הקדמה: מהותה ותכליתה של שירת האזינו
סדר הפרשיות בסוף חומש דברים מוליך את אומת ישראל מרגעי הפרידה של משה רבינו אל עבר ההיסטוריה העתידית המורכבת והפתלתלה. בפרשת וילך מצטווה משה לכתוב את שירת האזינו, ומשמעותה פשוטה ונוקבת: הקב"ה צופה מראש את השובע, גסות הרוח, ועזיבת התורה והמצוות שיתרחשו לאחר הכניסה לארץ. השירה מוצבת כ"עד" נצחי – מסמך אלוהי המפרט מראש את שלבי הטובה האלוקית, את החטא, את הסתר הפנים והייסורים שיבואו בעקבותיו, ולבסוף – את הגאולה והכפרה השלמה.
מתוך שירה זו עולה התשובה הנוקבת לזעקת הדורות, ובפרט לזעקה הנוראה שעלתה לאחר חורבן אירופה בשואה האיומה. רבים תמהו ונבוכו: "איכה? איפה היה אלוקים בשואה?". אך מעיין בפרשת האזינו רואה נכוחה כי הקב"ה הגדיר מראש, במילים מפורשות, את מציאות הסתר הפנים: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". התשובה התורנית לשאלה "איפה היה אלוקים" היא השאלה הנגדית: "איפה היינו אנחנו עד השואה?". עזיבת התורה, הנהיה אחר תנועות ההשכלה וההתבוללות באירופה, הן שהביאו לסילוק השכינה ולהפקרת האומה לחוקי הטבע האכזרים.
בעניין הסיבות הרוחניות לפרוץ השואה הנוראה, מובאות בספרים ב' סיבות מרכזיות: מרן האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצוקלל"ה הדגיש את עניין זלזול בקדושת בתי כנסיות ושיחה בטלה בשעת התפילה, ולכן ציין כי אצל בני עדות המזרח – ההקפדה על קדושת בית הכנסת הייתה חמורה בהרבה, ומשום כך ניצלו רובם מגזירה זו. טעם נוסף ורווח בספרי חכמי הדור הוא חטא ההשכלה, הניסיון להידמות לגויים וסילוק חומות הדת, שהצמיחו את השנאה העמוקה דווקא במקום שבו ניסו היהודים להתבולל.
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" מול "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם" – דרגת נבואת משה
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א)
חז"ל עמדו על השינוי הלשוני: משה רבינו אמר "האזינו השמים" (האזנה מקרוב) ו"תשמע הארץ" (שמיעה מרחוק). ואילו ישעיהו הנביא אמר בהיפוכו של דבר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב).
האברבנאל מבאר: משה רבינו, מתוך מעלתו הנשגבת וזכוך חומריותו בהגיעו לסוף ימיו, מציאותו השתלבה בעולם המושכלות והרוח. השמיים – המייצגים את הרוחניות – היו עבורו קרובים ומוחשיים ביותר ("האזינו"), ואילו הארץ והחומריות היו רחוקים ממנו ("תשמע"). לעומתו ישעיהו הנביא, פעל בתוך מציאות אנושית של עולם הגשם, ולפיכך הייתה פנייתו הקרובה אל הארץ, ומתוכה קרא לשמיים.
יסוד זה משתקף גם במה שאמרו חז"ל: "משה נתנבא באספקלריא המאירה, ושאר נביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה". משה ראה את המציאות מתוך תפיסת התורה הצרופה כפי שביארנו, ללא מסכים של העולם הזה, בעוד שאר הנביאים תפסו את הנהגת ה' מתוך הכלים של עולם המעשה.
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" – דרכי הלימוד והשפעת התורה
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (דברים לב, ב)
יש להתבונן בשינוי הדימויים בפסוק זה: מהו העניין שהתורה נמשלה פעם אחת ל"מטר" הנחתך בעוז ("יערוף"), ופעם שנייה ל"טל" הנוזל בנחת ובתמידות?
יש לבאר דקיימות שתי בחינות בעבודת התורה: הראשונה היא בחינת "מטר", המבטאת את שבירת המניעות, עמל יגיעתי חזק, וירידה לעומק הסוגיה בסערה ובכוח עיוני. זוהי עריפת המטר, שהיא תקיפה ועזה ובוקעת את ארץ הלב. הבחינה השנייה היא בחינת "טל", המייצגת את הלימוד המתמיד, הרוגע, והנאמנות היומיומית שאינה פוסקת לעולם, שכן הטל אינו נעצר לעולם. הכתוב מלמדנו כי שלימות העבודה בתורה מצריכה את השילוב בין שתי הבחינות הללו: מחד גזירת עמל עמוק כעריפת המטר, ומאידך ערבות ומתיקות מתמדת שאינה פוסקת כזילת הטל.
הספרי דורש על פסוק זה: "'יערוף כמטר לקחי' – אין עריפה אלא לשון הריגה... מה עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים, אף דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים". וצריך להבין: הלוא עריפה היא הקרבה והריגה, וכיצד נלמד ממנה שדברי תורה מכפרים?
איתא בגמרא (ראש השנה יח:): "בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה". ויש להבין את חילוק הדין בין כפרת קרבנות לכפרת תורה: חפצא של "כפרה" בקרבנות פועל בדרך של "קינוח והסרה" – דהיינו ביטול ודחיית הרע והפגמים שנוצרו מחמת החטא במדרגתו של החוטא. אך כפרת התורה פועלת בגדר שונה לחלוטין: התורה אינה עוסקת בדחיית הרע כשלעצמו, אלא ב"לקיחה" והגבהת האדם למדרגה עליונה (מלשון "ומדאגבהיה נפק בה").
כאשר האדם עוסק בתורה בעיון ובהתקשרות פנימית, הוא מתעלה למדרגה רוחנית הגבוהה ממקום החטא. ממילא, כוחות הרע והמזיקין שנבראו מן החטא – שאין להם אחיזה אלא במדרגות התחתונות – נותקים ממקור חיותם וממילא הם "נהרגים" ונפסדים מאליהם. זהו העומק שדורש הספרי: עריפת העגלה היא הפסקת חיותה ע"י פסיקת המפרקת, וכך התורה מכפרת – ע"י הגבהת האדם מעל החטא, נפסקת חיותם של כוחות הרע והם בטלים מעיקרם.
"יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמִין" – הפיקדון הפנימי שבנשמה
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דברים לב, ב)
הגמרא (מגילה ו:) אומרת: "יגעתי ומצאתי תאמין". פשט הדברים מכוון לעמל בתורה, שאחריו האדם זוכה להבין את דבריה. אך יש לדייק בלשון "מצאתי" – האם התורה היא דבר חיצוני שהאדם מוצא אותו לאחר חיפוש, או שמא היא טמונה בו מעיקרא?
הדברים מוסברים כך, הקבּ"ה נתן בכל איש ישראל קדושה, טהרה ויראת שמים טבעית. הנשמה שנטע בנו השי"ת היא "טהורה היא" (ברכות ס.), וכל עבודתנו היא להוציא את הכוח הפנימי הזה מכוח אל הפועל. המשל לזה הוא האדמה, שיש בה כוח להוציא תבואה ופירות, והמטר רק מעורר את כוחה הטמון בה. כך גם התורה, שהיא בחינת "מטר לקחי", באה לעורר את נקודת החיות הפנימית הטמונה בלב האדם. ה"מציאה" אינה יצירה של דבר חדש, אלא גילוי של מה שכבר היה טמון בפנימיות נשמתו של האדם!
עומק גדר ברכות התורה
"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב, ג)
בגמרא ברכות (כא.) דרשו מפסוק זה את החיוב של ברכות התורה. והנה חקרו המפורשים: מדוע לא תיקנו חז"ל ברכה אחרונה על התורה, כדרך שתיקנו על המאכלים והמצוות?
בביאור הדבר נאמרו כמה תירוצים במפורשים: ראשית, בתירוץ הלבוש נאמר כי אין מושג של "סיום" בלימוד התורה, שהרי האדם חייב בלמודה בכל עת ורגע ("והגית בו יומם ולילה"), ולכן אינו יכול לברך ברכה אחרונה שמשמעותה היא גמר והיסח הדעת, ומאי דלמחרת חוזר ומברך, הוי משום שהשינה נחשבת הפסק. שנית, בתירוץ הר"י הלבן מובא כי שתי הברכות שמברכים בבוקר אינן ברכות המצווה בלבד, אלא אחת היא ברכת המצוות ואחת היא ברכת הנהנין על המתיקות וההנאה שבלימוד. שלישית, בתירוץ הבית יוסף מבואר כי על מצוות מתמשכות וכלליות לא תיקנו ברכה אחרונה, כדוגמת תפילין וארבעת המינים. רביעית, בתירוץ מרן הסטיפלר זצוק"ל (ברכות סימן כב) הקשה, הלוא מדין ברכת הנהנין היה לו לברך ברכה אחרונה? וביאר, דהנאת התורה אינה נפסקת עם גמר הלימוד, אלא הרושם וההנאה הרוחנית מלווים את הלומד הלאה, ומשום כך אין גבול וקיצוב להנאה זו שיחייב ברכה אחרונה.
הלכות עניית "ברוך הוא וברוך שמו"
"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב, ג)
המקור היסודי למנהג עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' כששומעים את שם ה' בברכה מובא בראש"ש (הובא בטור אורח חיים סימן קכד), והוא נלמד מהפסוק בפרשתנו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
וז"ל הרא"ש: "שמעתי מאבי מורי שהיה אומר על כל ברכה ששמע 'ברוך הוא וברוך שמו'". וכתב שם טעם נוסף: "ועוד, אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר: 'זכר צדיק לברכה', אם כן כל שכן כשמזכירים צדיקו של עולם". וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן קכד סעיף ה): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו".
מתוך דין זה הסתעפו פרטי הלכות חשובים: לעניין הפסק באמצע הפרקים, בשולחן ערוך הרב (סוף סעיף ח) כתב, כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית 'אמן' – כגון בפסוקי דזמרה.
והנה, דעת אור החיים הקדוש בספרו "ראשון לציון" (ברכות סג) היא, דהחיוב לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' מדאורייתא הוא דווקא בהזכרת שם ה' המפורש כהווייתו, אבל הזכרת ה' בברכות אינה אלא מנהג חסידות, ולכן הרא"ש ענה כן כמידת חסידות.
כמו כן, לעניין פסוקי דזמרה וקדיש, בספר 'אשל אברהם' (בוטשאטש) נפסק, שאין להפסיק לעניית 'ברוך הוא וברוך שמו' כשהוא עומד באמצע פסוקי דזמרה. ולכן כששומע ברכה מחברו או ששומע "מלך מהולל בתשבחות" מהש"ץ, לא יענה ב"ה וב"ש (אלא אם כן עומד עדיין לפני 'ברוך שאמר'). וכן כששומע איך שהש"ץ אומר "ברוך אתה ה' אל ההודאות" שב'ישתבח', לא יענה אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו'.
ובהנחת תפילין דשימושא רבא ור"ת, אין לענות ב"ה וב"ש באמצע הנחת תפילין דרבנו תם (אף שמותר לענות אמן), דבכל מקום שאסור מדינא לדבר שם, אסור גם כן להפסיק לעניית ברוך הוא וברוך שמו.
ולגבי תקיעת שופר וברכות ההפטרה, אלו שאינם מברכים בעצמם אלא שומעים מהתוקע כדי לצאת ידי חובה, נכון שלא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו' כדי שלא לעשות הפסק בברכה היוצאת מפי המברך, מיהו אין למחות ביד הנוהגים לענות. ובברכות ההפטרה מותר לומר ב"ה וב"ש, אף על פי ששומען כדי לצאת ידי חובת מאה ברכות.
שבעה תיבות, וכ״ה אותיות
כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ (דברים לב, ג)
כותב רבינו החיד״א, בספרו 'כסא רחמים', שבפסוק זה יש ז׳ תיבות - רמז לז׳ ימים שקורין בתורה, והם: שני וחמישי, שבת, ראש חודש, חול המועד, יום טוב, יום הכיפורים. כן יש בפסוק כ״ה אותיות - רמז למספר כל מיני העולים, דהיינו ג׳ ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ (בשני וחמישי - שלשה קרואים, בראש חודש - ארבעה, ביום טוב - חמשה, ביום כיפור - ששה, בשבת - שבעה), שהם יחדיו מספר כ״ה.
"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" – דין עניית אמן וסיפור "בעל הלבושים"
"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" [לב, ג]
מפסוק זה למדים חז"ל דין ענית אמן. כך מובא בספרי: "מנין שעונין אמן אחר המברך? תלמוד לומר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו".
חשיבות ענית אמן גדולה ועצומה, עד שאמרו כי "גדול העונה אמן יותר מן המברך". לכאורה תמוה מדוע, הלא הברכה עצמה היא העיקר, ואילו ענית אמן טפלה לה? הלא המברך אומר לשון ברכה ומזכיר שם שמים על לשונו – "ברוך אתה ה'", וממשיך וממליך את ה' בעולם – "אלוקינו מלך העולם", ואילו העונה 'אמן' אינו מזכיר אלא מילה אחת בלבד. כיצד יכולה מילה אחת להיחשב יותר מכל הברכה כולה?
אלא, אומרת הגמרא: "מאי 'אמן'? – א-ל מלך נאמן". ומפרש רש"י: "כך מעיד על בוראו, שהוא א-ל מלך נאמן". כלומר, ענית אמן היא מעין חותמת של אישור על אמיתות הדברים – הקב"ה אמת, והוא נאמן לקיים את כל דבריו. אם כן, כאשר אדם מברך ברכה, עדיין אין לנו אישור על אמיתות דבריו. רק כאשר השומע עונה אחריו אמן, בכך הוא מעיד שדברי המברך אמיתיים. נמצא אפוא, שבזכות אישורו הדברים נאמנים יותר מאשר על ידי אמירת המברך גרידא.
כשם שהמברך צריך להוציא מפיו את מילות הברכה בחיתוך שפתיים ובכוונה ראויה, כך גם העונה אמן צריך להיזהר שתהא עניתו כראוי. לכן, למשל, אם המברך בירך ברכה לבטלה, אל יענו אחריה אמן, שלא תהיה ה'אמן' לבטלה. כמו כן אם אין שומעים את הברכה – אין לענות אמן.
אחד מגדולי ישראל הנודעים היה רבי מרדכי יפה זצ"ל, שנודע בשם "בעל הלבושים", על שם עשרת חלקי ספרו הגדול – "לבוש מלכות". בזכות מה זכה מן השמים לחבר את חיבוריו החשובים והנודעים בכל תפוצות ישראל?
רבי מרדכי יפה, כשמו כן הוא, היה יפה תואר ויפה מראה. לפרנסתו היה עוסק בסחורה. מסופר עליו שפעם אחת בא אצל דוכסית חשובה לסחור סחורה, ראתה את יופיו ופיתתה אותו לדבר עברה. באותה שעה נשא עיניו למרום ונדר שאם ינצל מן העברה יעזוב כל עניני העולם ויקדיש את כל זמנו לתורה. חצר ביתה הייתה סגורה מארבע רוחותיה, ולא הייתה לו אפשרות להימלט. מה עשה? ביקש ממנה להיכנס לרגע לבית הכיסא, נכנס לבית הכיסא ונמלט דרך תעלת הביוב אל הרחוב, ומשם נס אל ביתו כשכל בגדיו סרוחים ומאוסים.
הוא הסיר מעליו את המלבושים המטונפים והודה לה' על שניצל מן העברה. עשרה מלבושים היו עליו. כנגד אותם עשרה מלבושים קיבל על עצמו לחבר עשרה 'לבושים' בכל מקצועות התורה ולקראם בשמות שונים של לבושים. חמשה משמות ספריו ההלכתיים (על טור שולחן ערוך) מבוססים על הפסוק במגילת אסתר – לבוש התכלת, לבוש החור, לבוש עטרת זהב, לבוש הבוץ והארגמן, לבוש עיר שושן. כמו כן חיבר עוד חמשה "לבושים" בעניינים שונים, ובהם על פירוש רש"י לתורה.
מדוע הביאוהו מן השמים לידי ניסיון נורא שכזה? פעם ניצב לידו ילד קטן שבירך על המזון. רבי מרדכי שהיה שקוע בלימודו לא הבחין בילד, ולא ענה אמן אחר ברכתו. ראה זאת רבו ונידהו למשך ארבעים יום. מה ראה לעשות זאת? מדוע אי עניית אמן חמורה כל כך? אמר לו: בוא וראה כמה גדולה מעלת עניית אמן, וכמה חמור עוונו של מי שנמנע מכך (דורש ציון).
התבוננות בהיסטוריה – "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם"
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז)
בספרי נדרש על פסוק זה: מנין שאם הביא הקב"ה פורענות על האומות, שחייב אדם להתבונן בהם? תלמוד לומר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". ישנה מצווה מפורשת להתבונן בהיסטוריה, להבין את הנהגת ה' בעולם מתוך העונשים והתמורות שעברו על העמים והדורות לשעבר.
מרן החתם סופר זצוק"ל מעיר על מאמר חז"ל: "איזהו חכם – הרואה את הנולד". שואל החתם סופר: מדוע לא נאמר "הרואה את היולד" בלשון עתיד? אלא ביאור הדבר הוא, שאין החכם נביא הצופה את העתיד יש מאין, אלא החכם היחיד הוא זה היודע להתבונן ב"נולד" – במה שכבר נולד ונהיה בהיסטוריה (בלשון עבר), ומתוך הניסיון והלקח של העבר הוא מבין ומחשב את הדרך לעתיד!
זהו ההבדל המהותי בין עם ישראל לאומות העולם: העם היהודי נקרא "עם הספר" – מבטו מופנה אל הספר, אל הנצח, אל הלקח ההיסטורי של התורה. לעומת זאת, הגוי נקרא "עם העיתון" – הוא חי את העת הזאת, את האקטואליה החולפת של היום, ואינו לומד דבר מן העבר.
חלוקת האומות וסגולת ישראל – "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם"
"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח)
האברבנאל מעורר קושיא עצומה: מהי התכלית האלוקית בפיזור האנושות בדור הפלגה, ומהי הזיקה בין חלוקת האומות לשבעים לשבעים הנפש של בית יעקב שירדו למצרים? מדוע צריכה ההיסטוריה העולמית כולה להימדד לפי המדד של אומה אחת קטנה?
והיסוד והביאור בזה: בהלכות ארבעת המינים נפסק, כי המוסיף מין חמישי בלולב – אגודתו פסולה. והטעם הוא, שכשנכנס רשע וזר לתוך אגודה קדושה, אין הוא רק נספח אליה, אלא הוא מקלקל ומבטל את עצם שם ה"אגודה".
מחשבת הבריאה המקורית הייתה שכל בני האדם יעשו אגודה אחת לעבודתו יתברך. אולם כשהשחיתו הדורות את דרכם ונכנסו בהם טומאה ורשע, שוב לא היה ניתן לאגור אותם יחד, שהרי הרשעים היו מקלקלים את המציאות כולה ולא היה קיום לבעלי השלמות. לפיכך, ברחמיו "הפריד בני אדם" בדור הפלגה – פורר את האגודה הכללית המקולקלת, ורק לאחר מכן יסד אברהם אבינו קהילה טהורה של "אנשי בית אברהם", שהלכה וגדלה עד שנעשית "קהל עדת ישראל" – אגודה נקייה שאין בה חלק זר. וזהו "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – אגודה המיוסדת על קדושה בלבד.
עבודה זרה ושדים – "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ"
"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דברים לב, יז)
בספר "ילקוט מעם לועז" (שמות יד, א) מובא מעשה נורא על אומת קידר, שהיו עובדים לאש. מרוב פחדם מגיהנום, חשבו שאם יעבדו את האש בעולם הזה, האש תכיר אותם ולא תשרוף אותם בגיהנום. והנה התברר שאותה "אש" שעבדו לה לא הייתה אלא כת של שדים ורוחות שהיו מתעתעים בהם ומראים להם אותות שקר, ועל זה נאמר: "יזבחו לשדים לא אלוה" – שהיו זובחים ליצורים נבראים ושפלים שאין בהם שום כוח אלוהי, ומחליפים את מקור המים החיים בהבל ורעות רוח.
תכלית השכחה ומשל המגיד מדובנא – "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי"
"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (דברים לב, יח)
מרן המגיד מדובנא זצוק"ל הסביר: הקב"ה טבע באדם את מידת השכחה לטובתו, כדי שיוכל לשכוח את הצרות, האבל והייסורים, ויכול להמשיך לחיות ולעבוד את ה'. אך מה עושה האדם? במקום לשכוח את הצרות, הוא משתמש בכוח השכחה כדי לשכוח את בוראו!
המשל לזה: אדם אחד ששקע בחובות עצומים ולא היה לו במה לפרוע. יעץ לו חברו החכם: "כשיבואו הנושים לפתורך, עשה עצמך כמשוגע, תשתולל ותצעק, וממילא יניחו לך ויפטרו אותך". עשה האיש כן, ונושיו ראו שהוא משוגע ופטור מכל. כעבור מספר ימים, בא אותו חבר חכם לביתו של הלווה לבקש החזר של חוב קטן שהיה חייב לו מקודם. מיד התחיל הלווה להשתולל ולצעוק גם כנגדו! אמר לו החבר בתוכחה: "שוטה שבעולם! אני הוא שנתתי לך עצה זו כדי להינצל מהנושים, ועתה אתה משתמש בעצתי כנגדי?!".
כך אומר הקב"ה: "צור ילדך תשי" – אני נתתי לך את השכחה ("תשי" מלשון שכחה) כדי שתשכח את הצרות וההבלים, ועתה אתה משתמש במתנה זו ו"תשכח אל מחוללך"?!
ובעניין הנהגת ה' בדורות, מביא הגאון רבי ראובן גולן שליט"א בשם החפץ חיים זצוק"ל, לגבי מה שאנו רואים בדורנו ילדים שנולדים עם מומים נוראים ופגעים חמורים, רחמנא ליצלן. וביאר החפץ חיים, כי נשמות אלו הן נשמות שחזרו בגלגול מיוחד עלי אדמות, לאחר שביקשו בשמיים לתקן את אשר פגמו בגלגול הקודם, והתחננו שיוולדו בלא כוחות גופניים שלמים כדי שלא יוכלו לחטוא עוד וישלימו את תיקונם בזה העולם.
מידת בשר ודם מול מידת הקב"ה בהשבת החץ
"חִצัּי אַכְלֶה בָם" (דברים לב, כג) / "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" (דברים לב, מא)
פירש רש"י הקדוש על הפסוק "כי אשא אל שמים ידי": מכאן ילפינן שאפילו אחרי שהקב"ה זרק את החץ, הוא יכול להשיבו אליו! וזהו הבדל עצום בין מידת בשר ודם למידת הקב"ה.
והביאור בזה: איתא במסכת תענית (כט.): אמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור (של החורבן), לא הייתי קובע את הצום בט' באב אלא בעשירי באב, מפני שרוב ההיכל נשרף בעשירי. והקשו המפורשים: הא רבי יוחנן בעצמו סבירא ליה במסכת בבא קמא (כב.) "אשו משום חיציו"? ומבאר הנימוקי יוסף, שבחץ – ברגע שיצא מיד היורה, נגמרה כל פעולתו ומלאכתו של האדם, והנזק נחשב כנעשה מיד. לפי זה, ברגע שהוצתה האש בבית המקדש בתשעה באב, נגמרה הפעולה האלוקית!
אולם לפי דברי רש"י בפרשתנו ניחא להפליא: בשר ודם, משיצא החץ מידו שוב אין לו שליטה עליו. משא"כ אצל הקב"ה – אפילו כשהחץ כבר יצא מידו, יש ביכולתו להשיבו ולעצרו באמצע מעופו! והנה, את בית המקדש שרף הקב"ה בעצמו, כדאיתא בבבא קמא (ס.): "ציון במשפט תפדה... אמר הקב"ה אני הצתתי אש בציון ואני עתיד לבנותה". כיוון שהקב"ה הוא השורף, הרי שכל רגע ורגע שהאש אכלה בהיכל בעשירי באב – הייתה זו פעולה אלוהית מתחדשת, שכן הקב"ה יכול היה להשיב את "חיציו" בכל רגע! לפיכך אמר רבי יוחנן: אילו הייתי שם, הייתי קובע את הצום דווקא בעשירי, שבו הופעלה האש המתמדת מאת ה'. (דברים נפלאים אלו ביאר כ"ק האדמו"ר רבי משה מבאיאן הי"ד).
צפונות העתיד בשירה ומעשה אבנר תלמיד הרמב"ן
"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (דברים לב, כו)
כפי שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת, שירת האזינו מכילה בקרבה את כל מאורעות עם ישראל מראשיתם ועד סופם, בין על דרך הכלל ובין על דרך הפרט. הדברים מובאים ומורחבים בספר "צרור המור" (לרבי אברהם סבא זצ"ל), כי אין פרט בההיסטוריה הישראלית או בחיי אדם מישראל שלא רמוז בשירה זו.
במעיין הפרשה מובא הסיפור המפורסם על אבנר, תלמידו של הרמב"ן, שנסחף אחר חוכמות חיצוניות עד שהתפקר רחמנא ליצלן, ועלה לדרגות גבוהות במלכות. ביום הכיפורים חילל אבנר את היום הגדול בפרהסיה, ונכנס לפני רבו הרמב"ן כשהוא אוכל בשר חזיר. הרמב"ן הוכיחו על פניו בכאב ושאלו: "מה הביאך לידי כך?". ענה אבנר: "פעם אחת שמעתי ממך שבשירת האזינו רמוזים כל הפרטים של כל אדם שבעולם, ודבר זה היה תמוה בעיניי עד שלא יכלתי להאמין, ומתוך כך נפלה אמונתי והתפקרתי".
אמר לו הרמב"ן: "עדיין אני עומד בדברי, שכל אדם רמוז בשירה זו!". שאל אבנר בתמיהה: "האם תוכל להראות לי היכן שמי רמוז בשירה?". מיד נפנה הרמב"ן לצד, התפלל וכיוון מחשבתו, ואמר לו: צא וראה בפסוק "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – האותיות השלישית של כל תיבה (אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם) מרכיבות את שמו: אבנר. כששמע אבנר את הדברים הללו, נפל עליו פחד גדול ונדהם מרוממות התורה. הוא שאל את הרמב"ן: "אם כן, מה תקנתי?". אמר לו הרמב"ן: "שמעת מה שהכתוב אומר – 'אשביתה מאנוש זכרם'". מרוב ייאוש ותשובה פנימית, לקח אבנר ספינה בלי משוטים והפליג אל לב ים במקום שאין אדם דר שם, ונעלמו עקבותיו, ובכך נתקיימו דברי השירה כפתור ופרח.
כיוצא בזה מצינו בדורות האחרונים את התיאוריות והמחקרים על "הצופן התנ"כי" – גילוי אותיות בדילוגים שווים בתורה. ידוע הסיפור על מחבר ספר הצופן התנ"כי (שהיה אדם חילוני), אשר גילה באמצעות תוכנות מחשב שנה לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין ע"ה, את שמו של רבין שזור עם המילים "רוצח שירצח", והזהיר על כך מראש. הגר"א מווילנא זצוק"ל כותב כי כל מה שהיה, הווא ויהיה עד סוף כל הדורות – רמוז בתורה, ובפרט בשירת האזינו שהיא תמצית כל היצירה.
משל הכף החיים – "אִם חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת"
"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דברים לב, כט)
במעיין הפרשה מובא משל נפלא בשם ספר "כף החיים":
מעשה באדם שהייתה לו אישה כשרה, טובה ומשכלת. יום אחד השתכר אותו אדם בפונדק, ובעל הפונדק – שהייתה לו בת מכוערת ובעלת מומים ורעה במעשים – ניצל את שכרותו של האיש ופיתה אותו לשאת את בתו לאישה נוספת על אשתו. מתוך שכרות הסכים האיש, הביא עדים, נתן טבעת וכתב כתובה.
כשנעור משכרותו, נבהל מאוד: הנה קרב יום הנישואין, ואיך יביא אישה כה רעה ומכוערת לביתו? מה יעשה – האם יגרשנה וישלם ממון רב, או ישאנה ויסבול? הלך לאשתו הראשונה והחכמה, וסיפר לה בכאב את אשר עולל. אמרה לו אשתו: "עשה כפי שהתחייבת, נישא לה! אך תנאי אחד אני מתנה עמך: במשך שלושים יום הראשונים לחתונה, לא תהיה אצלי כלל, אלא תלך לבית אביך ואני אלך לבית אבי, ותגור רק עמה". הסכים האיש, ואשתו אף עזרה לו בכל ארגוני החתונה.
למחרת החתונה, כשהתפוגג יינו של האיש, ראה עד כמה כעורה ורעה היא אשתו החדשה, וסבל ממנה ייסורים נוראים בכל יום ויום, עד שכלה כל קץ והחליט לגרשה בכל מחיר. בתום שלושים הימים, רץ בשמחה עצומה לאשתו הראשונה ואמר לה: "עתה אני מבין את חכמתך!". אמרה לו אשתו: "דע לך, שאילו היית מגרש אותה מיד, היית חושב כל חייך שהפסדת מציאה גדולה והיית מצטער על כך; אך עתה שראית ממש שאינה שווה כלום, בוודאי תרצה לגרשה בלב שלם!".
כך אומר הכתוב: "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" – הקב"ה מניח לאדם לפעמים לטעום מטעם החטא והבלי העולם הזה, כדי שיבין בעצמו עד כמה הם ריקים ואין בהם ממש, ומתוך כך ישוב בלב שלם לאביו שבשמיים!
מעלת אדמת ארץ ישראל וכפרתה
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג)
אמרו חז"ל (כתובות קיא.): "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח". וצריך להבין את הקשר העמוק בין אדמת ארץ ישראל לבין כפרת המזבח.
מהותו של המזבח היא נקודת המפגש והחיבור בין החומר לרוח – המקום שבו מקריב האדם מגשמיותו ומעלה אותה להיות ריח ניחוח לה'. ארץ ישראל אינה רק חבל ארץ גיאוגרפי, אלא היא אדמה קדושה בעצם מציאותה, המוכשרת להשראת השכינה. לפיכך, החיים בארץ ישראל והאחיזה באדמתה פועלים זיכוך החומריות ומעלים את האדם למדרגת המזבח, וזהו שכתוב: "וכפר אדמתו עמו" – האדמה עצמה פועלת כפרה כדוגמת המזבח.
"כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" – גנות המלעיגים על התורה
"כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים לב, מז)
במסכת סנהדרין (צט.) אמרו חז"ל: מנשה בן חזקיה היה יושב ודורש בדופי, שהיה מלעיג על פסוקי התורה ואומר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא "ותנע אחות לוטן", "וילך ראובן בימי קציר חטים"? יצתה בת קול ואמרה: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי... כי לא דבר רק הוא מכם" – ואם רק הוא, "מכם" הוא רק! דהיינו, שאין בתורה שום תיבה או אות ריקה מסודות עליונים, ואם האדם רואה בה דבר "ריק" – הרי זה מחמת ריקנותו שלו בלבד, שלא זכה לעמוד על עומק סודותיה.
עיון בהפטרת הפרשה – בין שירה לשיר
"וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כב, א)
יש להתבונן: מדוע נקראת שירת דוד בלשון נקבה ("שירה"), והלא אמרו חז"ל (מכילתא בשלח) שכל השירות שנאמרו בעולם הזה הן בלשון נקבה משום שיש אחריהן צער, ואילו לעתיד לבוא נאמר "שיר" בלשון זכר (שיר חדש)? והרי דוד המלך כבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה?
הביאור בזה: כל עוד נמצא האדם בעולם הזה, אפילו אם זכה לניצחונות גשמיים ולתקומת המלכות, אין הניצחון מוחלט וסופי, שהרי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (סוכה נב.). כל זמן שנדרשת סייעתא דשמיא מתמדת להציל מן היצר ("מפלטי לי", "מגני וקרן ישעי"), עדיין לא הגיעה המציאות לגמר התיקון השלם, ועל כן היא נקראת "שירה" בלשון נקבה. רק לעתיד לבוא, כשיבוער יצר הרע ויבוטל גורם החטא לחלוטין, יתבטל כל גדר של חיסרון, ואז ישירו את ה"שיר החדש" בלשון זכר.
הרב חננוש
