סדר חלוקת הארץ • מספר שבט לוי • תביעת בנות צלפחד

נלמד על סדר חלוקת הארץ, כשכל יהודי מבאי הארץ יקבל חלק אחד. את החלק הזה הוא יחזיר לזקנו שיצא ממצרים, ואחר כך יוריש הסבא לנכדיו את כל החלקים שהוא קיבל מהם, וכל הנכדים יחלקו ביניהם את החלקים הללו שווה בשווה. חלוקת הנחלות לכל שבט התבצעה על פי אורים ותומים, וכן על פי גורל, כאשר פתק הגורל עצמו היה אומר מה עולה בגורל. כמו כן נלמד על מספרם של בני שבט לוי מבן חודש, וכן על תביעת בנות צלפחד לקבל חלק בארץ.
 

קבצים מצורפים

עיקר חסר מן הכותל...

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (כז, יז).
י"ל בדרך צחות על פי שמספרים על מרן הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, שבאחת מנסיעותיו הגיע לעיר גדולה. בעיר זו היה בית כנסת מפואר במיוחד, אך מתפלליו היו אנשים ריקנים מתורה ומצוות. כשהנצי"ב נכנס לבית הכנסת, הוא הבחין על הקירות בציורים נאים ומופלאים המלווים את מאמרו של רבי יהודה בן תימא: על כותל אחד נכתב "הוי עז כנמר" ולצידו צויר נמר; על השני "וקל כנשר" עם ציור של נשר; על השלישי "רץ כצבי" עם ציור צבי; ועל הרביעי "גיבור כארי" עם ציור אריה.
הנצי"ב נענה ואמר: "הכל נכתב כהוגן, אך דבר אחד חסר – סיום המאמר: 'לעשות רצון אביך שבשמיים'." ודי למבין.
ובזה ניתן לומר בדרך צחות על הפסוק "ולא יהיה עדת ישראל כצאן". הרי צא"ן ראשי תיבות צבי, אריה, נשר, נמר. כלומר, עַם ישראל צריך שיהיו לו כל הבחינות הללו. אך העיקר יחסר להם אם "אין להם רועה" – כלומר, אם חסר להם "אבינו מלכנו רוענו רועה ישראל", המכוון אותם לעשיית רצון אבינו שבשמיים. זהו הרמז לכך שהיה חסר להם סיום המאמר, המהווה את לב ליבה של עבודת ה'.​
(חיי צבי – בפרשתנו, גליון מחוברים)​
 
בלעם נהרג קודם שנהרגו מלכי מדין

הרגו בחרב. הוצרך לומר הרגו הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו' עד כאן, הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו להעירך שלא נהרג עמהם, שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומרו בחרב לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי.​
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
1. הנני נותן לו את בריתי שלו'.
פינחס זכה לברית שלו' בזכות שהרג את זימרי. הקב"ה רצה להדגיש שפינחס פעל כראוי בגלל שפעולתו לא נבע ממידת קנאות מזוייפת אלא מתוך אהבת שלו'. הוא הרי הנכד של אהרון הכהן שהיה ידוע כאוהב שלו' ורודף שלו'. כשהוא עושה מעשה, הוא ללא נטית אישיות ולכן זבה להערכה רבה.
>>>> וכן משמע מדברי רש"י בסוף הפרשה:



2. לא עושים עסקים עם הקב"ה!!!

מסופר על הרב יוסף חיים זוננפלד שנהג ללכת למושבים לחזק את העם באמונה ביחד עם הרב קוק. פעם אחת הגיע אל מושב קטן וסיפרו להם ראשי המושב שמפאת חוסר תלמידים הם מוכרחים לפתוח כיתות מעורבות, בנים ובנות יחד, כדי לחסוך בהוצאות.
הרב קוק טען שעדיף שיעשו כך ולא ילכו למוסדות חילוניים.
אבל הרב יוסף חייים זוננפלד שאל שתי שאלה שקשורות לפרשת השבועות האחרונות:

1. "איך יתכן שזימרי שהיה ראש בית אב לשמעוני עשה עבירה כל כך חמורה ועד לעין כל?
2. רש"י מביא: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - (סנהדרין פב ב; סוטה מג א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן":

וצריך להבין במה ייחוסו ליתרו פוסל אותו לכאורה ממעשה קנאות זה, והרי אין קשר בין הדברים?


הסביר הרב המציאות היתה שבנות מואב פיתו את בני ישראל לעבודה זרה על ידי שהתנו את מעשה הזנות אליו קודם כל פיתו אותם בעבודה לבעל פעור. זאת אומרת שהכשילו את עם ישראל גם בעבודה זרה וגם בזנות.

אמר זימרי. עדיף שניקח את בנות מואב אלינו ונעבור רק על זנות ממה שנלך אל בנות מואב ונעבור גם על עבודה זרה שהיא עבירה חמורה מאוד.

אמר פינחס: "לא עושים עסקים עם הקב"ה. מה שאסור אסור ואין לעשות איסור כדי להרוויח לא לעשות איסור אחר!" והלך והרג את זימרי.

לכן השבטים ביזו אותו כי טענו שאין לפינחס רגישות לעבירה החמורה של עבודה זרה בגלל שאבי אביו פיטם עגלים לעבודה זרה ולכן הוא לא מבין את חומרתה וזו הסיבה שאינו מסכים עם זימרי שרצה לחסוך את העבירה הזאת.

לכן בא הכתוב וייחסו לאהרון הכהן להראות צידקותו ופעילותו לשם שמים בלבד.



3. קודם ברכה בבית, אחרי זה אליהו הנביא.
בברכת המזון אומרים קודם הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ורק אחר כך מבקשים: הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא.
אם בקשת אליהו ומשיח נובעת מתוך רצון שהבעיות שלנו ייפתרו, בקשה זו לא אמיתית אלא נובעת מנגיעות אישיות. לכן קודם מבקשים ברכה בבית, וכשהכל טוב אנחנו מבקשים שיבוא אליהו לבשר על הגאולה הקרובה שאנחנו מחכים לה כי אנחנו רוצים את קרבת השם באמת ללא דחפים חיצוניים כגון בעיות פרנסה.



4. המתייעץ עם החכמים אינו מפסיד.

ותעמודנה לפני משה: (כ"ז, ב'):


מה יהודי עושה כשיש לו בעיה והא מחפש פיתרון?

הוא הולך להתייעץ עם רבו.

בספר "עושי פלא" מובא סיפור יפה בענין:

שני בחורים חסכו כסף והחליטו להשקיע אותו בשכורה שאפשר לקנות בעיר במחיר מוזל ולמכור בעיירה שלהם במחיר הרבה יותר יקר. אבל הרכבת מלאה בכייסים ולכן החליטו לתפור כיס בביטנת הבגד ולהחביא שם את הסכום הגבוה. אבל לרוע מזלם באמצע הדרך הם שמים לב שהכסף נגנב. הם פותחים תיק במשטרה ומחפשים אבל לא יודעים מה לעשות. הם יורדים מהרכבת ומחפשים יהודים בעיר ומוצאים. הם מחפשים את רב העיר וניגשים אליו להתייעץ איתו.

מייעץ להם הרב לפרסם בעיתון שנגנב להם סכום כפול ממה שנגנב להם באמת.

כשחוקרי המשטרה מגלים שבעיתון כתוב שנגנב להם הסכום הכפול ממה שהם הצהירו בפני החוקרים, הם פונים למאבדים שמפנים אותם אל הרב.

הרב מבקש לחכות בסבלנות עד שיופיע העיתון למחרת.

למחרת כתוב בעיתון שבקטטה בין כנופיות יה כמה פצועים קשה והמשטרה חוקרת.

מה קרה?
הגנבים היו חלק מכנופייה וידיווחו למי שעליהם שמצאו 10000. בעיתון אבל כתוב שנגנבו 20000. זאת אומרת שהעלימו 10000 ולא דיווחו לכנופייה. על ראשי הכנופייה התחילו להתקוטט איתם. וכך המשטרה עלתה על הכנופייה ותפסה אותם.

המתייעץ עם החכמים אינו ניזוק. לחכמינו יש את החכמה היתרה מהתורה שהם לומדים.




שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.
 
האומנם פנחס הוא אליהו הנביא?
כמה מהלכים במפרשים בהבנת המאמר 'פנחס זה אליהו'. האם הכוונה כפשוטו, או שמא אליהו רק היה גלגול נשמה של פנחס? והיכן נמצא הקבר של פנחס בן אלעזר?

המאמר "פנחס זה אליהו" מפורסם ומופיע בהרבה ספרים, ופירושו הפשוט שפנחס בן אלעזר בן אהרן, הוא אליהו הנביא הנזכר בספר מלכים, והוא זה שעלה בסערה השמימה והפך להיות מלאך ה', והוא זה שעתיד לבוא לבשר על הגאולה העתידה.

להלן נבקש לעמוד על מקורו של מאמר זה, האם הוא מוסכם על דעת הכל, והאם אכן הדברים כפשוטם.​

באחרית הימים

פתח דברינו יאירו בדברי התרגום-יונתן הכותב כאן על הפסוק (כה, יב) 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', ז"ל: 'וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְׂרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא', [ואעשה אותו מלאך קיים שיחיה לעולם והוא יבשר את הגאולה באחרית הימים]. וכן כתב בתרגום יונתן בפרשת וארא (שמות ו יח): 'פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא'.​

שלום לעתיד

מקור לכך מצאנו גם בילקוט שמעוני (פנחס, רמז תשעא): 'אמר רבי שמעון בן לקיש, פנחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני'. וכן אמר שם רבי אליעזר, שהקב"ה שינה את שמו של פנחס לאליהו (וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר פרק מז), וכן מובא בזוה"ק (רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רטו ע"א; זוהר חדש, רות, דף מ, א) 'דאליהו דאיהו פנחס'.

אך יש להעיר שבמקום אחר בזוהר הק' (כי תשא דף קצ, א) אמרו: 'פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא', משמע שפנחס רק היה במדרגה אחת עם אליהו, ולא שהיו ממש אדם אחד, וכפי שנביא להלן מדברי הרמ"ע מפאנו.

וראה גם בבעל-הטורים כאן שכתב שלפי שפנחס הוא אליהו, לכן כתוב כאן 'שלום' עם ו' קטיעא, שיעקב נטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח.​

אינו אליהו כלל!

לעומת זאת, באבן עזרא כתב על הכתוב 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: "אחריו - לאות שמת, ואינו אליהו כלל", עכ"ל, כלומר כיון שהכתוב מזכיר שזרעו יהיה אחריו, אחרי שימות, הרי זו ראייה שאינו אליהו, כי אליהו לא מת.

אולם רבינו בחיי, הביא את דברי האבן עזרא וחולק עליו, שבוודאי פנחס הוא אליהו, ומה שנאמר 'אחריו' הכוונה אחרי שאליהו הסתלק ועלה בסערה השמימה להיות מלאך.​

מחלוקת תנאים

ובאמת כבר מצאנו שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים. כי הנה במסכת בבא בתרא (קכא, ב) אמרו: 'תנו רבנן, שבעה קפלו את כל העולם כולו, מתושלח ראה אדם, שֵׁם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני, ועדיין [אליהו] קיים, ע"כ.

על כך כותב שם רשב"ם, שתנא זה בוודאי אינו סובר שאליהו הוא פנחס, כי אם כן היו אומר 'משה ראה עמרם, ופנחס ראה משה, ועדיין הוא קיים', ולא היה צריך להזכיר את אחיה השילוני כלל. גם התוספות שם כתבו, שאם פנחס הוא אליהו, היה יכול לומר שיאיר בן מנשה ראה יעקב וראה פנחס (וכ"כ ברשב"א ובריטב"א וברמב"ן ובר"ן).​

אליהו הכהן

אמנם בגמרא (בבא מציעא קיד, ב) מסופר על האמורא רבה בר אבוה שראה את אליהו הנביא בבית הקברות, ותמה בפניו: 'לאו כהן מר?!' ופירש שם רש"י: דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה 'קנא קנאתי', וכן בפינחס 'בקנאו את קנאתי'.​

גלגול נשמה

יש מי שכתב מהלך שלישי ומכריע, שאמנם פנחס זה אליהו, אבל אין הכוונה שפנחס עצמו האריך ימים והפך להיות אליהו, אלא שאליהו היה גלגול נשמה של פנחס, כן כתב בשו"ת הרדב"ז (ב' אלפים ר"ג): 'ולפי דעת חכמי הנסתרות לא קשיא כלל, כי האומר פנחס זה אליהו שורש נשמתו של פנחס'.​

מעשיהם משלימים

מהלך רביעי כתב הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין פרק יח): שגם מה שאמרו 'פנחס זה אליהו' אין הכוונה שפנחס היה ממש אליהו, אלא שמעשי פנחס משלימים למעשי אליהו, ומעשי אליהו משלימים למעשי פנחס, ומבין שניהם הושלם התיקון לנשמות נדב ואביהוא ואצילי בני ישראל, עיין שם באריכות.​

דעת הרמב"ם

יש שהוכיחו שגם דעת הרמב"ם שפנחס אינו ממש אליהו, ממה שכתב בהקדמה לספרו היד החזקה, אודות סדר מסירת התורה שבעל פה: 'וקבל עֵלִי מן הזקנים ומפינחס... ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה... ואליהו קיבל מאחיה השילוני...', הרי שהזכיר הרמב"ם בנפרד את פנחס מאליהו.​

קברו של פנחס?

בשולי המאמר יש לציין שבכמה מקורות קדומים (ספר כפתור ופרח, פרק י"א; ספר תבואות הארץ פ"ג; ועוד) מובא שבכפר הערבי 'עווארתא' נמצא קברו של פנחס בן אלעזר, ומסורת זו בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם השיטה שפנחס הוא ממש אליהו, כי אליהו חי וקיים לעולם.
תורה שבכתב​
 
קשה עלי פרידכתם
עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (כט, לה) קשה עלי פרידתכם (רש"י)

ראה זה פלא, המילים 'עצרת תהיה לכם' עולים בגימטריא בדיוק כמו המילים 'קשה עלי פרידתכם'.​

(מרן הסטייפלער זי"ע בספרו ברכת פרץ, תורה שבכתב)​
 
ירושת החתול...
וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו (במדבר כז, יא)

מכאן שהבעל יורש את אשתו (ב"ק מב, ב)

בחצרו של הצדיק רבי אליהו דושניצר זי"ע [אשר מרן החזון איש זי"ע אמר עליו כי הוא אחד מל"ו צדיקים שבדור], היה מסתובב חתול, ואשתו של רבי אליהו היתה זורקת לו עצמות ובשר וכו'. אחרי פטירת אשתו, אזי ברוב צדקותו התעורר אצלו חשש שמא אשתו קנתה את החתול ב'קנין חצר', וכעת הוא יורש את אשתו מדין ירושת הבעל, כך שהחתול הזה הוא קניינו, ומעתה הוא חושש שכאשר החתול יצא החוצה הוא עלול לגרום נזק לכל מיני דברים, ויחשב כאילו בהמתו הזיקה. על כן הלך רבי אליהו בעצמו, תפס את החתול, הניחו בשק, הפקיר אותו בפני שלשה בחורים, ואחר כך לקח אותו אל מחוץ לעיר...
תורה שבכתב​
 
שְּׁמִינִי עֲצֶרת

רש"י ואונקלוס נחלקו במשמעותו של השם 'שמיני עצרת', וכיצד לפרש את תיבת המילה 'עֲצֶרֶת' בפסוק (במדבר כט, לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. רש"י כתב שני פירושים: א. עֲצֶרֶת פירושו 'מניעה' - כלומר יום מניעה ממלאכה, וכפי שהכתוב אכן ממשיך ואומר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו'. ב. עֲצֶרֶת פירושו 'עיכוב', כלומר, שהנמצא בירושלים ביום שמיני של סוכות, צריך להתעכב שם ולהישאר ללון במוצאי החג עד הבוקר. או שהכוונה, שהקב"ה מישראל שיתעכבו אצלו לאחר הסוכות עוד יום שמיני, כמו אב האומר לבניו 'קשה עלי פרדיכם'. אולם אונקלוס תרגם את המילה עצרת 'כְּנִישִׁין', כלומר, כינוס ואסיפת בני ישראל. ובאמת רש"י עצמו פירש כן בפרשת ראה (דברים טז, ח) על עצרת של שביעי של פסח [בפירושו השני]: 'כנופיא של מאכל ומשתה'. ובזוהר הק' (נח, ד, סד, א; אמור קד, ב) הובאו דברי התרגום שעצרת הוא כנישין, ומבואר שם כוונה פנימית בדברי התרגום.
תורה שבכתב​
 

נחלה לבנות צלפחד • דיני ירושה • הכנה למיתת משה • מינוי יהושע למנהיג​


נלמד שבנות צלפחד קיבלו בארץ את נחלת אביהם וזקנם. כן נלמד את דיני ירושת נכסיו של נפטר העוברים לקרובי משפחתו. גם נלמד על הודעת ה' למשה שהוא ימות על הר העברים ולא יכנס לארץ, ובקשת משה מאת ה' למנות מנהיג לישראל, וה' אמר לו למנות את יהושע כאיש על העדה, ולהעמיד אותו כמנהיג עוד בחייו של משה, ואכן משה עשה כך.

יפה תבעו:

כמענה על תביעתן של בנות צלפחד, אמר ה' למשה: נכונה היא התביעה שלהן, יפה תבעו! כי כך כתובה פרשה זו לפניי במרום. תן להן שני חלקים כאחוזת נחלה בארץ, האחד - חלקו של צלפחד שהיה מיוצאי מצרים, והוא יורש יחד עם אחיו. והשני – תעביר להן את חלקו של צלפחד בנחלת אביו חפר, שגם הוא היה מיוצאי מצרים.

אשרי אדם:
רש"י מעיר על כך: אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו, ומגיד שראתה עיניהן של בנות צלפחד מה שלא ראתה עינו של משה.

כעס:
בלשון הפסוק 'והעברת להן נחלה' נרמז שהקב"ה מתמלא כעס ועֶבְרָה על מי שאינו מניח בן ליורשו.

העברת נחלה:
כוונה נוספת בלשון זה: מלשון העברת נחלה לשבט אחר. היות וכל בת היורשת מעבירה נחלה משבט אחד לשבט אחר, כי אחרי נישואיה עם בעל משבט אחר הרי הבעל ובניו יורשים את נחלתה, כי רק בדור הראשון הצטוו שלא להתחתן עם שבט אחר כדי שלא להעביר נחלה לשבט אחר.

סדר הירושה:
בנוסף הצטווה משה למסור לבני ישראל את דיני וסדרי הירושה: אדם כי ימות ואין לו בן שיירש אותו, יש להעביר את נחלתו לבתו. במידה ואין לו גם בת – יש להעביר את הנחלה לאחים של המת. במקרה וגם אחים אין לו – אזי יש להעביר את הנחלה לאחים של אבי המת. אם גם לאביו אין אחים – יש להעביר את הנחלה לאחד מקרובי משפחת המת מצד משפחת אביו, הקרוב ביותר אליו הוא ירש אותו.

הגזירה עומדת:
לאחר שאמר ה' למשה 'נתון תתן להם נחלה', סבר משה שמא הכוונה שהוא עצמו יתן את הנחלה והתבטלה הגזירה שנגזרה שלא יכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: גזירתי במקומה עומדת!

בחצר הארמון:
פירוש נוסף: לאחר שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר כמדומני שהתבטלה הגזירה והותר הנדר שלא אכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: הגזירה עומדת במקומה. משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לתוך הארמון, ואחרי שהבן קיבל רשות להיכנס לשער ולחצר ולטרקלין סבר שקיבל רשות להיכנס גם לקיתון, אמר לו המלך 'מכאן ואילך אסור לך להיכנס'.

כמו אהרן:
לפיכך אמר ה' למשה, טרם כניסת בני ישראל לארץ, אתה תעלה אל הר העברים ומשם תראה את הארץ שנתתי לישראל, ושם על ההר תמות ותאסף אל עמך, כמו שנאסף אהרן אחיך (מכאן שהתאווה משה לצורת מיתתו של אהרן).

שניכם מריתם:
פירוש נוסף: אתה תמות כמו אהרן, כי אין אתה טוב ממנו, ושניכם מריתם פי כשהייתם ב'קדש' אשר במדבר צין, בחטא מי מריבה בו לא קידשתם שמי.

הם מי מריבה:
הם מי מריבה שחטאו בהם משה ואהרן, וחוץ מזה לא היה בהם עוד חטא. פירוש נוסף: הם המים הידועים שעליהם המרו ישראל גם במרה וגם בים וגם במדבר צין.

סיבת המוות:
בכל מקום בו נכתבה מיתת משה ואהרן, נכתב בתורה גם חטאם, לפי ששאר ישראל מתו במדבר בעוון שלא האמינו בה', ביקש משה שיכתבו את חטאו שלא יאמרו שגם הוא היה מהממרים, אלא ידעו שחוץ מחטא זה של מי מריבה לא היה בו עוד חטא. משל לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת – על חטא חמור, והשניה – על חטא קל של אכילת תאנים של שמיטה, והיא ביקשה שיפרסמו את החטא הקל שלה.

לסבול כל אחד:
הפסוק בא לספר שבחן של צדיקים שבשעת עזיבתם את העולם עוזבים את צרכיהם האישיים, ועוסקים בצרכי ציבור. כך גם משה בשעת מיתתו אמר אל ה':
יפקוד וימנה ה' איש על העדה, והרי אתה אלוקי הרוחות, דהיינו שאתה יודע שרוחו ודעתו של כל אדם אינו דומה לשל חבירו, לכן תמנה עליהם מנהיג שיסבול את כל אחד לפי דעתו. כך שלא תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה.

יצא לפניהם:
המנהיג הזה לא יהיה כמו מלכי האומות שיושבים בביתם ושולחים את חיילותיהם למלחמה, אלא הוא עצמו יצא לפניהם בראש המלחמה וייכנס בראש, כמו שאני עשיתי במלחמת סיחון, וכמו שעשו יהושע ודוד. זאת ועוד, המנהיג הזה יוציא את העם בזכויותיו ויביא אותם בזכיותיו.

יכניסם לארץ:
עוד אני מבקש, שלא תעשה לאותו מנהיג כמו שעשית לי שאיני מכניסם לארץ, אלא הוא יוציאם ויכניסם לארץ. לסיום ביקש משה: השיבני נא, אם אתה ממנה להם פרנס או לא.

בניי יירשו:
סיבה נוספת שמשה ביקש כעת מינוי מנהיג, כי לאחר שאמר לו ה' לתת נחלה לבנות צלפחד, אמר משה: הגיעה השעה שאתבע את צרכיי - שיירשו בני את גדולתי.

נוצר תאנה:
אמר לו ה': לא כך עלתה במחשבה לפני שבנייך יירשו אותך, אלא כדאי הוא יהושע ליטול שכר על כך ששימש אותך ולא מש מתוך האהל, ועל כך נאמר 'נוצר תאנה יאכל פריו'.

אשריך שזכית:
ולכן, הלא אתה מכיר את יהושע בן נון והוא בדוק אצלך, והוא איש אשר רוח בו, כלומר שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד, וכעת קח אותו בדברים ותאמר לו: 'אשריך שזכית להנהיג את בניו של מקום!'.

מתורגמן:
אתה משה תסמוך את יהושע למנהיג על ידי שתעמיד לו 'מתורגמן' שידרוש בחייך ובהסכמתך, שלא יאמרו ישראל שלא היו לו להרים ראש בימי משה.

טרחנים וסרבנים:
בנוסף, תעמיד את יהושע לפני אלעזר ולפני כל העדה, ותצווה את יהושע להנהיג את העם כשתאמר לו: 'דע לך שהם טרחנים וסרבנים, ועל מנת כן תקבל על עצמך ההנהגה'.

כפני לבנה:
זאת ועוד, תתן על יהושע חלק מההוד שלך, דהיינו קירון עור הפנים (אך לא את כל ההוד, שפני משה כפני חמה ופני יהושע רק כפני לבנה). וזאת למען ישמעו כל עדת ישראל וינהגו בו כבוד ויראה כמו שנוהגים בך.

נשאר במשפחה:
הוסיף ה' ואמר למשה: בנוגע לבקשתך שתישאר ההנהגה במשפחתך, הרי הכבוד של ההנהגה לא תזוז לגמרי ממשפחת בית אביך, כי בכל עת שיהושע יהיה צריך לצאת למלחמה הוא ישאל את אלעזר, בן אחיך אהרן, באורים ותומים, ועל פיו של אלעזר יצאו יהושע וכל עדת הסנהדרין וכל ישראל.

שכר פרנסים:
משה רבינו אכן עשה ככל אשר הצטווה, הוא לקח את יהושע בדברים והודיע לו את שכרם של פרנסי ישראל לעולם-הבא, וכן העמידו לפני אלעזר ולפני כל העדה.

בעין יפה:
ובנוסף על כך משה אף סמך את שתי ידיו על יהושע, אף שהקב"ה אמר לו וסמכת 'ידך' – יד אחת, הוא נהג בעין יפה וסמך את שתי ידיו ובכך עשאו ככלי מלא וגדוש בחכמה. נוסף על כך, גם נתן משה מקירון עור פניו על יהושע.
תורה שבכתב​
 
ירושת החתול...
וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו (במדבר כז, יא)

מכאן שהבעל יורש את אשתו (ב"ק מב, ב)

בחצרו של הצדיק רבי אליהו דושניצר זי"ע [אשר מרן החזון איש זי"ע אמר עליו כי הוא אחד מל"ו צדיקים שבדור], היה מסתובב חתול, ואשתו של רבי אליהו היתה זורקת לו עצמות ובשר וכו'. אחרי פטירת אשתו, אזי ברוב צדקותו התעורר אצלו חשש שמא אשתו קנתה את החתול ב'קנין חצר', וכעת הוא יורש את אשתו מדין ירושת הבעל, כך שהחתול הזה הוא קניינו, ומעתה הוא חושש שכאשר החתול יצא החוצה הוא עלול לגרום נזק לכל מיני דברים, ויחשב כאילו בהמתו הזיקה. על כן הלך רבי אליהו בעצמו, תפס את החתול, הניחו בשק, הפקיר אותו בפני שלשה בחורים, ואחר כך לקח אותו אל מחוץ לעיר...
תורה שבכתב​
מה שרשום אצלי שהגרח"ק סיפר סיפור זה בתוספת קטנה שהגר"א הסתפק אם יכול להפקירו מאחר שאינו ברשותו ושלח לשאול את החזו"א האם יכול להפקירו וענה לו החזו"א שיכול להפקירו אף שאיניו ברשותו אך הגר"א חשש בכל זאת ומל כדי לתפוס אותו ולהפקירוואמר הגרח"ק שזכורני שהחתול שב למקומו אף שהוליכו מחוץ לעיר.
 
י"ז בגימטריא טו"ב - שלעת"ל יהיה ל'יום טוב'

י"ז בתמוז - בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב). ולא במקרה הוא י"ז דייקא בגימ' טו"ב, והוא עפ"י מה שאמרו רז"ל (ב"ק נד:) מפני מה אין טוב בדברות הראשונות, כי היה גלוי וידוע לפניו ית"ש שעתידין להשתבר ויאמרו ח"ו פסק הטוב על כן אין בהם טוב רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה הענינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז. וזהו שכתב האריז"ל ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר (שמות לב, ה) אמר כן בנבואה שעתיד להיות היום ההוא חג ויום טוב לישראל (לקו"ת פ' תשא).​
בני יששכר (תמוז-אב מאמר ב אות א, גליון מחוברים)​
 
מדוע הדגישו שאביהם מת 'במדבר'

אבינו מת במדבר. טעם אומרו מת במדבר, לשלול שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עיקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים.
ודקדקו גם כן בתיבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזירת במדבר יפלו פגריכם (י"ד כ"ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזור ליוצאי מצרים וינחילו בניהם ונוגעת הירושה להם בחזרה.​
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
נסכים בחג השבועות
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם וגו' תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כח, כו-לא). אף הנסכים יהיו תמימים, למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים (רש"י).

מדוע כתבה התורה דין זה שהנסכים צריכים להיות תמימים בלי קמחים, דווקא בקרבנות חג השבועות ולא בשאר הקרבנות?

מביא הגאון הנציב מוואלז'ין זי"ע בספרו 'העמק דבר', בשם הגאון רבי אלעזר משה מפינסק זי"ע, על פי מה ששנינו במסכת בבא בתרא (צח, א) שהמוכר יין לחברו ואמר לו 'יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו את היין עד העצרת', ופירש רשב"ם, כי אחרי העצרת היין מתקלקל אפילו הוא מבושם. ומאחר שבחג השבועות שכיח שהיין התקלקל, צריכה התורה דווקא כאן להזהיר להביא יין בלי קמחים.​
תורה שבכתב​
 
נסכים בחג השבועות
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם וגו' תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כח, כו-לא). אף הנסכים יהיו תמימים, למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים (רש"י).

מדוע כתבה התורה דין זה שהנסכים צריכים להיות תמימים בלי קמחים, דווקא בקרבנות חג השבועות ולא בשאר הקרבנות?

מביא הגאון הנציב מוואלז'ין זי"ע בספרו 'העמק דבר', בשם הגאון רבי אלעזר משה מפינסק זי"ע, על פי מה ששנינו במסכת בבא בתרא (צח, א) שהמוכר יין לחברו ואמר לו 'יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו את היין עד העצרת', ופירש רשב"ם, כי אחרי העצרת היין מתקלקל אפילו הוא מבושם. ומאחר שבחג השבועות שכיח שהיין התקלקל, צריכה התורה דווקא כאן להזהיר להביא יין בלי קמחים.​
תורה שבכתב​
כן פירש אף התורה תמימה והטעמא דקרא
 
פני חמה – תורה שבכתב
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו (במדבר כ, י) ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה (רש"י).

בביאור הדימוי של משה אל חמה ויהושע ללבנה, כותב הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בספה"ק 'קדושת לוי', כי הנה לחמה יש אור עצמי, אבל הלבנה רק מקבלת אור מהחמה, כך גם התורה שבכתב הוא האור הראשון, והתורה שבעל פה רק מקבל מהתורה שבכתב, שהרי כל התורה שבעל פה נרמז בתורה שבכתב ומקבל ממנו. וזהו שאמרו, 'פני משה כפני חמה' – כי משה רבינו היה המקור של תורה שבכתב, שהוא כדוגמת החמה, 'ופני יהושע כפני לבנה' – יהושע היה התלמיד שקיבל ממשה, והוא הראשון שהתחיל את שלשלת מסירת התורה שבעל פה, שהוא כנגד אור הלבנה המקבל מאור החמה.​
תורה שבכתב​
 
תורה שבכתב – כהקרבת קרבנות
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' (במדבר כח, ג)

תגין על ה' אחרונה של האשה, לומר לך, ה' מיני קרבנות נתתי לכם, עסקו בה' חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות.​

(בעל הטורים, תורה שבכתב)​
 
אני מקנא בך!
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא) הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (רש"י).

מדברי רש"י אלו עלינו לשאוב עידוד וחיזוק על כוח התשובה, כפי שאנו רואים בבני קרח שאמנם בתחילה נגררו אחר אביהם אל המחלוקת, אך בכל זאת אחרי שהתחרטו על מעשיהם והרהרו תשובה בלבם, נעשה להם מקום גבוה ומבוצר בגיהנום שלא ייענשו [ויש אומרים שאף שתחילה נבלעו באדמה, אך כשחזרו בתשובה חזרו ועלו (דברי דוד ועוד)], כי בכל מצב יכול יהודי להשתנות לטובה ולהפוך לאיש חדש.

סניגורן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, פנה פעם אל מומר להכעיס שלא הניח עבירה מבלי שיפשע בה בזדון, ואמר לו: 'דע לך כי מקנא אני בך מאוד, שכן יש לך היכולת להגיע למדרגה גבוהה בהרבה משלי! ראה נא מה שאמרו חז"ל על העושה תשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכויות, כך שאם אתה תשוב תשובה מאהבה על עוונותיך המרובים, אזי ירבו זכויותיך בלי גבול ומספר...'. דבריו שיצאו מהלב חרצו חריץ בלב האבן של אותו משומד, ולא עברו ימים רבים עד שנטש הלה את דרכו, ועלה על דרך המלך והיו זכויותיו מתרבים והולכים גם מכח מעשיו הראשונים שנהפכו לזכויות.
תורה שבכתב​
 
שתי הלחם

בפרשת השבוע אנו לומדים שחג השבוע קרוי חג הביכורים, והכוונה שהוא 'בכורי קציר חיטים', דהיינו שביום זה הקריבו קרבן שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חיטים הבאים מן החדש. את שתי הלחם בחג השבועות מקריבים במסגרת מוספי החג, שני כבשים לקרבן שלמים, אשר עמם באים שני לחמי חמץ. שתי הלחם באים מהחיטה החדשה והם מתירים את החדש במקדש להביא מנחות מהתבואה החדשה. שתי הלחם מתקדשים בשחיטת כבשי השלמים הבאים עמם, וניתרים לאכילה ע"י הכהנים בזריקת דם הכבשים.
תורה שבכתב​
 

קרבן תמיד • מעמדות • קרבן מוסף של שבת ושל ראש חודש • שעיר של ראש חודש


נלמד על הציווי להקריב בכל יום קרבן תמיד, כבש אחד בבוקר ואחד בערב, יחד עם מנחת סולת ויין לנסך על המזבח. גם הישראלים צריכים להיות נוכחים בשעת הקרבת התמיד, ועל כך תיקנו 'מעמדות'. ביום השבת יש להקריב קרבן מוסף - שני כבשים. ובראש חודש מקריבים למוסף פרים וכבשים ואיל, עם מנחה ונסכים, ובנוסף עליהם להקריב גם שעיר לחטאת.

צוה לבניי:

לאחר שמשה ביקש מאת ה' 'יפקוד ה' איש על העדה', אמר לו ה': עד שאתה מצוה אותי על בניי, צווה את בניי עלי, להקריב לי קרבנות.

קרבן תמיד:
צו את בני ישראל להקריב קרבן עולה בכל יום תמיד. על המזבח יזו את הדם, ואת האימורין על האש, והם הלחם של האש. כל זה יהיה לי לריח ניחוח – נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני.

השגחה:
אזהרה מיוחדת נאמרה לבית דין שעליהם להשגיח שהכהנים יקריבו קרבנות תמיד.

לדורות:
למרות שכבר נאמרה פרשת קרבן תמיד בפרשת תצוה, שם נאמר רק לימי המילואים, וכאן בפרשה באה האזהרה לדורות.

הר סיני:
את קרבן התמיד של דורות, יש לעשות כמו אותן שנעשו בהר סיני בימי המילואים.

קבלה בכלי:
פירוש נוסף: עולת תמיד דומה לעולה שהקריבו בהר סיני, ובכך בא הכתוב ללמד שקבלת הדם טעונה כלי כמו שבהר סיני נתנו את הדם באגנות.

מעמדות:
בנוסף על הקרבת הקרבנות על ידי הכהנים והלויים, דרשו מהפסוק 'תשמרו להקריב', שגם הישראלים צריכים להיות נוכחים ועומדים בזמן הקרבת הקרבנות, ולכן תקנו חכמים 'מעמדות' - שלוחי הישראלים לעמוד על הקרבן.

שנים ליום:
את קרבן התמיד יש להקריב פעמיים בכל יום, כבש אחד בבוקר והשני בין הערביים.

קרני השמש:
הקרבנות נשחטים בהתאם לכיוון זריחת השמש, דהיינו שתמיד של שחר יש לשחוט בצד המערבי של מקום טבעות השחיטה, כי בבוקר השמש שולחת קרני זריחה לכיוון מערב. ואילו התמיד של בין הערביים יש לשחוט במזרח ששם זורחים קרני השמש.

מנחה ויין:
יחד עם קרבן התמיד יש להקריב קרבן מנחת נסכים העשוי סולת, בשיעור של עשירית האיפה, ובלול בשמן כתית בשיעור של רביעית ההין. כן יש להביא יין המשכר (ולא יין הבא מגתו), בשיעור רביעית ההין, ולנסך אותו במקום קודש על המזבח.

מוסף שבת:
מדי שבת בשבת יש להקריב קרבן מוסף, שני כבשים תמימים בני שנה (שעדיין לא הגיעו לגיל שנה). יחד עם הכבשים יש להקריב קרבן מנחה העשוי סולת בשיעור שני עשרונים, עשרון אחד לכל כבש, בלול בשמן. כך גם יש להביא יין לנסכים. קרבנות אלו הם 'מוסף' על קרבנות התמיד, ויש להקריב אותם בין שני קרבנות התמיד, וכך גם שאר מוספי המועדים יש להקריבם בין קרבנות התמיד.

עבר זמנו:
במידה ולא הקריב קרבן מוסף בשבת זו, אינו מקריב בשבת הבאה שתי קרבנות, כי עבר זמנו – בטל קרבנו, כמו שנאמר עולת שבת בשבתו.

מוסף ראש חודש:
בכל ראש חודש יש להקריב קרבנות עולה לשם מוסף: שני פרים בני בקר, ועוד איל אחד, ועוד שבעה כבשים תמימים בני שנה.

מנחת נסכים:
יחד עמם יש להקריב קרבן מנחת נסכים: לכל פר - שלשה עשרונים סולת בלולים בשמן, וחצי ההין יין. לאיל – שני עשרונים סולת בלולים בשמן, ושלישית ההין יין. לכל כבש – עשרון סולת בלול בשמן, ורביעית ההין יין. כל אלה הם קרבן עולה העולה לריח ניחוח לה'.

אין השלמה:
ובמקרה ולא הקריבו קרבן מוסף בראש חודש, אי אפשר להשלים זאת בחודש הבא.

שעיר לחטאת:
בנוסף על קרבנות התמיד, יש להקריב בכל ראש חודש שעיר עיזים לקרבן חטאת, לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. יחד עם קרבן החטאת אין מקריבים נסכים.

רק ה' יודע:
ונאמר בשעיר של ראש חודש 'לחטאת לה'', להורות שכל שעירי החטאת של המועדים מכפר רק על שוגג שהאיש לא ידע כלל מטומאתו, בין בתחילה כשנטמא, וכן בסוף כשנכנס למקדש או אכל קדשים, ורק הקב"ה מכיר את החטא.

מיעוט הירח:
ולפי מדרשו: אמר הקב"ה, הביאו עלי כפרה את שעיר של ראש חודש, לכפר על שמיעטתי את הירח.

תורה שבכתב​
 
כאילו היית בביתך בכל החגים...

מסופר על חסיד אחד, שבכל החגים היה בביתו ובפרשת פינחס היה מגיע לרבי, כששאל אותו רבו על כך, ענה, שרצונו עז להיות בכל חג בצל הקודש, אך מחמת שיש לו 'מניעות' וקשיים, נתיישב בדעתו לנסוע בשבת פר' פינחס, בה קוראים את כל המועדות, ואז יחשב כאילו נמצא כל המועדות אצל הרבי!
השיב לו הרבי: מדוע ברוחניות רצונך לתפוס הכל יחד?! עצתי היא שתהיה כאן כל חג במועדו, ובפרשת פינחס תהיה בבית, ויחשב כאילו היית בבית כל החגים...​
שיח הפרשה (בפרשתנו, גליון מחוברים​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון