- הודעות
- 4,722
- תודות
- 17,138
- נקודות
- 895
חישב לעשות מצוה ונאנס – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, האמנם ?!
בפרשתן (ח', א'): "כל המצוה", וברש"י: "כל המצוה - כפשוטו. ומדרש אגדה: אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כ"ד, ל"ב): "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם", והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם, (עיי' סוטה יג:)".
וצריך עיון בזה מן האמור בכמה דוכתי (ברכות ו., שבת סג., קידושין מ.): "מאי ולחושבי שמו, אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". והוא צריך עיון, מכיון שבעצמות יוסף, נתעסק מרע"ה וטרח להעלותם ממצרים ורצה לקוברם, מדוע לא נחשב לו 'כאילו עשאה', אלא אמרינן שנחשב כאילו בני ישראל עשו את המצוה רק משום שסיימו אותה.
עוד יש לעיין בזה, מהא דאמרו חז"ל (מכילתא דר"י בשלח, מסכתא דשירה פ"א, ומדרש תהילים פרק ל'): אקרא 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו, אלא אמר הקב"ה, אלא הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו, על שמך אני כותבו, ע"כ. ולכאורה, כיון שדוד בנה רק את היסודות, ושלמה גמרו, למה הוא נקרא על שם דוד ולא על שם שלמה, ובמה היא שנא מעצמות יוסף שנקראו על שם ישראל כיון שהם גמרו את המצוה.
ובפתח עינים כתב לתרץ, וז"ל: "ונראה, דלא קשיא, דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ומ"מ אינה נקראת אלא על שם גומרה", עכ"ל. כלומר שרק לענין נטילת שכר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אבל אינה נקראת אלא על שם מי שעשאה בפועל, ויש להעיר על תירוצו מהא דאיתא במדרש תהלים הנ"ל, וצ"ע.
עוד יש לעיין ולהעיר בהך מילתא, פשיטא ליה לרבנו הגרעק"א דחולה שאין יכול להתענות אינו יכול לעלות לתורה בקריאת 'ויחל' בתענית, יש להעיר גם כן מהא דכתב הט"ז (או"ח סי' תר"ד סק"ב) דהא דאסור להתענות תענית חלום בערב יוה"כ, הוא משום ד'כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה בתשיעי ועשירי', אם כן אפילו אינו מתענה הוה כאילו התענה והוא בכלל יפה תענית לחלום וכו', וא"כ הרי אמרינן בברכות (שם): אמר רב אשי אפילו חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר ולחושבי שמו, ואם כן האי חולה בודאי היה רוצה להתענות אלא שנאנס מחמת חליו, וא"כ מעלה עליו הכתוב כאילו התענה, וא"כ מסתבר דיכול לעלות לקריאת 'ויחל'.
ובדברי הרי"ף על העין יעקב נראה די"ל, דהא לא מיקרי אנוס, והוא מכיון דגלי קרא שלולא מעשה דמי מריבה היה נכנס, וכמ"ש (במדבר כ', י"ב): "יען לא האמנתם וגו'" ובכה"ג לא מיקרי אנוס דהא איהו קגרים. ובמשכיל לדוד הוסיף: ואפשר דמשו"ה איכפל רש"י לאתויי הא דמשה, ללמד דדוקא בכה"ג שהוא גרם לו שלא יוכל לגומרה הלכך נקראת על שם גומרה, הא לא"ה - אלא שהוא אנוס - פשיטא שתקרא על שמו נמי.
ונראה בביאור הדברים, והוא בהקדם דברי הגמ' בביאור סיבת תחינת מרע"ה להיכנס לא"י: בסוף פ"ק דסוטה (יד.) איתא: דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר - מעלה אני עליך כאילו עשיתם. ובשו"ת הר"י ברונא (סימן ע"ז) מבואר, דתשובת הקב"ה למשה היינו כדאיתא בסוגיין, דכיון שחשב לעשותה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, וז"ל: א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשית, לכן אותם בני אדם המבקשים ליכנס לארץ ישראל ונאנסו בדרך הרי הם כאילו נכנסו לשם", עכ"ל.
אולם הפנ"י (ברכות דף לב: בד"ה וסמיך ליה) כתב, דאע"ג שהחושב לעשות מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מ"מ אינו מקבל שכר כמו העושה בפועל, וז"ל: "אלא דלכאורה אי אפשר שיהיו שקולים לגמרי – המחשבה כמעשה, דהא מי שעושה מצוה בפועל כמו שצוה הקב"ה יש לו שכר המצוה אע"פ שלא נתכוון לטעם המצוה כמו שהיתה, דזה בודאי אי אפשר [להתכוון לטעם המצוה באופן מושלם] אפילו לאדם גדול כמשה רבינו, שהרי חמשים שערי בינה נבראו בעולם, ולא זכה משה אלא למ"ט, כדכתיב (תהלים ח', ו'): "ותחסרהו מעט מאלקים", משא"כ כשעושה בפועל לקיים גזירת המלך, יש לו שכרו מושלם בכל החמשים שערים, והיינו דכתיב (ישעיה ס"ד, ג'): "עין לא ראתה אלקים זולתך", שנדרש על אותו שער החמשים", עכ"ל.
עיין שם באריכות דבריו בזה עוד, אך סוף דבר אליבא דיליה, שהקב"ה סייעו ליטול שכר על המחשבה כמעשה ולא כשאר אדם שנאנס ולא עשה דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה דאינו נוטל שכר על המחשבה כמעשה.
וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' י') במה שכתב, דאין ללמוד מן האמור בסוכה (כח:) שגשמים בסוכה סימן קללה, ועל אף שחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, דסוכה שאני, יעוי"ש. ובדברי הגרא"ו בקובץ הערות (סוף הספר, דוגמאות ללביאורי אגדות סי' ג'), שהקשה מן האמור בסופ"ק דב"ק (טו:) ד'הכשילן בבני אדם שאינם מהוגנים', דמבואר מיניה דאין המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שיהיה לו כעשאה.
ואסיים בהערה נוספת, דבחולין (פז.) איתא: מעשה באחד ששחט, וקדם חברו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים, ע"כ. וכן קי"ל לדינא בשו"ע (חו"מ סימן שפ"ב) דכל החוטף מצוה מחברו צריך לשלם לו עשרה זהובים. והקשה בחידושי חת"ס (חולין שם), מפני מה צריך לשלם לו הפסדו, הרי איתא בסוגיין: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסריה. ותירץ, וז"ל: "אך הפרש יש בין העושה מצוה - ומקבל שכר, או נאנס ולא עשאו - ומקבל שכר, כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה, וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד את ה' ומקבל שכר שמים על צערו, נמצא דאע"פ שלענין שכר שמים אין הפרש, מ"מ בצערא דגופא איכא הפרש, והענישו רבן גמליאל עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא", עכ"ל.
וע"ע בשו"ת בית שערים (סימן שנ"ה), ושו"ת באר דוד (סימן כ"ה), במה שהעלו ליישב ולבאר בזה עוד.