנים עשר השבטים — נדרש
עמל ויגיעה עצומים. ועל יסוד זה ביארו חז"ל בגמרא את הנאמר בתהילים "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהילים כ, ב): מדוע דווקא "אלקי יעקב" ולא אלקי אברהם ויצחק? משום שיעקב הוא שטרח ויגע בגידול הבנים יותר מכולם, ולכן דווקא הוא זה שמבקש רחמים על בניו ביום צרתם.
"וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית כט, לא–לה).
עם הקמת ביתו של יעקב אבינו בחרן, פותחת התורה הקדושה בפרשת לידתם של שבטי יה — האבנים היסודיות שמהן תיבנה האומה הישראלית לדורותיה. כל שם ושם שניתן לבנים על ידי האמהות הקדושות אינו כינוי בעלמא, אלא חותם רוחני עמוק המבטא את שורש נשמתו של אותו שבט ואת תפקידו הנצחי בתולדות עם ישראל. כבר בלידתו של הבכור,
ראובן, עומד הגאון הרב לייב מינצברג זצ"ל (מחבר ספר "בן מלך") על שינוי דק ומפליא בסדר הדברים בכתוב: אצל כל שאר השבטים מביאה התורה תחילה את הטעם והנימוק לשם ורק לאחר מכן את קריאת השם עצמו ("ותאמר... על כן קראה שמו..."), ואילו אצל ראובן מופיע תחילה השם "ותקרא שמו ראובן" ורק לאחר מכן הטעם "כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי".
מבאר הרב מינצברג זצ"ל על פי דברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר כי עיקר משמעותו של השם "ראובן" הוא פשוט ומפורש מעצמו — "ראו בן", כלומר ראו שנולד לי בן. מאחר שמשמעות בסיסית זו גלויה וברורה מתוך השם עצמו, לא הוצרכה התורה להקדים לה הסבר קודם קריאת השם; אולם משום שישנם שמות נוספים שיכולים להורות על עניין של ראיית הבן, הוסיפה התורה לאחר מכן טעם נוסף המבאר מדוע בחרה לאה דווקא בצירוף לשון זה — "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי". ומפליא להתבונן עד כמה נתקיימה נבואתה של לאה בבכורה: אותה תקווה שביטאה בלידתו, "עתה יאהבני אישי", אכן התגשמה בפועל על ידי ראובן עצמו לאורך השנים, הן כאשר יצא לשדה בימי קציר חיטים ומצא את הדודאים והביאם לאמו, והן מאוחר יותר במעשה בלהה, שבו ביאר רש"י הקדוש כי לא בא ראובן אלא למחות על כבוד אמו ולהשיב את משכבו של יעקב אל אוהל לאה.
והנה ממשיך הפסוק בלידתם של
לוי ו
יהודה. על דברי לאה בלידת יהודה,
"הפעם אודה את ה'", הביא רש"י את דברי חז"ל שידעה ברוח הקודש כי יעקב עתיד להעמיד שנים עשר שבטים מארבע נשים, וכיוון שנטלה יותר מחלקה — ארבעה שבטים — הודתה לה' על התוספת. על דרך הפשט מרחיב הרב מינצברג זצ"ל מהלך מרתק המאיר את היחס שבין ארבעת הבנים הראשונים. קריאת השמות בשלושת הבנים הראשונים נבעה כולה משאיפתה של לאה לזכות בקרבת בעלה ולהשלים את הקשר שביניהם: בלידת ראובן החלה הקרבה ("עתה יאהבני אישי"), אך בלידת שמעון עדיין לא נשלמה הקרבה לגמרי ("כי שמע ה' כי שנואה אנכי"); ואילו בלידת
לוי, הבן השלישי, הגיע הקשר אל שלימותו המלאה — "עתה הפעם ילווה אישי אלי", שכן המספר שלוש עניינו חזקה, ריבוי ושלימות. לכן, משנולד הבן הרביעי,
יהודה, שוב לא היה צורך בקריאת שם להשלמת חיסרון בקשר עם בעלה, אלא עתה הפך הילד כולו למתנת חינם גמורה מאת שמים, ולפיכך קראה לאה "הפעם אודה את ה'" — שם המוקדש כולו לשבח הבורא.
מתוך הבנה זו מתבארים בבת אחת כמה סודות גדולים בפרשה. ראשית, מובן מדוע דווקא בלידת לוי ובלידת יהודה מופיעה המילה המיוחדת
"הפעם" ("עתה הפעם ילווה אישי אלי", "הפעם אודה את ה'"), לשון המורה על דבר מחודש ומיוחד; שכן בכל אחד משני הבנים הללו נוצרה מדרגה של שלימות — בלוי שלימות הקשר והחיבור, וביהודה שלימות ההודיה והמתנה. שנית, מובן מאליו מדוע זכה כל אחד מהם לתפקידו הנעלה באומה:
שבט לוי זכה לכהונה וללוויה, שכל מהותן היא לחבר ולאחד את הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים — כשם שלוי עצמו היה זה שהשלים ואיחד את הקשר בין אביו לאמו.
במקביל,
שבט יהודה, שנוצר מתוך בנייה של שלימות גמורה ולא מתוך מילוי חיסרון, הוא שראוי ל
מלכות, שכל עניינה היא שלימות האומה. יתרה מכך, מתבאר כעת מדוע דווקא לאחר לידת יהודה נאמר "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל, א) — מדוע התעוררה קנאתה של רחל דווקא לאחר הבן הרביעי ולא קודם לכן? לפי המהלך הנזכר הדבר ברור כשמש: עד לידת הבן השלישי הבינה רחל כי לידותיה של לאה הן פיצוי ורחמים מן השמים על היותה שנואה ("וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה"), אך משנולד הבן הרביעי לאחר שלאה כבר אינה שנואה כלל, הבינה רחל שאין הדבר תלוי עוד בצערה של לאה, ואז התעוררה קנאתה הקדושה במעשיה הטובים של אחותה. ומוסיף הרב מינצברג זצ"ל להעמידנו על קשר מופלא בין שלושת השבטים הקשורים ל
בית המקדש: השבט הראשון הוא לוי, המשרת בקודש ומאחד בין ישראל לאביהם שבשמים; השבט השני הוא יהודה, שבחלקו נבנה בית המקדש, משום שמלכות בית דוד ובית המקדש עניינם אחד הוא — גילוי מלכות ה' בשלימותה; והשבט השלישי הוא
בנימין, שבחלקו עמדו ההיכל והמזבח, לפי שהוא השבט המובחר שנולד בארץ ישראל לאחר שנקרא שם יעקב "ישראל" ולאחר שקיים נדרו והקים בית לה' בארץ הקודש.
הודאתה של לאה בלידת יהודה קבעה פרק חדש בדברי ימי העולם. בגמרא במסכת ברכות (דף ז, ב) אמרו חז"ל כי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לו להקב"ה, עד שבאה לאה והודתה, שנאמר "הפעם אודה את ה'". וכוח השם והמידה שנטעה לאה בבנה ("שמא גרים") פעל לדורות עולם: מיהודה עצמו יצאה גבורת ההודאה באמת כאשר הודה במעשה תמר ואמר "צדקה ממני" (כמובא במדרש), ומזרעו יצא
דוד המלך נעים זמירות ישראל, שריבה לפני הקב"ה בשירים, במזמורים ובתשבחות לדורות עולם.
אולם מיד בסיום אותו פסוק של הודאה נשגבה, נאמר דבר מפתיע המעורר תמיהה גדולה: "על כן קראה שמו יהודה —
ותעמוד מלדת". כיצד ייתכן שדווקא מיד לאחר שלאה אמנו מגיעה למדרגה עילאית של הודיה לבורא, נעצרת לידתה? המפרשים חושפים כאן יסוד מוסד בעבודת התפילה וההודיה: לאה אמנו הודתה לה' על
העבר, על ארבעת הבנים שכבר זכתה להם, אך לא צירפה להודאתה
בקשה על העתיד. לעומת זאת, כאשר נפקדה רחל אמנו בהמשך הפרשה וקראה לבנה יוסף, לא הסתפקה בהודיה על העבר ("אסף אלקים את חרפתי"), אלא מיד הוסיפה בקשה ותחינה על העתיד — "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד).
כאשר אדם מודה להקב"ה על הטוב שקיבל בעבר מבלי לבקש ממנו גם על העתיד, חסר בשלימות ההודיה עצמה. למה הדבר דומה? לאדם שקיבל טובות עצומות ממלך בשר ודם, והוא בא לפני המלך, מודה לו בכל לב על כל מה שעשה בשבילו עד כה, וחותם ואומר לו: "תודה רבה לך אדוני המלך, מעכשיו איני זקוק לך עוד". הלא פגם גדול יש בהודיה שכזו! שכן הבקשה על העתיד היא חלק בלתי נפרד מן ההודיה עצמה — בה מראה האדם לקב"ה כי "לך לבד עינינו תלויות", וכי כל קיומו, הווייתו ועתידו תלויים בחסדי ה' התמידיים.
יסוד זה משתקף בעקביות מופלאה בכל נוסחאות תפילות ישראל שתיקנו אנשי כנסת הגדולה וחז"ל. בתפילת ה
הלל, מיד לאחר שיאי השבח וההודיה, אנו פונים בבקשה: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". בברכת
מודים שבתפילת שמונה עשרה אנו חותמים בבקשה לעתיד "וכל החיים יודוך סלה", וב
מודים דרבנן אנו ממשיכים מיד מן ההודיה אל הבקשה "כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גלויותינו". בתפילת
נשמת כל חי אנו מהללים על "הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו", וחותמים בשילוב המושלם: "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח". וכן בתפילת
"ריבון כל העולמים" בליל שבת קודש אנו אומרים במפורש: "מודה אני לפניך... על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמדי". ובהקשר להודאתה של רחל בלידת יוסף — "אסף אלקים את חרפתי" — עמדו הלומדים על דברי רש"י המבאר שכל עוד לא היה לה בן לא היה לה במי לתלות את הקלקלה כשנשבר כלי בבית, ומעתה תוכל לומר "בנך שבר". ולכאורה תמיהה היא: וכי עניין פעוט כזה של שבירת כלי הוא חרפתה העיקרית של עקרה עד שהיא מודה עליו בעת לידת בנה? אלא שכאן טמון לקח נוסף בשלימות ההודיה: כשמודים להקב"ה, מודים לו על הכול — מן הטובות הגדולות והנשגבות ועד לפרטים הקטנים והיומיומיים ביותר שבחיי האדם.
"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל, א–ב).
דבריה הנסערים של רחל אמנו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", ותגובתו התקיפה של יעקב אבינו "התחת אלקים אנוכי", פותחים בפנינו שער עמוק להבנת דרכם של האבות הקדושים בקיום המצוות קודם מתן תורה. כפי שכבר הזכרנו לעיל, הקשו הראשונים כיצד נשא יעקב אבינו שתי אחיות בחייהן אם האבות קיימו את כל התורה כולה, והבאנו את שיטת הרמב"ן כי האבות קיימו את התורה רק בארץ ישראל ולכן נפטרה רחל מיד עם כניסתם לארץ. עתה נצרף לכך את מהלכו הנשגב של רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו
נפש החיים, המבאר כי קיים הבדל מהותי בין קיום התורה של האבות קודם מתן תורה לבין קיומה לאחר מתן תורה.
האבות הקדושים לא קיימו את המצוות מחמת ציווי חיצוני שכבר נצטוו בו, אלא מתוך שהשיגו בדעתם הרחבה וברוח הקודש את שורשי המצוות, טעמיהן והתיקונים העליונים שהן פועלות בעולמות העליונים. לאחר מתן תורה, משהתורה נתונה בידינו בציווי מוחלט מאת הבורא, גם אילו ייוודע לאדם ברוח הקודש כי על ידי ביטול מצווה אחת יפעל בשמים תיקונים עצומים הרבה יותר מאשר על ידי קיומה — אסור לו בשום פנים ואופן לבטל את המצווה, שכן "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל). זו היתה התביעה הגדולה על חזקיהו המלך, שראה ברוח הקודש שייצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים ונמנע מפריה ורביה, ואמר לו ישעיהו הנביא "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד". אולם קודם מתן תורה, כאשר כל קיום המצוות של האבות נבע מהשגת התיקונים שבשורשן, אם ידעו ברוח הקודש כי במקרה מסוים יושג תיקון גדול ונעלה יותר דווקא על ידי חריגה מגדר המצווה — הותר להם לעשות כן. לפיכך ידע יעקב אבינו איזה בניין עולמים עצום של שנים עשר שבטי יה ייבנה דווקא באמצעות רחל ולאה יחד, ולכן היה מותר לו לשאת את שתי האחיות.
על פי שני המהלכים הללו — מהלכו של בעל ה"נפש החיים" ומהלכו של הרמב"ן — מתבאר דרש נפלא ונפעם בפסוקינו. רחל אמנו ידעה והכירה את ההיתר של נישואי שתי האחיות רק על פי מהלכו של הנפש החיים: כל הסיבה שהותר ליעקב לשאת אותה ואת לאה אחותה היא כדי לבנות את בניין שנים עשר השבטים ולהוציא ממנה בנים קדושים. משראתה רחל שהיא עקרה ואינה יולדת, נבהלה בהלה עצומה ואמרה ליעקב: "הבה לי בנים — ואם אין, מתה אנוכי!" כלומר, אם אין לי בנים, נמצא שבטל כל היתר נישואינו, ואם אין כאן התיקון העליון של העמדת השבטים, חוזר חלילה עונש הכרת והמיתה על נישואי שתי אחיות. על כך השיב לה יעקב אבינו וגילה לה גם את ההיתר הנוסף, מהלכו של הרמב"ן:
"התחת אלקים אנוכי" — וכי אנו נמצאים כעת בארץ ישראל, שהיא הארץ המושגחת ישירות תחת השגחת אלקים בלא אמצעי, שבה בלבד חלה חובת קיום המצוות עלינו? כאן בחוץ לארץ אין לך מה לחשוש כלל לעונש מיתה, כי איסור שתי אחיות אינו נוהג בנו אלא בארץ ישראל.
בעקבות שיחה נוקבת זו נותנת רחל ליעקב את בלהה שפחתה, וממנה נולד
שבט דן, אשר עליו אמרה רחל
"דנני אלקים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" (בראשית ל, ו). בהקשר יש לעורר מחשבה על תולדותיו של שבט דן בדורות הבאים: מצאנו בהיסטוריה של עם ישראל כי שבט דן לקה יותר מכל במכשול החמור של חטא עבודה זרה, החל מפסל מיכה ועד עגלי ירבעם שהועמדו "עד דן". ייתכן כי השורש הדק והרחוק לפגם זה נעוץ באותה שעה שקדמה להולדתו, שבה התעורר ניצוץ של מרירות ותלונה כלפי הנהגת הקב"ה, עד שנזקק יעקב אבינו להוכיח את רחל "התחת אלקים אנוכי"; ומאותה נקודה דקה של חוסר שלמות בביטחון נמשך רושם מסוים בתולדה בדורות מאוחרים יותר. ללמדנו עד כמה משפיעה טהרת הדעת והאמונה השלמה של ההורים על שורש נשמתם של הבנים.
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל, כב).
לאחר שלאה יולדת את ארבעת בניה הראשונים, ולאחר לידת בני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, ולאחר מעשה הדודאים ולידת יששכר, זבולון ודינה ללאה — מגיע הרגע המיוחל שבו נפקדת רחל אמנו. על המילים "ויזכור אלקים את רחל" מביא רש"י הקדוש את דברי המדרש (בראשית רבה עג, ד): "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה". וכלשון המדרש עצמו: "מה זכירה זכר לה? שתיקתה לאחותה; בשעה שהיו נותנין לו את לאה היתה יודעת ושותקת".
בראש ובראשונה, עלינו להתבונן בעוצמת ההקרבה הבלתי נתפסת של רחל אמנו בשעה שמסרה את הסימנים ללאה בליל החתונה. יעקב אבינו חשש מערמומיותו של לבן ולכן קבע סימנים סודיים עם רחל. כאשר ראתה רחל שאביה מכניס את לאה תחתיה אל החופה, עמדה בפני ניסיון שאין לשער את גודלו: היא עמדה להקריב את כל עתידה האישי והרוחני, את זכותה להיות אמו של כלל ישראל ורעייתו של בחיר האבות. בשעת מעשה לא היה לה שום ביטחון כיצד יתגלגלו הדברים — לא היה ברור כלל אם יעקב אבינו ירצה לשאת שתי אחיות, לא היה בטוח שלבן יסכים לתת לו את שתיהן, וגם אם יסכים, מי יוכל לדעת כמה ילדים ייוולדו לה וכמה ללאה, ומה יהיה מעמדה בבית לאחר שתכניס צרה לתוך ביתה. אך רחל אמנו השליכה את כל החשבונות הללו מאחורי גווה; דבר אחד בלבד עמד לנגד עיניה באותה שעה גורלית: שלא תיכלם אחותה ותתבייש לעיני יעקב.
ומה היתה התוצאה הסופית של אותה הקרבה עילאית? "ורחל עקרה... ויזכור אלקים את רחל ויפתח את רחמה". דווקא אותו ויתור עצמו — ההקרבה של עתידה להיות אם לכלל ישראל — הוא עצמו שזכר לה הקב"ה והוא שפתח את רחמה וזיכה אותה להיות אמו של כלל ישראל! כאן טמון יסוד ברזל בהנהגת העולם:
מי שהולך בדרך הישר, מוותר ומקריב למען הזולת ולמען כבוד שמים בלי חשבונות קטנים — אינו מפסיד לעולם, אלא את אותו הדבר עצמו שנדמה לו שהוא מפסיד, ירוויח אחר כך בכפל כפליים.
המחשה מרגשת ומוחשית לאמת נצחית זו התפרסמה בדורנו במעשה שאירע בשכונת סנהדריה שבירושלים. שני נערים צעירים חגגו את שבת הבר מצווה שלהם באותה שבת ממש (כמדומה היתה זו פרשת יתרו). מחמת תקלה בתיאום, כל אחד מן הנערים תיאם את העלייה והקריאה בתורה עם גבאי אחר בבית הכנסת, ושניהם עמלו והתייגעו חודשים ארוכים להכין את קריאת הפרשה כולה בדקדוק ובשלימות. משהגיעה השבת, התבררה הטעות והתחוור כי רק אחד משני חתני הבר מצווה יוכל לקרוא בתורה. עמד אחד הנערים, התגבר על כל יגיעתו וציפייתו, ואמר ברוחב לב: "אני מוותר לחברי". חלפו שנתיים ימים, ואמו של אותו נער שוויתר חלתה במחלה קשה ואושפזה במצב חמור בבית החולים "שערי צדק". נגזרה ההשגחה והנער נאלץ לשהות לצד אמו בבית החולים בדיוק בשבת פרשת יתרו. באותה שבת ממש היה מאושפז במחלקה גם רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אנשיו ארגנו מניין תפילה במחלקה וחיפשו בדחיפות בעל קורא שיוכל לקרוא את פרשת יתרו. אותו בחור, ששינן את הפרשה היטב שנתיים קודם לכן, התייצב מיד ואמר: "אני יודע לקרוא". לאחר הקריאה והתפילה שאל אותו מרן הגרי"ש אלישיב לפשר הימצאותו בבית החולים בשבת, והנער סיפר בכאב על אמו המאושפזת במצב קשה. באותו זמן הגיע רופא מומחה ומיוחד במיוחד לבדוק את מרן הגרי"ש אלישיב, ומרן ביקש מאותו רופא שייכנס לבדוק גם את אמו של הבחור — ומן הבדיקה והטיפול שהעניק לה צמחה לה ישועה גדולה ורפואה שלימה. כך שב הוויתור ההוא והציל את חיי אמו בכפל כפליים.
ולא זו בלבד שהוויתור מביא למוותר שפע וישועה פרטית, אלא שהוא פועל זכות נצחית לקבלת התפילה לדורות עולם, כפי שמבאר הגה"צ רבי דוב יפה זצ"ל בספרו "לעבדך באמת". חז"ל מספרים (הובא ברש"י בראשית מח, ז) כי בשעה שנחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם, עברו השבויים ליד מקום קבורתה של רחל אמנו בדרך אפרתה, ויצאה רחל לבכות ולבקש רחמים לפני הקב"ה על גלות בניה. בעוד תפילותיהם של האבות הקדושים ושל משה רבנו לא נענו באותה שעה, דווקא תפילתה של רחל התקבלה מיד ונאמר לה "מנעי קולך מבכי... ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". במדרש (פתיחתא דאיכה רבה, אות כד) מבואר טעם הדבר: רחל טענה לפני ריבונו של עולם, "אם אני, בשר ודם, לא קנאתי לצרתי ומסרתי לה סימניי כדי שלא תיכלם — אתה, מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה תקנא לעבודה זרה שאין בה ממש?" ופעל כאן חוק
מידה כנגד מידה: כשם שרחל ויתרה על שלה והכניסה צרה לתוך ביתה למען אחותה, אף הקב"ה ויתר כביכול על עוון עבודה זרה — שהיא בבחינת "צרה" להקב"ה — למענה של רחל. נמצא כי הוויתור למען הזולת מעורר רחמי שמים שאין להם שיעור, וכלשון חז"ל במסכת כלה: "העבר רצונך מפני רצון חברך, שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול".
אך כאן עולה שאלה מפליאה ומעוררת מחשבה: הלא מעשה מסירת הסימנים של רחל ללאה אירע שנים רבות קודם לכן, בליל החתונה הראשון, בטרם נולד אפילו אחד מהשבטים; אם כן, מדוע המתינה התורה להזכיר "ויזכור אלקים את רחל" — את זכות מסירת הסימנים — דווקא עכשיו, מיד לאחר סיפור הדודאים?
תשובה מאירת עיניים ועמוקה מאין כמוה מובאת בשם ה
שפת אמת זי"ע. נתבונן במה שאירע פסוקים אחדים קודם לכן, במעשה הדודאים: ראובן מוצא דודאים בשדה ומביאם ללאה אמו; רחל, השרויה בצער עקרותה, מבקשת מאחותה בתחנונים "תני נא לי מדודאי בנך" (בראשית ל, יד). ותגובתה של לאה קשה וצורבת כחץ בלב: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?" (שם, טו). באותו רגע רותח יכולה היתה רחל להתפרץ בצדק גמור ולהטיח באחותה: "המעט קחתי את אישך?! וכי יעקב היה שלך ואני לקחתיו ממך?! הרי יעקב היה מיועד לי מלכתחילה, אבינו רימה אותו והכניסך במקומי, ואני במסירות נפש נוראה ויתרתי לך ומסרתי לך את הסימנים תוך חשש ממשי שמא אפול בגורלו של עשו — ועכשיו את מאשימה אותי שלקחתי את אישך?!"
אך רחל אמנו
שתקה. היא לא השיבה לאחותה דבר, לא הזכירה לה אפילו ברמז את טובתה ואת מסירות נפשה, אלא קיבלה את דבריה בשתיקה גמורה.
להישאר עם הוויתור בשעת עלבון קשה פי כמה מעצם הוויתור בשעתו! שתיקה עילאית זו בפרשת הדודאים היא שהשלימה והעצימה את מעשה מסירת הסימנים והפכה אותו לזכות מושלמת — ולכן דווקא מיד לאחריה נאמר "ויזכור אלקים את רחל".
מכאן אנו מגיעים אל המסקנה החינוכית הגדולה שדורשים חז"ל בגמרא במסכת מגילה (דף יג, ב) משתיקתה של רחל אמנו: "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה ברחל? שמסרה סימנים לאחותה. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל'. ומה צניעות היתה באסתר? 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'".
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל מביא יש אומרים שלאה כלל לא ידעה בשעת מעשה שהסימנים נמסרו לה כטובה של ויתור, אלא רחל העבירה לה אותם בפשטות בתור ידיעה בעלמא ושתקה כל השנים מבלי לספר לה לעולם את גודל הקרבתה, וזו כוונת הגמרא במגילה "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל" — שידעה לשתוק ולהצניע את גבורתה.
גמרא זו מגלה לנו יסוד חינוכי מכריע, שיש לו השלכה עצומה על דורנו. ברגיל נוטים בני אדם לצמצם את מושג
הצניעות אל גדרי הלבוש החיצוני בלבד. ודאי שגדרי ההלכה בלבוש הם חלק גדול, הכרחי ומחייב של הצניעות, אך הם אינם אלא
הביטוי המעשי והחיצוני של תכונת נפש עמוקה בהרבה. מהותה האמיתית של הצניעות היא
אופי צנוע — עדינות נפש, ענווה, הימנעות מהתבלטות ויכולת להצניע ולשמור דברים בפנים. הוכחה ניצחת לכך היא שלושת עמודי הצניעות שמנתה הגמרא — רחל, שאול ואסתר: אצל אף אחד מהם לא ציינה הגמרא את עניין לבושם, אלא את תכונת הצניעות הפנימית, השתיקה ואי-ההתבלטות שנטעו בנפשם.
כמה כואב ומצער לראות כאשר בדורות שלנו משקיעים אנרגיה כה רבה במודעות רחוב ובפרסומות מפורטות היורדות לפרטי פרטים של אורך ועובי הבגדים — דברים החשובים כשלעצמם בהלכה — אך לעיתים מניחים את העיקר ותופסים את הטפל, ומזניחים את העמל החינוכי העמוק של בניית
אופי צנוע בלב הבנים והבנות. כאשר מחנכים נערה לאופי צנוע, לעדינות ולפנימיות, ממילא ינבע הלבוש הצנוע מאליו מתוך נפשה בלא צורך במאבקים אינסופיים; ואילו כאשר עוסקים רק בחיצוניות ובמשמעת חיצונית מבלי לעצב את פנימיות הנפש, עלול חלילה לקרות שברגע שנעזבת מסגרת הסמינר והפיקוח החיצוני, מתפרץ הכל החוצה. על כך מסופר שאחד מיקירי ירושלים ראה פעם מודעות רחוב בענייני צניעות שירדו לפרטי פרטים, ונאנח ואמר: "אם הגענו למצב שצריך לכתוב דברים כאלו על מודעות ברחוב, סימן שהעסק אבוד". ומפורסם בשם הגאון מווילנא זצ"ל כי כשם שאצל האיש המצווה החשובה והמרכזית ביותר היא לימוד התורה, כך אצל האשה העיקר הוא מידת הצניעות — ולא רק צניעות הלבוש לבדה, אלא צניעות האופי והפנימיות, קיום הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהילים מה, יד), להלך בהצנע לכת מבלי לרצות ולהתבלט בשום מקום. ומכאן חובתו הקדושה של כל אחד ואחד בביתו להשריש את רוח הצניעות הפנימית של רחל אמנו בלב בני ביתו.
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי... וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֶן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת" (בראשית ל, כה–לז).
לאחר לידת יוסף הצדיק, מבקש יעקב אבינו לעזוב את בית לבן ולשוב אל ארצו ואל בית אביו. אולם לבן הארמי, שכבר הכיר וידע היטב כי כל הברכה שבביתו באה לו בזכות יעקב ("נחשתי ויברכני ה' בגללך"), אינו מניח לו ללכת ומפציר בו לנקוב את שכרו ולהישאר לרעות את צאנו. יעקב מסכים להישאר בתנאי ששכרו יהיה כל שה נקוד וטלוא וחום בכשבים, אולם מיד לאחר הסיכום פועל לבן במרמה ומרחיק את כל הצאן הנקוד והטלוא דרך שלושת ימים, ומחליף את משכורתו של יעקב שוב ושוב בערמומיות שאין לה קץ.
עד כמה הפליגה ערמומיותו של לבן הרשע במאה דרכי רמאות, ממחיש המעשה המפורסם המובא אודות רבינו
האלשיך הקדוש זצ"ל בצפת. בכל שבת קודש היה האלשיך הקדוש דורש ברבים בבית המדרש, וה
אר"י הקדוש זצ"ל היה מגיע לשמוע את דבריו. באותה שבת שבה קראו את פרשת ויצא, פרש האלשיך בדרשתו את כל מאה הרמאויות השונות שבהן ניסה לבן הארמי לרמות את יעקב אבינו. לאורך כל הדרשה ישב האר"י הקדוש והנהן בראשו כאות הסכמה, אך כשהגיע האלשיך אל אחת מן הרמאויות, פרץ לפתע האר"י הקדוש בצחוק גדול. לאחר הדרשה, כשהתפלא האלשיך על כך, גילה לו האר"י הקדוש: "דע לך שבכל שבת שבה אתה דורש, כל צבא מעלה מגיע להקשיב לדבריך; והשבת הזו הגיע אורח מיוחד — לבן הרשע בכבודו ובעצמו. על כל אחת מן הרמאויות שמנית ישב לבן והנהן בראשו ואמר 'נכון, נכון', ולכן הנהנתי גם אני בראשי. אולם כשהגעת אל אותה רמאות מסוימת, תפס לבן את ראשו בשתי ידיו וקרא בצער: 'אוי, חבל שלא חשבתי גם על זה!' — ולכן פרצתי בצחוק".
אל מול רמאויותיו הבלתי פוסקות של לבן, עומדת תמיהה יסודית בדבר מעשהו של יעקב אבינו עצמו: הכתוב מספר כי יעקב נטל מקלות של לבנה, לוז וערמון, פיצל בהם פצלות לבנות והציג אותם ברהטים בשקתות המים כדי שהצאן ילדו עקודים, נקודים וטלואים. וצריך עיון גדול: כיצד הותר ליעקב אבינו, איש אמת שמידתו היא "תתן אמת ליעקב", לנקוט לכאורה בתחבולה שכזו כלפי לבן כדי להרבות את חלקו בצאן?
הראשונים והמפרשים האריכו לדון בשאלה זו והביאו בה כמה ביאורים. ה
מהרש"ל תירץ כי כנגד מה שלבן הרשע נהג עמו ברמאות גמורה והחליף את משכורתו עשרת מונים, הותר גם ליעקב לנהוג עמו בדרך זו כדי להציל את המגיע לו בדין — כדברי חז"ל "עם עקש תתפתל". אולם הגאון הרב לייב מינצברג זצ"ל (מחבר ספר "בן מלך") מעיר הערה עמוקה על תירוץ זה מתוך דברי יעקב עצמו בהמשך הפרשה. כאשר מדבר יעקב עם רחל ולאה בשדה, הוא אומר להן במפורש: "אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא, ח–ט). מדברים מפורשים אלו מוכח בעליל כי הצלחתו העצומה של יעקב בצאן לא באה מכוח פעולה טבעית של המקלות, אלא
בנס גלוי ומפורש מאת הקב"ה, וכפי שביאר רש"י הקדוש (בראשית לא, ח) כי מלאכי השרת היו מביאים את הצאן ומחליפים אותם לפי גזירת שמים.
אם כן, מדוע בכלל הוצרך יעקב אבינו לטרוח ולהכין את מקלות הלבנה והלוז והערמון? מבאר הרב מינצברג זצ"ל יסוד נפלא בהנהגת הנסים: באמת לא היה במקלות שום כוח עצמי לפעול את ההתרבות הזו, והכל נעשה בנס שמימי גמור מאת הבורא; אולם יעקב עשה את מעשה המקלות אך ורק
כדי להעלים ולהסתיר את הנס בתוך לבוש של דרך הטבע, כדרכה של ההשגחה העליונה המסתירה את פלאיה במעטה טבעי. ממילא נופלת מעיקרה כל טענה של רמאות, שכן לא תחבולתו של יעקב נטלה את ממונו של לבן, אלא הקב"ה בעצמו הוא שהציל את מקנה אביהן ונתנו ליעקב כשכר צודק על עמלו.
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם... וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים בַּחֲלוֹם... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא, ד–יג).
לאחר עשרים שנות עמל וייסורים בחרן, רואה יעקב אבינו כי פני לבן אינם אליו כתמול שלשום, והוא אף מקבל ציווי מפורש מאת הקב"ה: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בראשית לא, ג). כדי לבצע את העזיבה ולשוב לארץ ישראל, שולח יעקב וקורא לרחל וללאה אל השדה כדי לשתף אותן בהחלטה. והנה, כאשר מעיינים בדבריו של יעקב אל נשותיו, עולה פליאה עצומה: מדוע פותח יעקב בדרשה שלמה וארוכה שבה הוא מפרט בפניהן כמה רע וקשה לו בבית אביהן, כיצד פנה אביהן ממנו, כיצד התל בו והחליף את משכורתו עשרת מונים, וכיצד שמר עליו ה' — ורק בסיום כל האריכות הזו הוא מזכיר להן שחוץ מכל זאת נגלה אליו מלאך ה' וציווה עליו לשוב אל ארץ מולדתו?
והדבר מעורר תמיהה רבה: הלא מדובר כאן ב
אמהות הקדושות, רחל ולאה הצדקניות, שכל חייהן היו דבוקות ברצון ה'! וכי לא היה די בכך שיאמר להן יעקב בשתי מילים קצרות כי הקב"ה ציווה עליו לחזור לארץ ישראל, והן היו נענות מיד בשמחה ובמסירות נפש? מדוע הוצרך לשכנע אותן באריכות יתר עד כמה קשה ורע להישאר בבית לבן?
בעלי המוסר מוציאים מכאן יסוד עמוק ומעשי ביותר בעבודת ה' ובחיי האדם:
עיקר עבודתו של האדם היא להקטין את הניסיון. ודאי ידע יעקב אבינו מעל לכל ספק כי רחל ולאה הצדקניות יסכימו מיד לקיים את דבר ה' וללכת עמו אל ארץ כנען, אף אם הדבר כרוך בניתוק מוחלט מבית אביהן וממולדתן. אולם אדם שאינו חס על נפשו או על נפש זולתו, משאיר את הניסיון במלוא חריפותו; ואילו יעקב אבינו ביקש להקל מעליהן ולהקטין את גודל הניסיון ככל האפשר. משום כך הקדים והראה להן בשכל וברגש כי ממילא אין להן עוד מה להישאר בבית אביהן הרמאי, כך שברגע שישמעו את ציווי הבורא, יהיה ליבן שלם ושמח בעזיבה בלי מאבק פנימי מיותר.
ועוד יש לבאר הנהגה מופלאה זו באופן נוסף, המלמד על דרכי הכבוד והשלום בבית ישראל. על מעמד מתן תורה נאמר "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג), ופירשו חז"ל ש"בית יעקב" אלו הנשים, ולהן יש לומר
אמירה רכה ונעימה, בלשון הסברה ושכנוע הלב. אפילו כאשר מדובר באמהות הקדושות, ואפילו כאשר מדובר בציווי מפורש של מלך מלכי המלכים, הדרך הנכונה להעביר אליהן את הדברים היא בלשון רכה, מתחשבת ומבארת — לא בכפייה ולא בקיצור חד, אלא בדברי נועם המתקבלים על הלב בשמחה.
"וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ... וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" (בראשית לא, יט–לה).
כאשר יוצא יעקב אבינו מבית לבן בחשאי בדרכו לארץ ישראל, עושה רחל אמנו מעשה נועז ומסוכן מאין כמוהו: היא גונבת את התרפים — פסילי העבודה הזרה — של אביה לבן. על מעשה זה פירש רש"י הקדוש (בראשית לא, יט): "להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה". אולם במבט ראשון עולה תמיהה מתבקשת שמעורר הגאון רבי יוסף הלוי דינר זצ"ל בספרו "מקדש הלוי": מה בדיוק ציפתה רחל אמנו להשיג בגניבת התרפים? הרי התרפים הללו אינם הגורם שדחף את לבן לעבוד עבודה זרה, אלא רק האמצעי החיצוני שדרכו הוא מבטא את אמונת ההבל שלו בעץ ואבן; ואם ייעלמו תרפים אלו, הלא בקלות יוכל לבן לקנות או לעשות לעצמו תרפים חדשים תחתיהם!
תשובה מאירת עיניים עולה מתוך מעשה דומה המובא במדרשים בסוף פרשת נח (בראשית יא, כח), שם מסופר על אדם שבא לקנות אליל בחנותו של תרח, אביו של אברהם אבינו. תרח לא היה בחנות באותה שעה, ואברהם הילד ניצל את ההזדמנות לברר לשם מה זקוק הקונה לאליל המבוקש. "הלא יש לך כבר אליל, מדוע זקוק אתה לאליל נוסף?" שאל אברהם. השיב האיש כי האליל הקודם שלו נגנב. מיד תקף אברהם אבינו את אמונת ההבל של אותו אדם ואמר לו: "אם הפסל שאתה עובד לו לא היה מסוגל להציל אפילו את עצמו מידי גנב, כיצד יוכל להציל אותך בעת צרה?!" ואכן, אותו אדם השתכנע מן הטענה הפשוטה והנוקבת, זנח את אליליו והחליט לעבוד רק לקב"ה. על פי זה מתבארת היטב כוונתה הנעלה של רחל אמנו: היא לא סברה שגניבת התרפים תמנע מאביה באופן טכני להשיג פסלים אחרים, אלא ביקשה
לחשוף בפניו את השקר שבעבודת האלילים ולהוכיח לו במוחש כי בתרפיו אין כל ממש — שכן אם אפילו את עצמם אינם יכולים להציל מגניבה, קל וחומר שאינם יכולים לעמוד לו בשעת דחקו.
כאשר דולק לבן אחרי יעקב בראש אנשיו, מזהיר אותו הקב"ה בחלום הלילה "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע", ואף על פי כן מנסה לבן לחפש את אלוהיו באוהלי יעקב והאמהות. בבואו אל אוהל רחל, ישבה רחל על כר הגמל שבו הטמינה את התרפים, ואמרה לאביה "אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי" (בראשית לא, לה). ובדברי ה
גאון מווילנא זצ"ל מבואר כי רחל אמנו לא הוציאה דבר שקר מפיה חלילה, אלא כיוונה לרמוז בלשון נקייה כי נמצאת תחתיה עבודה זרה המטמאת כטומאת נידה, ובכך שמרה הן על מידת האמת והן על מטרתה הקדושה.
אותה
מסירות נפש נדירה של רחל אמנו — שסיכנה את עצמה מול זעמו של אביה כדי לעקור ולשרש את העבודה הזרה מביתו — לא נותרה מאורע חולף, אלא עברה בירושה נצחית לבניה ולצאצאיה לדורות עולם. על
יוסף בכורה נאמר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ" (תהילים מ, ה): יוסף ראה את השגחת ה' המוחלטת בכל צעד ושעל, ושם שמים היה שגור על לשונו תדיר בכל עת ובכל מצב, כפי שמדגיש רש"י (בראשית מ, כג). אף בנה הצעיר,
בנימין, זכה להיקרא "יְדִיד ה'" (דברים לג, יב) על שם דביקותו המוחלטת וביטחונו האיתן בבורא עולם. ושיאה של מורשת זו מתגלה דורות רבים לאחר מכן בשושן הבירה, בעמידתו האיתנה של
מרדכי היהודי שלא כרע ולא השתחווה להמן הרשע. במדרש (ילקוט שמעוני, אסתר תתרנד) מסופר כי המן הטיח במרדכי: "והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיי — שיעקב אבינו השתחווה לעשו שבע פעמים, שנאמר 'וישתחו ארצה שבע פעמים'!" השיב לו מרדכי בגאון אמונה: "בנימין אבי עדיין במעי אמו היה באותה שעה ולא השתחווה, ואני בן בנו — שנאמר 'איש ימיני' — וכשם שלא כרע אבי לעשו, כך אני איני כורע ואיני משתחווה לך".
לאחר שכורתים יעקב ולבן ברית שלום בגלעד, פונה לבן ושב למקומו, ויעקב ממשיך בדרכו אל ארץ הקודש כאשר מלאכי אלקים פוגעים בו ומלווים את שובו אל ארץ אבותיו.
כנגד המאורע המרכזי שפותח את פרשתנו — בריחת יעקב אבינו לפדן ארם ועבודתו שם בעבור הקמת בית ישראל — תיקנו חז"ל להפטיר בספר
הושע. למנהג האשכנזים פותחים בפרק י"ב, פסוק י"ג, במילים "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר", הקשור ישירות ליציאתו של יעקב לחרן, וממשיכים עד סוף פרק י"ב ולאחר מכן בפרק י"ג ועד פרק י"ד, פסוק י' — "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". ויש הנוהגים להוסיף בסיום שני פסוקים מספר יואל ("וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ..." וגו'), כדי לחתום את ההפטרה בדבר טוב ובברכה שלמה לישראל.
@חנני