עקב פנינים לפרשת עקב (מלוקט)

[התורה]

מאימתי יש ללמד לתינוק לומר 'תורה צוה' ו'שמע ישראל'?

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים יא, יט) משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' (דברים לג, ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (רש"י).

'תורה צוה' ו'שמע ישראל'​

רש"י מזכיר כאן רק את הפסוק 'תורה צוה', אולם בגמרא (סוכה מב, א) מובא עוד: 'קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא?, אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון'.

כן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ה ה): 'משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: תורה צוה לנו וגו', ופסוק ראשון מפרשת שמע'.​

רק אם מבין?​

בגמרא ובשלחן ערוך אין מבואר מהו השיעור של 'יודע לדבר'? אולם מרן הגר"נ קרליץ זי"ע בספרו חוט שני (סי' רמ"ה, סק"ב) מחדש, שהכוונה שמבין את פירוש המילים, כי אם אינו מבין מה שאומר, אינו נקרא שלומד תורה.

אמנם הדברים מחודשים מאד, שהרי לא אמרו בגמרא קטן היודע 'ללמוד', אלא היודע 'לדבר', משמע שזה דין בדיבור ולא בהבנה, ואף שאינו מבין, יש ענין שיתרגל לדבר בדברי תורה, וכלשון רש"י כאן 'שיהא זה לימוד דיבורו'.​

שולט היטב בדיבור​

ואכן במקום אחר בספר חוט השני (סקי"ג) לא כתב שהתינוק צריך להבין מה שאומר, רק כתב שיהיה התינוק שולט היטב בדיבור, ולא כשיודע לומר רק כמה תיבות שאומרים לו לחזור עליהם.

וכן כתב בערוך השולחן (יו"ד רמ"ה, א) שאף שהקטן אינו מבין תורה, יש ללמדו פסוק תורה צוה - להשריש בלבו אמונת אומן שניתנה לנו תורה מן השמים והיא קיימת לעד, ופסוק שמע - להשריש בלבו אמונת ד' אחד, עכ"ד, ולכאורה הכוונה, שאף שאין מבין תורה, לכל הפחות יתרגל לומר פסוקים ויבינם כשיגדיל [או הכוונה, אף שאינו מבין כל מילה בפסוקים אלו, באופן כללי מבין שבפסוקים אלו אנו אומרים שה' אחד והוא נתן לנו תורה].​

הלכה למעשה:​

קטן השולט היטב בדיבור יש ללמדו לומר הפסוקים 'תורה צוה' ו'שמע ישראל', אף שאינו מבין היטב מה שנאמר בפסוקים אלו, כדי שיתרגל באמונה בה' ובתורתו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

ליראה את ה' לטוב לך כל הימים
מה בפרשה:
ברכות לשומרי מצוות | מצות איבוד האומות ואליליהם | ה' ישמיד את הגויים | השפע מאת ה' | שבח הארץ | ברכת המזון | חטא העגל | לוחות שניות | הבדלת שבט לוי | פרשת היראה | פרשת והיה אם שמוע | תפילין ומזוזה | לימוד תורה לבנים.​

פרשת עקב, כוללת את המשך דברי משה רבינו בפרידתו מהיהודים. הפרשה מלאה בדברי התעוררות ליראת שמים ושמירת המצוות, אשר בזכותם יזכו ישראל לנחול את הארץ, והקב"ה יגרש גוים גדולים ועצומים.

א. שפע ברכה

כאשר ישראל יקיימו את כל המצוות, כולל מצוות הקלות שאנשים מזלזלים בהן, אזי ה' יזכור את ברית האבות, ויתן לישראל שפע של ברכת בנים, ושפע תבואה וצאן ובקר, ויסיר מהם כל מחלה.

ב. שעשה נסים

לקראת כיבוש הארץ, מחזק משה את ידי ישראל שלא יפחדו מהגוים, ויקיימו את מצות ה' לאבד את הגוים ואת כל פסילי אליליהם, כי אם ישמרו את מצוות ה' יעשה להם ניסים גדולים, ויגרש מפניהם גוים עצומים. בדבריו מזכיר משה את הניסים שנעשו להם מאז קריעת ים סוף ובמשך ארבעים שנה במדבר, וכך יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ.

ג. ארץ חמדה

בדבריו מרחיב משה בשבחה של ארץ ישראל, אשר ה' משגיח עליה תמיד, וגדלים בה שבעת המינים, ולא חסר בה מאומה. היא אף שותה מי גשמים בלבד כך שאין צריך לטרוח בהשקיה.

אולם, מזהיר משה את ישראל שכאשר יזכו בארץ לשפע רב, לא ירום לבבם לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', אלא יזכרו שה' הוא הנותן כח לעשות חיל, וכן כאשר יאכלו וישבעו מצווה עליהם לברך לה'.

ד. לא בזכות

זאת ועוד, עליהם לדעת שאת כל הניסים בגירוש הגוים, יעשה ה' להם רק בגלל רשעות הגוים וכן בגלל שבועת ה' לאבות לתת את הארץ לבניהם, אבל לא בגלל זכות ישראל, שהרי הם לעצמם אינם ראויים לכך, אחרי שחטאו במדבר בכמה חטאים: במתאוננים, במסה, בקברות התאוות, ובמרגלים.

ה. לוחות בארון

כאן מזכיר משה בהרחבה גם את חטא העגל, כשהוא עלה להר שלש פעמים למשך 40 יום: א. לאחר מתן תורה, לפני חטא העגל. ב. לאחר חטא העגל, עד כ"ט באב, ובמשך ימים אלו התפלל משה אל ה' לבטל את גזירת הכליון מעל בני ישראל, כשהוא מזכיר את זכות האבות ומעורר רחמים שלא יתחלל שם שמים בקרב הגוים.

ג. ביום כ"ט באב אמר ה' למשה לסתת אבנים כדי שה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות, וכן אמר לו לעשות ארון עץ כדי שיניח שם את הלוחות ברדתו מההר. ארון זה אינו הארון שעשה בצלאל למשכן, אלא ארון אחר, שהיה יוצא עם ישראל למלחמה. לאחר עשיית הלוחות והכנת האבנים, עלה משה שוב אל ה' למשך 40 יום, עד יום הכיפורים אז התבשרו ישראל שהקב"ה סלח לחטאם, ומשה קיבל את הלוחות השניות והניחם בארון.

ו. חזרה למוסרה

בני לוי לא טעו בחטא העגל, ולכן הבדילם ה' לשרת לפניו. כך גם לאחר מיתת אהרן בהר ההר, בשנת הארבעים במדבר, הסתלקו ענני הכבוד, וכתוצאה מכך נפל על היהודים פחד מפני מלחמת מלך ערד, והם חזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר-ההר עד מוסרה. אולם בני לוי לא טעו בחטא זה, אלא רדפו אחרי שאר השבטים ונלחמו בהם עד שהחזירו אותם לדרכם.

בהיותם במוסרה, ערכו אֵבֶל כבד על מיתת אהרן, כשהם בוכים על כך שבגלל מיתתו הסתלקו העננים ובאו עליהם כל הצרות הללו, והיה נדמה יום ההספד כאילו אהרן מת שם במוסרה.

ז. ליראה ולאהבה

בפרשת היראה, מעורר משה ליראה ולאהבה את ה', לדבוק בו, ולשמור המצוות, בהתבוננות בגדלות הבורא, באהבתו לעמו, ובכל הניסים והנוראות שעשה להם מאז יציאת מצרים ובמשך כל השנים במדבר, ובזכות שמירת המצוות יירשו את הארץ ויאריכו ימים עליה.

ח. אם שמוע

בפרשת והיה אם שמוע מבואר שאם יקיימו את המצוות בכל לב ונפש, יבואו הגשמים בזמנם, אבל אם יפרשו מלימוד התורה אזי בוודאי יחטאו בעבודה זרה, ועל כך ילכו בגלות. בפרשה זו מוזכרות המצוות: א. לעסוק בתורה, ולשנן גם דברים ישנים שכבר למדו בעבר. ב. מצות תפילה בכוונת הלב. ג. מצות תפילין. ד. מזוזה. ה. לימוד תורה עם הבנים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בן ארבעים לבינה
רַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ וגו' (דברים ח, ד-ה)​

הכתוב מסמיך 'אַרְבָּעִים שָׁנָה - וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ', לרמז מה שאמרו חז"ל (אבות ה, כא) 'בן ארבעים לבינה', ועוד נרמז כאן מה שאמרו חז"ל (ע"ז ה, ב, הובא ברש"י דברים כט, ו) שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.​

(בעל הטורים, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

דפי תהלים בלי כתמים?!...
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים יא, יג) עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה (רש"י)​

בכל יום ויום, ערב ובוקר וצהריים, אנו זוכים לעמוד ולהתפלל לפני ה'. התפילה היא אמנם פעולה הנעשית באופן מעשי באמצעות הפה, השפתיים והלשון, הגרון והשיניים, אך אמירת המילים בפה אינה עיקר מהות התפילה. רש"י מלמד אותנו כאן שהמהות העיקרית של התפילה היא "עבודה שבלב" – הכוונה הפנימית בכוונת המילים, והזעקה שבעמקי הלב, היא-היא התפילה בטהרתה.

הגיע יהודי מתושבי ראדין אל רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע בבקשה שיתפלל עבורו להיפקד בדבר ישועה בעניין מסוים. 'האם עתה בעצמך כבר התפללת על כך? האם כבר אמרת פרקי תהלים'? – שאל החפץ חיים. והלה השיב: 'אכן כן, כבר התפללתי!'

'לך נא והבא לי מביתך את ספר התהלים שבו התפללת' ביקש ממנו החפץ חיים, והיהודי שהתגורר במרחק לא רב, חזר כעבור זמן קצר כשספר התהלים בידו. נטל החפץ חיים את ספר התהלים בידו, פתחו ודפדף בו הנה והנה, וכשראה כי כל הדפים חלקים ונקיים ללא כל כתמי דמעות, אמר לאיש: 'וכי לזאת יקרא תפילה?! אני אראה לך תהלים שמתפללים בו!'

ניגש החפץ חיים, ממרומי שנות זקנותו, אל ארון הספרים שבחדרו, טיפס על גבי הכסא, והוריד מלמעלה ספר תהלים ישן והגישו אל היהודי, כשהוא פותח את דפי הספר ומצביע לו על הדפים הצהובים ואת כתמי הדמעות המרובים שמפוזרים בו לרוב, ואמר לו: 'זהו ספר תהלים בו התפללה אמי ע"ה, אתה רואה את הדפים? את הדמעות הטהורות? לזאת יקרא להתפלל!'
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הָאַף וְהַחֵמָה​

לאחר חטא העגל התיירא משה מפני האף והחמה אשר כעס ה' עליהם. בתרגום יונתן כתב שבעת ההוא נשלחו מלפני ה' חמישה מלאכים מחבלים לחבל את ישראל: אף, חמה, קצף, משחית, וחרון. הלך משה והזכיר השם הגדול והנכבד והקים מקבריהם את שלשת האבות שעמדו בתפילה, והושמדו שלושה מלאכי חבלה, ונשארו רק שנים: אף וחמה. ביקש משה רחמים והושמדו גם שניהם, וחפר בור בארץ מואב והטמינם שם (וכעי"ז בדברים רבה ג, יא). בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) מובא שחפר משה בנחלת בני גד חפירה בארץ כבית דירה גדולה, ושם הניח את חרון אף כחבוש בבית האסורים, וכאשר חוטאים ישראל הוא פוער פיו לנשוך ולהשחית את ישראל, אבל כשרואה את קברו של משה הוא חוזר לאחוריו.

במסכת נדרים (לב, א) מובא שכאשר נתרשל משה ממילת בנו בדרך למצרים באו אף וחימה ובלעוהו עד רגליו, ויש אומרים שהרג אז את חמה, ומה שנאמר בחטא העגל שהתיירא מפני חמה, כי היו שני מלאכי חבלה בשם 'חמה', או שמשה הרג את חמה עצמו, ורק חייליו נשארו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

ברכות לשומרי המצוות • איבוד הגוים ואליליהם • שמירת המצוות בשלמות • ניסים במדבר • שבח ארץ ישראל • ברכת המזון​

נלמד על הברכות שיבואו על שומרי כל המצוות כולל מצוות קלות, ועל החיוב לשמור המצוות בשלמות. כמו כן משה מכין את ישראל לקראת כיבוש הארץ, שעליהם לאבד את הגוים ואת אליליהם ללא מורא, כי ה' יעשה להם ניסים גדולים. בדבריו הוא מזכיר את הניסים שנעשו להם ארבעים שנה במדבר, ומרחיב אודות שבח ארץ ישראל, ומצווה אותם על מצות ברכת המזון.

מצוות קלות:
כאשר בני ישראל ישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים והמצוות, כולל המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, אזי ישמור ה' ויקיים את ההבטחה והברית שנשבע לאבותם לעשות חסד לבניהם.

בנים ופירות:
בזכות זה, בהיותם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם, יאהב אותם השי"ת, יברך וירבה אותם, הן בבנים פרי בטן, והן בברכת פירות האדמה דהיינו דגן יין ושמן.

חזקות ומעשירות:
בנוסף, ירבה ה' את וולדות הבקר שהנקבה משגרת ממעיה, ואת מבחר הצאן החזק הנקראים 'עשתרות' על שם חוזקם,

ולרבותינו:
על שם שמעשירות את בעליהם. מכל העמים: בכך יהיו ישראל ברוכים יותר מכל העמים, כאשר לא יהיה בהם עקר ועקרה שאינם מולידים, הן בהם והן בבהמותיהם.

מחלות על הגוים:
את כל המחלות יסיר ה' מעל ישראל, ולא ישים בהם את כל המדווים הרעים הידועים לישראל מהתקופה בה באו המחלות על מצרים, אלא יתן ה' את המחלות על שונאי ישראל.

לא לרחם:
לקראת הכניסה לארץ מוזהרים ישראל לאכול ולכלות לגמרי את כל העמים אשר ה' נותן להם, לא לעבוד את אליליהם ולא לרחם עליהם, כי הם מוקש ומכשול עבור ישראל.

לא לפחד:
שמא יאמר עם-ישראל בלבבו, הלא הגוים האלה מרובים יותר ממני, ואיכה אוכל לגרש אותם? לא תירא מהם! שהרי זכור נא את כל אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים, כאשר ראית בעיניך שהסכים ה' שפרעה ינסה אותו בניסיונות גדולים [כשיקבע זמן להסתלקות המכות], ועשה ה' אותות בהפיכת המקל לנחש והמים לדם, ומופתים של עשר מכות מופלאות, והיד החזקה במכת דֶבֶר, והזרוע הנטויה עם החרב במכת בכורות. כך יעשה ה' לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם!

הצרעה:
כך גם ישלח ה' בגוים מין שרץ העוף הנקרא 'צרעה', והיא תשלח ארס ('מרה') על כל המקומות בהם יסתתרו הגוים, ובכך תסרס אותם ותסמא את עיניהם, עד שיאבדו כל הנשארים והנסתרים מפני ישראל. לכן לא תישבר מפני הגוים, כי ה' נמצא בקרבך והוא גדול ונורא.

מהומה גדולה:
מהומה גדולה יחולל ה' בקרב הגוים, עד שישמידם ויתן אותם ואת מלכיהם לפני ישראל שיאבידו את שמות הגוים מתחת השמים. איש לא יתייצב בפני ישראל עד שישמידו את כל הגוים.

מעט-מעט:
אולם בני ישראל לא יוכלו לכלות במהרה את גויי הארץ, אלא ה' ישליך את הגוים מעט-מעט, לפי שגלוי וידוע לפניו שעתידים ישראל לחטוא ואז יש להם להתיירא מפני חיות השדה, ואם הגוים יעזבו בבת אחת את כל הארץ, תרבה חיית השדה.

לא לחמוד:
את פסילי הגוים צריכים ישראל לשרוף באש, ואסור להם לחמוד את הכסף והזהב שעל האלילים, כי בכך ייכשלו בעוון עבודה זרה.

לתעב ולשקץ:
האליל הוא תועבת ה', לכן אל יביאו איש יהודי את התועבה הזאת אל ביתו, אלא יתעב וישקץ אותו, כי חרם הוא! התחלת? גמור! משה מוסיף ומזהיר את עם-ישראל: עליכם לשמור את כל המצוות אשר אנכי מצוה לכם היום. למען תחיו ותרבו ותבואו לרשת את הארץ שנשבע ה' לאבותיכם.
ומדרשו: אם התחלת לעשות מצווה – גמור אותה! לפי שהמצווה נקראת על שם גומרה, כפי שאנו מוצאים שלמרות שמשה התעסק בהעלאת עצמות יוסף, הפסוק מייחס זאת על שם בני ישראל, לפי שמשה לא הספיק לגומרה.

עינוי לשם נסיון:
על ישראל לזכור את כל הדרך בו הוליך ה' אותם במשך 40 שנה במדבר, כאשר במשך שנים אלו ה' עינה והרעיב אותם עד שהאכיל אותם את ה'מן', שהוא מאכל שהיהודים ואבותיהם לא הכירו עד אז. מטרת העינוי היתה, כדי לנסות אותם אם ישמרו מצוותיו ולא יהרהרו אחריו, וכדי שיידעו שה' מייסר את ישראל כמו שאב מייסר את בנו לשם אהבה.

לא על הלחם:
זאת ועוד, אכילת המן היתה במטרה להודיע לישראל שהאדם אינו חי על הלחם לבדו, אלא על המאמר היוצא מפי ה'.

כמו חומט:
מלבד נס אכילת המן, הרי שבמהלך אותם 40 שנה אירעו להם ניסים נוספים: א. שמלתם לא בלתה מעליהם, מאחר וענני הכבוד היו משפשפים ומגהצים את בגדיהם. ב. הבגדים שהילדים הקטנים לבשו, היו גדלים ומתרחבים יחד עמהם כמו הלבוש שעל גוף החומט שגדל עמו.

לא התנפחה:
ג. רגלם לא התנפחה כמו בצק תפוח כפי שנעשה בדרך כלל להולכים יחף. ולכן על ישראל להיזהר לשמור את מצוות ה', ללכת בדרכיו, וליראה אותו.

מעיינות ופירות:
כעת עומד ה' להביא אתכם אל ארץ טובה שיש בה נחלי מים, מעיינות ומי תהום הזורמים בבקעות ובהרים. ארץ שהתברכה בחיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זיתים-העושים-שמן, ותמרים-המוציאים-דבש.

אבניה ברזל:
ארץ בה אוכלים לחם בשפע ולא במסכנות, ולא יחסר בה מאומה. ארץ אשר אבניה חזקים כמו ברזל, וניתן לחצוב נחושת מתוך ההרים.

ואכלת ושבעת וברכת:
ואז, כאשר תאכל ותשבע מהמזון, עליך לברך את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
תורה שבכתב​

 

[חשוב שנית]

'ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך'
ותמוה מאוד מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו
שמעתי לבאר בזה, דהנה לבן ובתואל בירכו את רבקה אחותינו את היי לאלפי רבבה וכו', וכתוב שרבקה הייתה עקרה כדי שלא יאמרו שנתעברה מברכה של רשע
וזה שאמר הפסוק 'ברוך תהיה מכל העמים' ואפילו הכי 'לא יהיה בך עקר ועקרה'!

 

[התורה]

מפי רבי משה אלברט​

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וגו' (ח, י).
פעם אחת בעת שהיה הגה"צ רבי פינחס הירשפרונג אב"ד מונטריאול-קנדה סועד בסעודת חתונה, ניגש אליו ראש ישיבה אחד, והתחילו לדבר בדברי תורה. באמצע השיחה שאל אותו הגר"פ היכן המקור שצריך לישב בברכת המזון, הראש ישיבה סימן בידו שיגיד.
אמר לו הגר"פ כתיב בתורה "ואכלת ושבע"ת וברכת" – שבע"ת נוטריקון "שב עת". צחק הראש ישיבה ושאל מי אמר רמז זה, ענה לו הגר"פ "רבי משה אלברט". צחק ראש הישיבה ואמר לו, ידעתי שזה "עפעס א חסיד'שע תורה".
אמר לו הגר"פ כן, זהו תוספות במסכת ברכות (דף נא: ד"ה והלכתא בכולהו) וזה לשונם: "לפי שברכת המזון דאורייתא החמירו בה להיות יושב ומברך... והוא נוטריקון "ואכלת ושבעת 'שב - עת' וברכת" - לברכת המזון, מפי רבי משה אלברט" עכ"ל.
ניצוצי אש פנחס (עמ' צו), גליון מחוברים

 

[התורה]

ביחיד לפעמים חביב עליו ממונו מנפשו​

וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (יא, יג).
כתב רבינו האוה"ח הק' ולא אמר "בכל מאודכם" כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שבפרשת שמע נאמרה בלשון יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר "בכל נפשכם" מכל שכן "בכל מאודכם".
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

מילתא זוטרתא – מהו?​

ועַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו' (י, יב).
מספרים על אחד שבא פעם לקבל "קבלה" על שחיטה מרב העיר שהיה צדיק וזהיר, אחרי כמה בחינות וניסיונות וכו' עדיין לא נתן לו הרב קבלה – סמיכה.
פנה הלז והפציר ברב שימהר ליתן לו מבוקשו. אמר לו הרב: ומה "בדבר מילתא זוטרתא"?
המיועד (שסבר שמבקש הרב 'טיפ') מיהר והביא לו "כסף מצלצלים" כספים קטנים, נשאר הרב כמאובן, והראה לו את הגמ' בברכות (דף לג:) "מאי מילתא זוטרתא" - הכוונה ליראת שמים.
אמרות חכמה-בפרשתנו, גליון מחוברים​

 

[התורה]

יש מצוות שצריך לקיים, ויש תודעה שצריך לשמור. אחת התודעות היסודיות ביותר היא הידיעה שכל הטוב שבחיי האדם מקורו אך ורק בקדוש ברוך הוא. אין זו רק הכרת הטוב, אלא דרך חיים שלמה.
זוהי ההבנה שגם אם יש בעולם חכמים ממנו, מוכשרים ממנו ומוצלחים ממנו, הברכה שנפלה בחלקו אינה תוצאה של כישרונו, אלא של ברכת שמיים. האדם מצווה להשתדל, אך ההצלחה היא מתנת ה'.
לכן מזהיר משה רבנו: ״וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״, ומיד מוסיף את התרופה: ״וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״.
היצר הרע אינו מתחיל בעבירה, אלא בשכחה. הוא משכיח מן האדם את מקור הברכה, עד שהוא מאמין שהכול בזכות עצמו. משום כך ממשיכה התורה: ״וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח… וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים״.
שכחת מקור הטובה היא תחילתו של כל ריחוק. הזכירה המתמדת שהכול מאת ה' היא השומרת על הענווה, על האמונה ועל הדבקות בבורא.
אור החיים הקדוש​

 

[התורה]

צינים ופחים שיבואו עליך שאינם בידי שמים - יסורו ממך​

והסיר ממך וגו' (ז, יד).
עוד ירצה באומרו והסיר וגו', על דרך אומרם ז"ל (כתובות ל.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו', לזה אמר והסיר, פירוש להיות שאינם בידו, ובאים על האדם, מבטיח שיסירם אחר שכבר באו וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר, והוצרך לכפול ולומר לא ישימם, ולא סמך על מה שקדם לומר והסיר.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

שמוע בישן – תורה שבכתב
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי (דברים יא, יג) אם שמוע בישן תשמעו בחדש (רש"י)​

התורה שבכתב נקראת 'ישן', כי קדמה לעולם אלפיים שנה (ב"ר ח, ב), ותורה שבעל פה נקראת 'חדש', כי תמיד מחדשים בה חידושים וסברות. רק אם שמוע בישן – אם תלמדו ותקיימו את הכתוב בתורה שבכתב, אזי תשמעו בחדש – תוכלו להשיג גם את התורה שבעל פה, להבין ולחדש בה חידושי תורה.​

(תפארת יהונתן להגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

הרבי צריך לעשות תשובה...
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי וגו' (דברים יא, יג)​

בבית הכנסת בעיר בעלזא היה גבאי נאמן בשם ר' מרדכי (מוטל), שלא היה מופלג בחכמה יתירה. באחד מימי חודש אלול פנה אליו הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע ואמר לו: כבר הגיע חודש אלול ויש לשוב בתשובה. השיב ר' מוטל לרבי: נו, ישוב הרבי בתשובה... שאלו הרבי: על מה אני צריך לשוב בתשובה? ענה לו מוטל: בשעה שהרבי קורא קריאת שמע הוא מאריך יותר מדי, ויש בכך משום טירחא דציבורא... הוציא הרה"ק מבעלזא חומש דברים והראה לו את דברי רש"י הארוכים על פרשת קריאת שמע ואמר לו: אתה רואה? את כל זאת אני צריך לכוון באמירת קריאת שמע!​

תורה שבכתב

 

[התורה]

ארון שעשה משה​

מלבד הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן, עשה משה רבינו ארון נוסף, טרם עלייתו למרום, ובו הניח את שברי הלוחות ואת הלוחות השניות ברדתו מההר ממחרת יום הכיפורים. הארון שעשה משה היה יוצא עם ישראל במלחמות, ואילו הארון שעשה בצלאל לא יצא במלחמה (מלבד במלחמת יריחו ובימי עלי). בימי שלמה המלך נגנז ארונו של משה, ושברי הלוחות והלוחות השניות הועברו לארון של בצלאל.
תורה שבכתב​

 

[שלומי]

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך (ח, י)

הגמ' בברכות (ל"ה.) אומרת, המקור לברכה על המזון "לפניה" נלמד בקל וחומר, "כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן"?

ואילו בברכת התורה מצאנו להיפך, ש"לפניו" יש מקור מן התורה "כי שם ה' אקרא הבו גודל", ולאחריו נלמד מקל וחומר ,

הרי שבברכת המזון נאמר בפירוש הברכה לאחריו, ולפניה לומדים מקל וחומר, ואילו בברכת התורה נאמר מקור לפניו, ולאחריה לומדים מקל וחומר.

בטעם הדבר שמעתי מרבי אליהו דיסקין שליט"א עפ"י מש"כ הגר"א מוילנא,

ההבדל בין הנאה אמיתית מדברי תורה לשאר ההנאות של העולם הזה, בשאר ההנאות, מכניס היצר חשק גדול ומגדיל לו את ההנאה בדמיונו עשרת מונים,

ורגע אחד אחרי ההנאה כבר מאבד את כל טעמו, ורואה שהכל היה דמיון.

ואילו בלימוד תורה הוא להיפך, לפני לימוד התורה אינו מרגיש חשק ורצון ללמוד,

אבל כיון שמרגיל נפשו בלימוד, מרגיש בהם טעם עד שקשה לו להפסיק .

ולפי"ז מובן היטב, באכילה יש ק"ו שאם לאחריו צריך לברך כשכבר נוכח לראות שהכל היה דמיון,

לפניו לא כל שכן, כשעדיין מרגיש את תאוות האכילה, ודאי שצריך לברך.

ואילו בברכת התורה, אם לפניו מברך - כשעדיין לא מרגיש שום חשק,

לאחריה לא כל שכן, כשכבר מרגיש את הטעם הטוב - "

טעמו וראו כי טוב ה'".

 

[התורה]

זכירה שה' הוא הנותן את השפע • ה' יאבד את גויי הארץ​

נלמד על אזהרת משה לישראל שכאשר יזכו לשפע בארץ ישראל, לא ישכחו את ה', אלא יזכרו שה' הוא הנותן להם כח לעשות חיל. כמו כן הוא מחזקם שלא יפחדו מפני הגוים העצומים, אלא ידעו שה' יאבדם.

ריבוי השפע:
ממשיך משה ומזהיר את ישראל: כאשר תבואו לארץ ותאכלו ותשבעו; תבנו לכם בתים טובים ותשבעו בהם; הבקר והצאן, הכסף והזהב, וכל אשר לכם, ירבה.

פן תשכח:
מתוך כך, שמא ירום לבבכם ותאמרו 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. ותשכחו את ה' שהוציאכם מהעבדות במצרים, ואשר הוליך אתכם במדבר הגדול והנורא שיש בו נחשים שרפים ועקרבים, ואשר הוציא לכם מים מהסלע במקום צימאון בלי מים, ואשר האכילכם מָן שאבותיך לא הכירו, ובכך עינה וניסה אתכם, במטרה להטיב לכם. ואחרי שתשכחו את ה' שוב לא תשמרו את מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצוה לכם היום.

נותן כח:
אלא עליכם לזכור את ה', שהוא הנותן לכם כח לעשות חיל, והסיבה שהוא נותן לכם כח זה: כי הוא חפץ לקיים היום את הברית שנשבע לאבותיכם.

אבד תאבדון:
אבל אם תשכחו את ה' ותלכו אחרי האלילים לעבוד אותם ולהשתחוות להם, הרי אני מתרה בכם היום שאתם תאבדו כמו הגוים שה' מאביד מפניכם.

עד השמים:
לקראת מלחמת כיבוש הארץ, חוזר משה שוב לחזק את ידי ישראל: אתה עובר היום את הירדן במטרה לרשת אומות שהם יותר גדולים ועצומים ממך, ויש להם ערים גדולות ובצורות שנדמה כאילו הם מגיעות עד השמים, כמו כן הם 'בני ענק' כפי שכבר שמעתם וידעתם, ולכאורה מי יוכל להתייצב בפני בני ענק?

הוא ישמידם:
אולם דעו לכם שה' שהוא אש אוכלה, הוא יעבור לפניכם, הוא ישמיד ויכניע אותם, ובכך תוכלו לגרש ולאבד אותם מהר.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
פסילי אלהיהם תשרפון באש (ז כה)

בעבודה זרה נב. יליף מכאן רבי עקיבא שעבודה זרה של נכרי נאסרת מיד משעת עשיה עוד קודם שעבדה, דדרשינן "פסילי אלהיהם" משפסלו נעשה אלוה, אבל עבודה זרה של ישראל אינה נאסרת עד שעבדה, שנאמר "ושם בסתר" עד שיעשה לה דברים שבסתר. והנה בגמ' שם וברמב"ם ע"ז פ"ז ה"ד, מבואר דהנפק"מ בזה הוא לענין איסור הנאה של עבודה זרה.

ויש לעיין דלכאורה נפק"מ ג"כ לעיקר חיוב עבודה זרה, דאם הו"ל עבודה זרה משעת עשיה א"כ מי שעבדו נהרג עליו, ואע"פ שבסתמא אם עבדו א"כ בזה גופא הרי עשאו אלוה, מ"מ נפק"מ אם נתכוין לבזותה כמו זורק אבן למרקוליס ומכוין לבזויה כדאיתא בסנהדרין סד. דחייב, והרי זה שייך רק אם כבר חל עליו שם עבודה זרה, ולכאורה תלוי דבע"ז של נכרי מיד משפסלו נעשה אלוה וחייב מי שעבדו אע"פ שנתכוין לבזותו, אבל של ישראל אין נעשה ע"ז לענין זה עד שעבדוהו קודם לכן בכוונה.

עוד נפק"מ ללקות על מגפף ומנשק לע"ז, דמבואר בסנהדרין ס: דאיכא בזה לאו ואין בו חיוב מיתה, ולענין שיעשה עבודה זרה בזה, בפשוטו לא מהני גיפוף ונישוק אלא בעינן אחד מד' עבודות או שיאמר אלי אתה, וכן נראה ממה שפירש רש"י שם "עבודות שבסתר הוא עובדה שלא ישמעו ב"ד ויסקלוהו" א"כ בעינן עבודות שיש בהם סקילה, וא"כ נפק"מ דמשעה שנעשה אלוה איכא איסור גיפוף ונישוק ויהיה חילוק בין ישראל לנכרי.​

מהרב @גרינפלד​

 

[התורה]

מצינו אמור בפרשתנו (ז', י"ב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ", וביאור הענין הוא, כי כל הברכות וההבטחות הגדולות הכתובים בפרשתן באים לאדם אך ורק אם שומר על העקב - שהוא ראשי תיבות קדש עצמך במותר, כי כך יזכה האדם לירש טובה וברכה, כי בשמי שמים ההנהגה היא כביכול כמו בבנק הנהוג בעולם הזה, שאפשר ל'הפקיד' את כל ההנאות שנמנע האדם מהם, וממה שהתקדש במותר לו, ובשכר זה אפשר 'למשוך' ממנו רפואות וישועות, וכל מיני ההשפעות הטובות בבני, חיי אריכי ומזוני רוויחי.​

מתיקות הפרשה​

 

[התורה]

אחת הקריאות הנועזות בתורה היא: ״לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ״. כיצד יכול נברא ללכת בדרכיו של הבורא? וכי אדם מסוגל לברוא עולמות?
אדם הבונה את חייו עושה מעשה חשוב, אך אדם הבונה אדם אחר - כבר נוגע במידת הבורא. מי שמקרב יהודי, מלמדו תורה ומעניק לו חיים רוחניים, נעשה שותף למעשה הבריאה.
חז״ל אמרו: ״כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו״. מקור הדברים בפסוק בירמיהו: ״וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה״. מי שמחלץ את היקר הטמון בנפש חברו, נעשה כ״פיו״ של הקב״ה.
זהו פירוש ״ללכת בכל דרכיו״ - להידמות לבורא ביצירת חיים של אמונה, תורה וקדושה. ההישג הגדול ביותר אינו מה שאדם בנה לעצמו, אלא את מי שבנה סביבו.​