הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
לימוד התורה מעניק לאדם מעלה, אבל המעלה הזאת זקוקה לשמירה. בשירת האזינו אומר משה: ״יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו״. ״יסובבנהו״ היא השמירה שבה הקדוש ברוך הוא מקיף כל יהודי. ״יבוננהו״ היא בינת התורה. ואחרי מתנת התורה באה הבטחה נוספת: ״יצרנהו כאישון עינו״.
מדוע נדרשת שמירה נוספת? הגמרא מלמדת שתלמיד חכם זקוק לשמירה מפני המזיקים המתקנאים במעלתו. התורה מרוממת את האדם, אך המעלה מעוררת כנגדו התנגדות, ומשום כך השמירה הכללית אינה מספיקה לו. נותן התורה שומר עליו גם מפני הסכנות הכרוכות במעלתה.
וזו משמעות הסדר: אחרי ״יבוננהו״ בא ״יצרנהו״. הקב"ה מעניק תבונה, ומלווה אותה בשמירה הנדרשת. ״כאישון עינו״: אדם שומר על העין בזהירות יתרה, כי יקר האור שבה. כך הקב"ה שומר על לומד התורה ברגישות הראויה לבבת העין.
 
נקמת ה' בגויים - בבחינת ישוב עמלו בראשו

הרנינו גוים וגו'.
פי' כי בעשות ה' נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם אמר (תהלים קמ"ד) אשרי העם וגו', ואומרו כי דם וגו' ונקם וגו' פי' דם שלא לבד אלא גם צריו אשר חרשון און לו ישיב ה' להם נקם. שחשבו לעשות, על דרך אומרו (שם ז') ישוב עמלו בראשו, ואומרו וכפר אדמתו עמו הוא גמר הדברים שהחיל לומר כי ידין ה' עמו וגו' וגמר אומר כי הם נמצאים עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר הייתה לשמה ולחרפה שנים רבות. לכפרת עון עם ה'.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
הר נבו

ביום מיתתו, אמר ה' למשה לעלות על 'הר העברים' (-ההר שעוברים בו לארץ ישראל) אשר שמו 'הר נבו', הנמצאת בארץ מואב, לפני העיר יריחו, ומשם יראה את כל ארץ ישראל. ואכן כשסיים משה לברך את ישראל, עלה אל פסגת הר נבו, למרות שהיו כמה מדרגות לעלות, פסע את כולם בפסיעה אחת. בהיותו בפסגת ההר, הראה לו ה' את כל ארץ ישראל בימי שלווה ובימי מצוקה. שם על פסגת הר נבו מת משה רבינו במיתת נשיקה על פי ה'. לאחר שמת על ראש ההר, הוא נקבר בגיא (בעמק) אשר בארץ מואב, מול בית פעור, עד היום הזה לא ידוע לאיש היכן מקום קבורתו של משה. למרות שהענן היה הולך לפני ישראל במדבר ומשווה את כל ההרים, נותרו שלשה הרים, הר סיני – לקבלת התורה, הר נבו – לקבורת משה סמוך אליו, והר ההר – לקבורת אהרן.
תורה שבכתב​
 
חטאי ישראל • צרות שונות שיבואו עליהם ישראל • ה' אמר לכלותם, אם לא שהגוים יכפרו ויאמרו שלא ה' פעל זאת
נלמד שה' אומר לישראל תוכחה על חטאיהם שאין ניכר בהם החינוך והם חסרי אימון. בגלל שעבדו לאלילים בזויים חסרי תועלת, ייענשו על ידי גוים בזויים חסרי שֵׁם. הם ייענשו בעונשים של אש, חרב, שֵׁדִים, נחשים ומגיפה. ה' רצה לכלותם לגמרי, אם לא שהגוים יאמרו שלא ה' פעל זאת.

חוסר אמון:

כאשר יחטאו ישראל בחטאים עליהם למדנו אתמול, יראה ה' את התנהגותם, ויתמלא כעס על מה שהכעיסו אותו בניו ובנותיו, ויאמר ה': אני אסתיר את פני מהם, ואראה מה יעלה בסופם ואחריתם. יען כי הם דור המהפכים את רצוני, ממידת החסד למידת הכעס, ואין ניכר עליהם החינוך שחינכתי וגידלתי אותם [אמון – מלשון גידול וחינוך], כי הם סרו מדרך זו.
פירוש נוסף: אי אפשר לסמוך עליהם ולהאמין להם, שהרי בסיני אמרו 'נעשה ונשמע', וכעבור שעה קלה [ארבעים יום] הפרו את הבטחתם ועשו את העגל.

אומה בלי שם:
הם הבעירו את כעסי בעבודה לאלילים חסרי כח ותועלת, ובעשיית מעשי שטות והבל. מידה כנגד מידה, אני אכעיס ואצער אותם באומה בזויה שאין לה שם - הם הכשדיים שנאמר בהם 'עַם לא היה' [בחורבן בית ראשון על ידי הכשדיים (בבליים)], ובני עשיו שנאמר בהם 'בזוי אתה מאד' [בחורבן בית שני, על ידי הרומיים בני עשיו]. גם אכעיס ואצער אותם על ידי המינים והאפיקורסים הנקראים 'עם נבל'.

אש בשדות ובירושלים:
אש בערה כביכול באפי, והאש יקדה ושרפה את כל הארץ עד תחתית היסוד. האש תאכל את הארץ ואת היבול בשדות, ותשרוף את ירושלים המיוסדת על הרים.

ברכה בתוך הקללה:
אני 'אַסְפֶּה' כלומר - אצרף ואחבר, צרה אחת אל חברתה, כך שכל הצרות יבואו בבת אחת. פירוש אחר: 'אַסְפֶּה' – מלשון סוף וכיליון, כלומר אביא עליהם את כל הצרות, ולא אותיר צרה אחת שלא אביא. את כל החיצים שלי אסיים ואגמור בהם [וקללה זו – טמונה בה גם ברכה, כלומר החיצים שלי כלים ונגמרים, ואילו ישראל אינם כלים, אלא יישארו קיימים].

רעב, שדים, ונשיכות:
הפסוק מפרט רשימה של צרות שיבואו על ישראל: א. מרוב רעב יהיו מגודלי שְׂעָרוֹת על בשרם, כפי שקורה לאדם כחוש ['מזי' בארמית פירושו שֵֹעָר].
ולתרגומו: יהיו נפוחים מרוב רעב ['מזי' פירושו נפוח]. ב. השדים הנקראים 'רשף' יילחמו בהם. ג. השד ששמו 'מרירי', יכרות [יקטב] את חייהם. ד. ה' ישלח בהם בהמות, שבדרך כלל אינן נושכות, שיינשכו אותם, כפי שהיה פעם מעשה שרחלים נשכו והמיתו. ה. גם ישלח ה' ארס של נחשים הזוחלים ומהלכים על בטנם על גבי העפר [כל דבר רץ ונגרר על העפר נקרא זחילה, כמו מים הזוחלים].

חרב ופחד:
ו. מחוץ לעיר יעמדו גייסות של חיילים, שיהרגו וישַׁכלו כל מי שיברח, ובתוך חדרי ליבם של הנמלטים מהחרב ישרור פחד ואימה, מה שיגרום לאדם דופק מהיר והוא ימות מכך. כך או כך, במוות ימותו בחור וגם בתולה, יונק עם איש-שֵׂיבָה.
פירוש שני: מחוץ לעיר יעמדו גייסות של חיילים להרוג, ובתוך חדרי הבית תהיה פחד ואימה מפני מגיפת-מוות.
פירוש שלישי: הם ייהרגו בחרב, כעונש על מה שעשו בחוצות שהקימו מזבחות לאלילים, והפחד והאימה יבוא כעונש על החטאים שחטאו בחדרי חדרים.

חסרי תבונה:
ממשיך ה' ואומר: אמרתי לעצמי שאשליך את ישראל הפקר כמו שמשליכים את פאת השדה [ואין כוונת הכתוב 'אפאיהם' לשון חרון אף, כי לא נאמר 'אאפאיהם', וגם האות א' באמצע אינה קשורה בלשון חרון אף].
לתרגומו: 'אפאיהם' היא מילה הרומזת על שלש מילים 'אף' – חרון אף, 'אי הם', כלומר, אשלח בהם חרון-אף עד שיהיו כאינם קיימים, וכל הרואה ישאל 'איה הם?' כך גם אמרתי לעצמי שאשבית ואבטל את ישראל מזכרונם של בני אנוש, שישכחו מהם.

ידינו רמה:
כך סברתי לעשות לישראל, אך למעשה לא עשיתי כך משום שהכעס של הגוים אגור וכנוס על ישראל להשחיתם לגמרי, ואם יצליחו להשחית את ישראל, לא יאמרו שה' עשה זאת, אלא הם יתלו את גבורתם בעצמם ובאליל הזר והנכרי שלהם, ויאמרו 'ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת!'.

חסרי תבונה:
הסיבה שהגוים יטעו לומר שלא ה' פעל זאת: משום שהם עַם שהעצה והחכמה נאבדה ממנו, ואין בהם תבונה. כי אם היה בהם תבונה היו מתבוננים איך יתכן שאחד מהם רדף אחרי אלף מישראל וכו', אם לא שה' מכר את ישראל.
תורה שבכתב​
 
מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה
בתוך שירת האזינו, ישנם כמה פסוקים אשר רבי יהודה ורבי נחמיה נחלקו ב'ספרי' כיצד יש לפרש אותם, רש"י הקדוש בפירושו מפרש חלק מהפסוקים כרבי יהודה, וחלקם כרבי נחמיה, ובסיום דבריו מביא רש"י כהשלמה את פירושם המלא של רבי יהודה ורבי נחמיה.

היום נביא את שיטת רבי נחמיה, ומחר בעז"ה נשלח את שיטת רבי יהודה, ואת שיטת רש"י המשלב בין הפירושים

=שיטת רבי נחמיה=

לדעת רבי נחמיה: הפסוקים מדברים על הגוים שמעשיהם דומים למעשי סדום, ולכן אין מבינים שה' עושה הכל, וה' עתיד להעניש אותם ביסורים מרים באחרית הימים כאשר יראה שהם מתגברים לצער את ישראל ואין להם מושיע.

חסרי תבונה:

הסיבה שהגוים יטעו לומר שלא ה' פעל זאת: משום שהם עַם שהעצה והחכמה נאבדה ממנו, ואין בהם תבונה. כי אם היה בהם תבונה היו מתבוננים איך יתכן שאחד מהם רדף אחרי אלף מישראל וכו', אם לא שה' מכר את ישראל.

הסלע של ישראל:
אילו היתה חכמה בגוים, היו משכילים להבין ולהתבונן בפורענות שנעשתה לישראל באחרית הימים, והיו שואלים את עצמם: איך יתכן שאחד מאיתנו ירדוף אלף יהודים, ושנים מאתנו יניסו רבבת יהודים. אם לא שה' שהוא הסלע החזק של ישראל מכר את ישראל ומסר אותם בידינו. מכך היה לגוים להבין שהניצחון אינו שייך להם ולאליל שלהם, שהרי עד עכשיו – כאשר ה' לא מסר את היהודים בידיהם – לא היה האליל שלהם יכול לעשות מאומה כנגד אלקינו, שהרי ה' הסלע החזק שלנו אינו כמו הסלע שלהם, ואילו עכשיו הגוים שהם אויבי ישראל מצליחים לשפוט אותם בפלילים, ובהכרח שה' מכר את ישראל.

גפן סדום:
הסיבה שהגוים אכן לא מתבוננים לדעת שאת הכל עשה ה': לפי שהם אנשים רעים וחסרי תבונה, ומרוב רוע לבם כל מעשיהם, שנמשלים לגפן, דומים למעשי סדום. וכל מעשיהם, הנמשלים לשדה, דומים למעשה עמורה. לפיכך, מאחר והגוים אומרים שלא ה' פעל כל זאת, לכן לא יתן להם ה' להשחית את ישראל, בכעס שלהם הצבור על ישראל שהם רוצים להרעיל את ישראל ולמרר את חייהם ביסורים הדומים לענבים המרים כעשב מר הנקרא 'רוש'.

ארס תנינים ופתנים:
אלא ה' יעניש את הגוים על מה שעוללו לבניו, ויביא עליהם פורענות הדומה לכוס משקה מר הנסחט מאשכולות מרים, והיין שהם ישתו יהיה עשוי ארס של תנינים וארס של ראש נחש אכזרי הנקרא 'פתן', כלומר שאויב אכזרי יבוא להעניש אותם.

סגור באוצר:
אותו הכוס של הפורענות המרה לגוים, הריהו כמוס וחתום באוצרותיו של ה', ועוד יבוא היום שיגיע לגוים 'נָקָם', והנקם הזה הוא ישלם את העונש [פירוש אחר: עוד יגיע להם 'נקם', וגם יגיע להם 'תשלום'].

הנקמה בדרך:
כל זאת יתקיים בביאת המשיח, כאשר יתמוטטו הרגליים של הגוים שהיו רומסות את ישראל. וכאשר ירצה ה' להביא את יום האיד והשבר לגוים, יהיה הדבר קרוב ומזומן לבוא, וחיש מהר יבוא כל מה שעתיד לבוא עליהם.

לריב את ריבם:
הסיבה והטעם שה' יעניש את הגוים: יען כי ה' יריב את ריבם וידון את דינם של ישראל, לנקום באומות שעשקו וייסרו אותם, וה' יתנחם וכביכול יחזור ממה שהרע לישראל עד עתה, ומעתה רק ייטיב להם.

נעזר ומחוזק:
זאת משום שה' יראה את ידו וכוחו של האויב הולכת ומתחזקת על ישראל להרע להם. ולא יהיה בישראל אפילו אחד שיהיה נעזר על ידי מושל העוצר ומקבץ את העם שלא יתפזרו בצאתם אל האויב, ולא יהיה בהם אחד שיהיה מחוזק [בלשון הפסוק 'עזוב'].

חירוף וגידוף:
בנוסף יראה ה' שהאויב יחרף ויגדף [כמו שאמר טיטוס כשחתך את הפרוכת], ויאמר איה הוא האלקים של ישראל, הסלע אשר חסו בו, ואיה הוא האלקים אשר היה אוכל כביכול את החֵלֶב של קרבנות ישראל, והיה שותה את היין שניסכו במזבח, שכעת יקום ויושיע אתכם ויהיה לכם מחסה ומסתור.

מחצתי וארפא:
אז יגלה ה' את ישועתו ויאמר לגוים: ראו אתה איך שאושיע את ישראל, כי אני – אני הוא! אני משפיל ואני מרים, ואין שום כח של אלוהות הדומה לי שיעמוד כנגדי. כל הרעות באו עד עתה ממני, ומעתה כל הטובות יבואו ממני. אני הוא זה אשר ממית, ואני עתיד להחיות את המתים. אני הוא אשר מחצתי והכיתי, ואני ארפא, ואין מי שיציל אתכם – הגוים, מהרעה שאביא עליכם.

אימת העליון:
עוד אומר ה' לגוים: אף שאתם רואים שזמן רב עובר ואיני נפרע ממכם, אל תטעו לחשוב שאיני יכול להענישכם, כי האמת שאני יכול להיפרע מכם, שהרי אני תמיד מנשא ומרומם את מקום שכינתי [המכונה 'ידי'], אל השמים למעלה, ומאחר שאני עליון הרי יכול אני להענישכם, כי אימת העליון מוטלת על התחתון אפילו כשחלש למעלה וגיבור למטה, קל וחומר כשהגיבור למעלה והחלש למטה.
תורה שבכתב​
 
מצוות בשמחה – סוד החינוך

אמרה יקרה ויסודית כותב הגה"ק בעל כתב סופר זי"ע על הכתוב בפרשת השבוע (דברים לב, מו) שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

בפסוק זו מלמדת אותנו התורה את ההבדל בין מי שמקיים מצוות באופן יבש וקר, כמצות אנשים מלומדה, ובין המקיים מצוות עם כל הלב ורגש של שמחה. ההבדל ביניהם ניכר היטב בהשפעה החינוכית על בניהם, שכן העושה את המצוות בדרך של רגילות, יקשה לו להנחיל לבניו שילכו בדרך זו. רק המקיים מצוות מתוך שמחה יכול להנחיל לבניו את קיום המצות, שירצו גם הם ללכת בדרך זו.

הוא שאמר הכתוב: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים וגו' – כלומר, תכניסו את כל הלב והרגש במצוות שאתם מקיימים, ורק כך - אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת – יעלה בידכם לצוות את בניכם שגם הם ישמרו את דברי התורה.

מוסיף הכתוב ואומר: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם – אל תקיימו את המצוות כדבר ריק, כמצוות אנשים מלומדה, אלא באופן של כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, מתך חיות ושמחה, ואז יתקיים בכם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה – כי בשכר חינוך הבנים לתורה זוכה אדם לאריכות ימים, כאמור (לעיל יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם וגו' למען ירבו ימיכם.
תורה שבכתב​
 
גם הסבל לבני המשפחה – בחשבון!

על הכתוב בפרשת השבוע (דברים לב, ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, מובא פירוש נפלא אשר התנבאו כמה וכמה נביאים בסגנון אחד, הגה"ק רבי דוד מדינוב זי"ע בספרו 'צמח-דוד'; הגה"ק רבי ישראל מסלנט זי"ע (מובא בספר חפץ חיים על התורה), ועוד מגדולי הדורות:

בנוהג שבעולם, אם אדם נידון למאסר, או עונש אחר, בגלל שעבר על חוק המלכות, הדבר גורם צער לקרובי משפחתו החפים מפשע, אך השופטים אינם מתחשבים בכך, והם משיתים את העונש על החוטא, גם אם אחרים מצטערים מכך.

אולם משפטו של הקב"ה אינו כן. אין הקב"ה מביא עונש על האדם רק כאשר כל האנשים שסביבו, שיצטערו מחמת עונש זה, גם הם חטאו וראויים לעונש. לכך נאמר: הַצּוּר 'תָּמִים' פָּעֳלוֹ – כשהקב"ה מעניש אדם, הרי עונש זה הוא תמים ושלם, כולל כל ההשלכות הנגזרות מעונש זה על אחרים, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. ועל כך בא כפל הלשון: קֵל אֱמוּנָה – בנוגע לאיש זה המקבל את העונש, וְאֵין עָוֶל – לגבי אחרים, שגם אין נעשה עוול לקרוביו, כי הכל ביושר ובמשפט!
תורה שבכתב​
 
שמירה משמים- כשמירת העיניים
יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (לב, י)

הקב"ה שומר על האדם, באותה מידה שהאדם שומר על אישון עינו שלא להסתכל על הסתכלויות אסורות.​

(תפארת שלמה, תורה שבכתב)​
 
יום האושפיזין...
וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ (דברים לב, נ)
רמז נפלא בפסוק זה אמר הגה"ק רבי מרדכי דוד מדאמבראווא זי"ע: בכל שנה ושנה, באותו יום בשבוע בו חל יום הסתלקותו של אהרן הכהן (א' באב), הרי בחג הסוכות שלאחריו, יחול יום האושפיזין של אהרן הכהן באותו יום (למשל, בשנת תשפ"ו חל יום א' באב ביום רביעי, והשנה בשנת תשפ"ז יחול יום האושפיזין של אהרן ביום רביעי). על כך הבטיח הקב"ה למשה, שגם יום מיתתו תחול כל שנה באותו יום בשבוע בו יחול יום האושפיזין שלו בסוכות שלאחריו. זהו שאמר הקב"ה למשה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ – פירוש, בחג 'האסיף' - חג הסוכות, יחול יום האושפיזין שלך ביום מיתתך, כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ – כמו שאצל אהרן חל יום האושפיזין שלו באותו יום בשבוע בו הוא מת... [חשבון זה מתאים רק לפי המנהג שסדר האושפיזין הוא: אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד].
תורה שבכתב​
 
דבש מסלע ושמן מחלמיש צור

בתוך שירת האזינו מתאר הכתוב את השפע לו זכו ישראל בכניסתם לארץ. מהקרקע הסלעית הצמיח להם הקב"ה תאנים נוטפי דבש מרובה. כמו המעשה בעיר סיכני באחד שאמר לבנו להביא לו תאנים יבשים [קציעות] מהחבית. הלך הבן ומצא דבש צף על פיה. אמר הבן: זו הרי חבית דבש. אמר לו האב: הכנס ידך לתוכה ותמצא קציעות. בדומה לכך, מהקרקע קשה כמו צור חלמיש הצמיח להם הקב"ה זיתים בגוש חלב שמהם מפיקים שמן רב.
תורה שבכתב​
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
משה רבינו נפרד מעם ישראל ומשאיר נוסחה לקיומה של אומה: ״ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל״. הסדר אינו מקרי. קודם ״ראשי עם״, ורק אחר כך ״שבטי ישראל״. אחדות בעם מתחילה באחריות מנהיגיו.
כאשר ראשי העם מתאספים יחד, גם כשהם חלוקים, האחדות מחלחלת לשבטים
. אך כשהמחלוקת מתחילה למעלה, היא יורדת למטה, מפרידה בין מחנות, ולבסוף מערערת את היציב.
ההיסטוריה סיפקה דוגמה כואבת. אחרי מות שלמה נחלקה הממלכה, והפירוד המדיני הוליד הידרדרות רוחנית. ירבעם חשש שהעלייה לירושלים תחזיר את העם לבית דוד, והעמיד עגלים בבית אל ובדן. מחלוקת על המלוכה הסתיימה בפגיעה בעבודת השם. זה טבעה של מחלוקת: כדי לקיימה מייצרים עוד פירוד.
שלום הוא הכלי לברכה. כשיש ״בהתאסף ראשי עם״, מגיעים ל״יחד שבטי ישראל״, והמלכות עומדת לתמיד.
 
הצרות לישראל בגלל חטאיהם, אולם באחרית הימים ינקום ה' בגוים על מעשיהם

לדעת רבי יהודה: הפסוקים היום מדברים על בני ישראל שמעשיהם דומים למעשי סדום, ולכן ה' עתיד להעניש אותם בייסורים מרים, אולם באחרית הימים כאשר יראה שהם מתגברים לצער את ישראל ואין להם מושיע, ינקום ה' בגוים על מה ששפכו דם ישראל, והגוים ישבחו את ישראל שגם בכל התלאות דבקו בה' ולא עזבו אותו.

⬅️ מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה➡️

בתוך שירת האזינו, ישנם כמה פסוקים אשר רבי יהודה ורבי נחמיה נחלקו ב'ספרי' כיצד יש לפרש אותם, רש"י הקדוש בפירושו מפרש חלק מהפסוקים כרבי יהודה, וחלקם כרבי נחמיה, ובסיום דבריו מביא רש"י כהשלמה את פירושם המלא של רבי יהודה ורבי נחמיה.

=שיטת רבי נחמיה=

לדעת רבי נחמיה: הפסוקים מדברים על הגוים שמעשיהם דומים למעשי סדום, ולכן אין מבינים שה' עושה הכל, וה' עתיד להעניש אותם בייסורים מרים באחרית הימים כאשר יראה שהם מתגברים לצער את ישראל ואין להם מושיע.

=שיטת רבי יהודה=

לדעת רבי יהודה: הפסוקים מדברים על בני ישראל שמעשיהם דומים למעשי סדום, ולכן ה' עתיד להעניש אותם בייסורים מרים, אולם באחרית הימים כאשר יראה שהם מתגברים לצער את ישראל ואין להם מושיע, ינקום ה' בגוים על מה ששפכו דם ישראל, והגוים ישבחו את ישראל שגם בכל התלאות דבקו בה' ולא עזבו אותו.

אתמול הבאנו את שיטתו של רבי נחמיה, והיום נביא את שיטת רבי יהודה ואת שיטת רש"י המשלב בין הפירושים

אחד כנגד אלף:
אילו היתה חכמה בישראל, היו משכילים להבין ולהתבונן בפורענות שנעשתה להם באחרית הימים, ושואלים את עצמם: איך יתכן שאחד מהגוים ירדוף אלף מאיתנו, ושנים מהגוים יניסו רבבה מאיתנו. אם לא שה', שהוא הסלע החזק שלנו, מכר ומסר אותנו בידי הגוים. שהרי עד עכשיו – כאשר ה' לא מסר אותנו בידי הגוים – לא היו יכולים לעשות מאומה כנגד ישראל, שהרי ה' הסלע החזק שלנו אינו כמו הסלע של הגוים, ואילו עכשיו הגוים שהם אויבי ישראל מצליחים לשפוט אותם בפלילים, ובהכרח שה' מכר את ישראל.

כסדום ועמורה:
הסיבה שרצה ה' תחילה להפקיר את ישראל כמו פאה ולהשבית אותם לגמרי: כי המעשים שלהם, הנמשלים לפירות גפן, דומים למעשי סדום. והמעשים שלהם הנמשלים לשדה, דומים למעשה עמורה. והמעשים שלהם, הנמשלים לענבים, דומים לעשב מר הנקרא 'רוש'.

אשכול מר:
לפיכך, בגלל המעשים הרעים הללו, ישקה ה' את ישראל כוס מלא משקה מר הנסחט מאשכולות מרים, ותבוא עליו פורענות הדומה לשתיית ארס של תנינים, וארס של ראש נחש אכזרי הנקרא 'פתן', כלומר שאויב אכזרי יבוא להעניש אותם.

אין שכחה:
סבורים הם ישראל ששכחתי את מעשיהם, אבל האמת היא שכל פרי-מעשיהם הרעים כמוס ושמור עמי באוצרותי, ואצלי מוכן ומזומן עבורם 'נָקָם', והנקם הזה הוא ישלם את העונש כפי מעשיהם.
פירוש אחר: עוד יגיע להם 'נקם', וגם יגיע להם 'תשלום', כלומר עונש על מעשיהם.

זכות אבות תמה:
אימתי יביא ה' את העונש לישראל? כאשר תמוט רגלם, כלומר כשתסתיים זכות אבותיהם, שהם נשענים עליה.

הרבה שליחים מקום:
ברגע שארצה אביא את יום האיד והשבר לישראל, ויהיה הדבר קרוב ומזומן לבוא, וחיש מהר יבוא כל מה שעתיד לבוא עליהם, על ידי שליחים הרבה.

דברי תנחומין:
עד כאן, בחלק הראשון של השירה, העיד משה דברי תוכחה והתראה לישראל שכאשר תבוא עליהם הפורענות, יידעו שכבר הודיע להם מראש שאם יחטאו ייענשו. מכאן והלאה העיד משה עליהם דברי תנחומין, על הטובות שיבואו עליהם כאשר תסתיים הפורענות, וה' ישוב וירחם עליהם:

אזלת יד:

לאחר שה' ישפוט וייסר את ישראל בכל הייסורים הנזכרים, יתנחם ה' ויהפוך את מחשבתו, לחזור בו מחרון אפו על עמו ועבדיו, ומעתה ירחם עליהם. זאת משום שה' יראה את ידו וכוחו של האויב הולכת ומתחזקת על ישראל להרע להם. ולא יהיה בישראל אפילו אחד שיהיה נעזר על ידי מושל העוצר ומקבץ את העם שלא יתפזרו בצאתם אל האויב, ולא יהיה בהם אחד שיהיה מחוזק [בלשון הפסוק: 'עזוב'].

איה האליל:
אז יאמר ה' על ישראל: איה הם האלילים של הישראל, שהיו עבורם כסלע אשר חשבו לחסות בו, אשר אותם אלילים היו כביכול אוכלים את החֵלֶב של קרבנות ישראל, והיו שותים את היין שניסכו במזבח, שכעת יקומו האלילים ויושיעו אתכם ויהיו לכם מחסה ומסתור.

משפיל ומרים:
אז יאמר ה' לישראל: ראו והבינו עתה, מכל הפורעניות שהבאתי עליכם, וכן מהישועה שאושיע אתכם, בלי שיהיה אף אחד שימחה בידי, וצבינו כי אני – אני הוא! אני משפיל ואני מרים, ואין שום כח של אלוהות דוגמתי ודומה לי שיעמוד כנגדי. אני הוא זה אשר ממית, ואני עתיד להחיות את המתים. אני הוא אשר מחצתי והכיתי, ואני ארפא, ואין מי שיציל את הפושעים בי מהעונשים שיבואו עליהם.

לשון שבועה:
בהמשך לדברי התנחומים לבני ישראל אומר להם ה': מאחר ויש לי חרון-אף על הגוים שעשו לכם צרות, מתוך הכעס נשאתי את ידי אל השמים במטרה להישבע בכבוד עצמי, ואמרתי בלשון שבועה "חי אנכי לעולם", והשבועה היא – לנקום בגוים על מה שעוללו לכם.​

=פירושו של רש"י=

רש"י בפירושו מפרש חלק מהפסוקים כרבי יהודה וחלק כרבי נחמיה, כדלהלן:

חסרי תבונה:
הסיבה שהגוים יטעו לומר שלא ה' פעל זאת: משום שהם עַם שהעצה והחכמה נאבדה ממנו, ואין בהם תבונה. כי אם היה בהם תבונה היו מתבוננים איך יתכן שאחד מהם רדף אחרי אלף מישראל וכו', אם לא שה' מכר את ישראל.

הסלע של ישראל:
אילו היתה חכמה בגוים, היו משכילים להבין ולהתבונן בפורענות שנעשתה לישראל באחרית הימים, והיו שואלים את עצמם: איך יתכן שאחד מאיתנו ירדוף אלף יהודים, ושנים מאיתנו יניסו רבבת יהודים. אם לא שה' שהוא הסלע החזק של ישראל מכר את ישראל ומסר אותם בידינו. מכך היה לגוים להבין שהניצחון אינו שייך להם ולאליל שלהם, שהרי עד עכשיו – כאשר ה' לא מסר את היהודים בידיהם – לא היה האליל שלהם יכול לעשות מאומה כנגד אלקינו, שהרי ה' הסלע החזק שלנו אינו כמו הסלע שלהם, ואילו עכשיו הגוים שהם אויבי ישראל מצליחים לשפוט אותם בפלילים, ובהכרח שה' מכר את ישראל.

כסדום ועמורה:
הסיבה שרצה ה' תחילה להפקיר את ישראל כמו פאה ולהשבית אותם לגמרי: כי המעשים שלהם, הנמשלים לפירות גפן, דומים למעשי סדום. והמעשים שלהם הנמשלים לשדה, דומים למעשה עמורה. והמעשים שלהם, הנמשלים לענבים, דומים לעשב מר הנקרא 'רוש'.

אשכול מר:
לפיכך, בגלל המעשים הרעים הללו, ישקה ה' את ישראל כוס מלא משקה מר הנסחט מאשכולות מרים, ותבוא עליו פורענות הדומה לשתיית ארס של תנינים, וארס של ראש נחש אכזרי הנקרא 'פתן', כלומר שאויב אכזרי יבוא להעניש אותם.

אין שכחה:
סבורים הם ישראל ששכחתי את מעשיהם, אבל האמת היא שכל פרי-מעשיהם הרעים כמוס ושמור עמי באוצרותי, ואצלי מוכן ומזומן עבורם 'נָקָם', והנקם הזה הוא ישלם את העונש כפי מעשיהם.
פירוש אחר: עוד יגיע להם 'נקם', וגם יגיע להם 'תשלום', כלומר עונש על מעשיהם.

זכות אבות תמה:
אימתי יביא ה' את העונש לישראל? כאשר תמוט רגלם, כלומר כשתסתיים זכות אבותיהם, שהם נשענים עליה.

הרבה שליחים מקום:
ברגע שארצה אביא את יום האיד והשבר לישראל, ויהיה הדבר קרוב ומזומן לבוא, וחיש מהר יבוא כל מה שעתיד לבוא עליהם, על ידי שליחים הרבה.

דברי תנחומין:
עד כאן, בחלק הראשון של השירה, העיד משה דברי תוכחה והתראה לישראל שכאשר תבוא עליהם הפורענות, יידעו שכבר הודיע להם מראש שאם יחטאו ייענשו. מכאן והלאה העיד משה עליהם דברי תנחומין, על הטובות שיבואו עליהם כאשר תסתיים הפורענות, וה' ישוב וירחם עליהם:

אזלת יד:
לאחר שה' ישפוט וייסר את ישראל בכל הייסורים הנזכרים, יתנחם ה' ויהפוך את מחשבתו, לחזור בו מחרון אפו על עמו ועבדיו, ומעתה ירחם עליהם. זאת משום שה' יראה את ידו וכוחו של האויב הולכת ומתחזקת על ישראל להרע להם. ולא יהיה בישראל אפילו אחד שיהיה נעזר על ידי מושל העוצר ומקבץ את העם שלא יתפזרו בצאתם אל האויב, ולא יהיה בהם אחד שיהיה מחוזק [בלשון הפסוק: 'עזוב'].

איה האליל:
אז יאמר ה' על ישראל: איה הם האלילים של הישראל, שהיו עבורם כסלע אשר חשבו לחסות בו, אשר אותם אלילים היו כביכול אוכלים את החֵלֶב של קרבנות ישראל, והיו שותים את היין שניסכו במזבח, שכעת יקומו האלילים ויושיעו אתכם ויהיו לכם מחסה ומסתור.

משפיל ומרים:
אז יאמר ה' לישראל: ראו והבינו עתה, מכל הפורעניות שהבאתי עליכם, וכן מהישועה שאושיע אתכם, בלי שיהיה אף אחד שימחה בידי, וצבינו כי אני – אני הוא! אני משפיל ואני מרים, ואין שום כח של אלוהות דוגמתי ודומה לי שיעמוד כנגדי. אני הוא זה אשר ממית, ואני עתיד להחיות את המתים. אני הוא אשר מחצתי והכיתי, ואני ארפא, ואין מי שיציל את הפושעים בי מהעונשים שיבואו עליהם.

לשון שבועה:
בהמשך לדברי התנחומים לבני ישראל אומר להם ה': מאחר ויש לי חרון-אף על הגוים שעשו לכם צרות, מתוך הכעס נשאתי את ידי אל השמים במטרה להישבע בכבוד עצמי, ואמרתי בלשון שבועה "חי אנכי לעולם", והשבועה היא – לנקום בגוים על מה שעוללו לכם.
תורה שבכתב​
 
אין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול

כנשר יעיר קנו (לב, יא).

מפרש האור החיים הק' שהקב"ה מעורר את בני ישראל כנשר (ראה רש"י נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו) כפי היכולת שיוכלו עמוד בו, כאומרם ז''ל (ב''ר נ''ה ב) שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול עכ"ל.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
הקב"ה שמח בחלקו
כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ (לב, ט)

מובא בתנא-דבי-אליהו, שאחת ממידותיו של הקב"ה היא מידת 'השמח בחלקו'. כששאל הגה"ק רבי חיים מוואלוזין זי"ע את רבו הגאון מווילנא זי"ע לפשר הדבר, ביאר לו שהכוונה לפסוק 'כי חלק ה' עמו', שהקב"ה שמח בחלקו, דהיינו עַמּוֹ, שאפילו אם הם לפעמים יורדים ממדרגתם, הקב"ה שמח בהם שבחר בהם לעם.
תורה שבכתב​
 
ריקוד מול תאי הגזים

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ (דברים לב, מג) לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאוּמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל רְאוּ מַה שִׁבְחָהּ שֶׁל אוּמָּה זוּ שֶׁדָבְקוּ בְּהקב"ה בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְּשְבָחוֹ (רש"י).
נעימה המרטיטה את נימי הלב והנשמה עולה מתוך דברי רש"י אלו; נעימה של 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם, נשארו ישראל חבוקים ודבוקים בהקב"ה, מתוך הכרה 'בטובו ובשבחו' של הקב"ה.

בכמה הזדמנויות רגיל היה מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל, לספר את הסיפור המצמרר הבא:

קבוצת יהודים עמדה מול תאי הגזים באושוויץ, בדרכם לעלות על המוקד על קידוש השם. היהודים הללו ידעו היטב את אשר לפניהם, אולם לפתע נזכר אחד היהודים הקדושים הללו וקרא מנהמת ליבו:

'אחים יקרים! היודעים אתם איזה יום היום? הרי היום הוא יום שמחת תורה! אמנם אין לנו ספר תורה לרקוד עמו, ואפילו לא חומש או סידור, אבל דבר אחד יש לנו, ואיש לא יוכל ליטלו מאתנו, יש לנו את הקב"ה בכבודו ובעצמו! הוא נמצא איתנו בכל רגע, ועמו אנו יכולים לרקוד! ובכן, הבה יהודים יקרים, נצא בריקוד עם ריבונו של עולם!'.

חבורת הקדושים נענתה להצעה, ובו במקום פצחו בריקוד סוחף לנגד עיניהם המשתאות של הרשעים הארורים ימ''ש. ריקוד על שפת גיא ההריגה, ריקוד עם בורא עולם! ריקוד של "שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו"---
תורה שבכתב​
 
צדיק ורע לו רשע וטוב לו

בתוך שירת האזינו נאמר, שגם כשה' מאחר לשלם לצדיקים את תגמול השכר הטוב על מעשיהם, אבל הוא 'א-ל אמונה' הנאמן לקיים דבריו, ובעולם הבא סופו לשלם לצדיקים על צדקותם. כך גם להיפך, אם רואים רשעים שטוב להם בעולם הזה, הסיבה לכך היא בגלל שהם עשו איזה מעשים טובים, וה' אינו עושה עוול שלא לשלם להם על כך בעולם הזה. ולכן כל הבריות מודים ואומרים שדינו של ה' הוא נכון וצודק, ואכן כך הדבר ראוי וישר להצדיק את דינו של ה'. בגמרא (ברכות ז, א) מובא שמשה שאל את הקב"ה, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע. ולדעת רבי מאיר, לא ענה הקב"ה למשה על שאלה זו.
תורה שבכתב​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון