1. צידה לדרך בעולם מתהפך: סוד ארבע עשרה השנים בבית מדרשם של שם ועבר
בעת ששהה בארץ הקודש הגאון רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל, ביקר באחד ממוסדות החינוך התיכוניים לנוער דתי, שהתנהל תחת הנהלה חרדית, וחש רצון עז לדבר אל לבם של בני הנוער. במבט ראשון נראה היה הדבר רחוק מלהביא תועלת, שכן התלמידים דיברו עברית בלבד, ואילו שפתיו של ראש הישיבה היו שגורות בעיקר ביידיש ובלשון הקודש. אולם לאחר שהפציר רבי יעקב זצוק"ל ועמד על כך בתוקף, יצא הדבר אל הפועל, וכך פתח ואמר להם:
רש"י הקדוש מביא את מאמר חז"ל, כי בדרכו לבית לבן התעכב יעקב אבינו בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנה ולמד תורה בהתמדה מופלאה. הדבר מעורר תמיהה רבתי: וכי יעקב אבינו, שהיה "איש תם יושב אוהלים", לא למד תורה עד לאותה עת בבית הוריו הקדושים? ומה היה כה ייחודי ונחוץ בבית מדרשם של שם ועבר, עד שיעקב נזקק דווקא לתורתם בטרם יבוא אל ביתו של לבן?
זאת ועוד, יש להבין מדוע מסר יעקב את התורה המסוימת הזו, שלמד אצל שם ועבר, דווקא ליוסף בנו, כפי שאמרו חז"ל: "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו", ולא לשאר השבטים?
ביאר רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל בטוב טעם: כאשר פנה יעקב ללכת אל בית לבן הארמי, הבין היטב כי הוא צועד לקראת סביבה של אנשים הרחוקים מדרך האמת ומעבודת השם. היה זה מהפך עצום במסלול חייו; עד כה גדל בחממת הקדושה של בית אביו יצחק, מוקף ברוממות ובדבקות תמידית בבורא עולם, וכעת עליו להיכנס ללוע הארי של עולם חומרי ומנוכר. משום כך הלך לקבל את תורתו של שֵם – אדם שחווה על בשרו עולם שלם שנחרב והתהפך מן היסוד, ועל אף המראות הקשים והתמורות הגדולות שמר על עוז רוחו ונשאר איתן באמונתו ובעבודתו.
תורה זו, המעניקה את כוח העמידה בתוך מציאות קשה ונסיונות תמידיים, היא אשר לימד יעקב את יוסף בנו, שכן צפה ברוח קודשו כי עתיד הוא לרדת למצרים – לארץ שטופת תאוות, עבודה זרה ושפלות, ויזדקק לכלים המיוחדים הללו כדי לשמור על מעלתו כצדיק יסוד עולם.
ומכאן פנה ראש הישיבה לתלמידים בקריאה נרגשת: אף אתם, העומדים בפני גיוס לשורות הצבא, מוכרחים להצטייד בכלים רוחניים אלו, כדי לעמוד איתנים בניסיונות התקופה, לנצור את טהרת הנפש ולהמשיך לדבוק בתורה ובמצוות גם כאשר המציאות סביבכם סוערת, שונה ורחוקה. הדברים הברורים והיוצאים מן הלב עשו רושם כביר על נפשותיהם של הבחורים.
2. חיזוק ליצר הטוב או דלק לגאווה: סוד ההנהגה של 'הסבא' מסלבודקה
על הפסוק "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו", נאה להביא מעשה מאלף מישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה:
בין כותלי הישיבה הקדושה שקדו על תלמודם שני בחורים: האחד היה מתמיד מופלג, רציני ושקוע בלימודו, ואילו חברו היה בעל נפש מורכבת יותר, שנמשכה אחר ענייני העולם הזה והתקשתה להתמסר לחיי התורה. והנה, התלמידים הבחינו כי מרן "הסבא מסלבודקה", הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, הירבה לקרב דווקא את הבחור השני, עטף אותו בחום והרעיף עליו יחס מיוחד, בעוד שלבחור הראשון והמצטיין לא העניק תשומת לב יתרה.
לימים, כאשר ישב הבחור הרציני ה"שבעה" על פטירת קרובו, הגיע "הסבא" לנחמו. ניצל הבחור את ההזדמנות הנדירה ושאל בעדינות על פשר הנהגה זו, שהייתה לפלא בעיניו: הרי הוא עמל בתורה ללא לאות ומקדיש את כל כוחותיו ליראת שמיים, ומדוע אינו זוכה לאותו חיזוק והערכה הגלויים שחברו מקבל?
השיב לו "הסבא" בחוכמתו הפדגוגית העמוקה: "התבונן נא פנימה – החיזוק שאתה מבקש ומצפה לו, עלול לחזק בקרבך דווקא את יצר הגאווה ותחושת העליונות, ואת היצר הזה אין ברצוני להזין. לעומת זאת, חברך החלש זקוק נואשות לעידוד כדי להפיח רוח ביצרו הטוב, כדי שיוכל להתגבר, לחזור אל הסטנדר ולשבת ללמוד. עבורו, החיזוק הוא הצלת נפשות ממש; על כן אני מרעיף עליו קרבה, למען יוכל לעמוד על רגליו".
כמובן צריך להדגיש שגם בחור מתמיד צריך עידוד וכל מילה טובה מחזקת אותו ואין להימנע מזה באופן שיטתי ורק במקרה זה היה צורך להדגיש את הקירבה לבחור החלש מה שעלול להיחלש על ידי ההדגשה של חשיבות הבחור המתמיד. ואולי מה שהסבא אמר לבחור זה בשביל לחנך גם אותו להתרחק מן הגאווה. כך נראה לי, וכל אחד יכול להתבונן בזה.
גם בנושא חינוך שמעתי פעם ממחנך ידוע שאמר שהוא מדבר על חינוך לא כדי להדריך אנשים איך לחנך אלא בשביל לעורר את המחנכים להתבונן בעצמם בנושאי חינוך ולהסיק מסקנות בעצמם.
3.תבונתו של איש תם: מדוע היה הלחם תנאי הכרחי במכירת הבכורה?
"וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים" (בראשית כה, לד)
מקרא זה אומר דרשני: הרי עשיו פנה אל יעקב וביקש במפורש רק מן המאכל האדום: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", ומדוע ראה יעקב אבינו לנכון להוסיף ולהגיש לו גם לחם, דבר שלא נתבקש כלל?
הביאור לכך טמון בחכמתו הנשגבת ובתבונתו העמוקה של יעקב אבינו. יעקב צפה קדימה וחשש שמא בבוא היום, לאחר שישוב עשיו לעשתונותיו, ינסה להתנער מן המכירה בטענה כי פעל מתוך טירוף הדעת, בולמוס של רעב וחוסר מודעות עצמית. כדי לשלול מראש כל טענה מעין זו, הקפיד יעקב לתת לעשיו תחילה לחם, למען ישבור את רעבונו הגדול, יתיישב בדעתו ויהיה צלול ומפוכח לחלוטין. רק לאחר ששבע ונרגע, הגיש לו את נזיד העדשים שעליו נסובה המכירה. בדרך זו הבטיח יעקב כי העסקה התבצעה ביישוב הדעת הגמור, בגמירות דעת ובהסכמה מוחלטת שאין אחריה ולא כלום.
4. כיצד שמר אברהם על השבת בלי להיכנס לגדר "גוי ששבת חייב מיתה"?
"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה)
חז"ל לימדונו כי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד בטרם ניתנה מסיני. והנה, עומדת כאן חקירה הלכתית מפורסמת: כיצד הותר לאברהם לשמור את השבת כהלכתה, והרי קיימא לן "גוי ששבת חייב מיתה", ומבחינה הלכתית עדיין לא היה מעמדו כמי שניתנה לו תורה בסיני?
בשם גדולי המפרשים שמעתי יישוב מבריק לחידה זו, התלוי כולו במצוות ציצית:
כידוע, חוטי הציצית הקבועים בבגד – אם האדם הלובש את הבגד מחויב במצווה, הרי שהם נחשבים כחלק בלתי נפרד מן המלבוש ואין בהליכה בהם משום איסור הוצאה. אולם אם האדם אינו מחויב במצוות ציצית, החוטים הללו אינם משרתים שום צורך גופני, והם נחשבים כמשא גמור; ממילא, המוציאם מרשות לרשות או המטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים בשבת – עובר על איסור מלאכה מן התורה.
על פי יסוד זה הכל מיושב להפליא: אברהם אבינו לבש בגד מצויץ ויצא בו לרשות הרבים בשבת קודש. אם בשמיים הוא נחשב כישראל גמור – הרי שהציצית הינה מצווה עבורו, החוטים טפלים לבגד, ובכך שמר את השבת כדת וכדין; ואילו אם מעמדו ההלכתי עדיין הוגדר כבן נח – הרי שהחוטים נחשבו אצלו כמשא, ובטלטולם חילל את השבת במלאכת הוצאה, וממילא לא נכנס לגדר של "גוי ששבת"!
5. נזיד עדשים מול חיי עולם: כיצד נקבע שוויו של קניין הנצח?
"וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (בראשית כה, לג)
שאלה גדולה מתעוררת למקרא הדברים: כיצד תיתכן בכלל מכירה של זכות הבכורה – תפקיד רוחני שערכו רם ונישא ואין לו כל תחליף או מחיר כספי?
חוקי הכלכלה והמסחר מלמדים אותנו כי שוויו של כל חפץ אינו נקבע רק על פי מחירו המופשט, אלא בראש ובראשונה על פי מידת הביקוש, ובעיקר על פי הערך שהמוכר עצמו מייחס לו. בעיניו של עשיו, שחי את רגע ההווה ותאוות השעה, לא היה לבכורה כל ערך ממשי; הוא בז לקדושתה ולעבודת הקרבנות הכרוכה בה. מכיוון שהיה מוכן להשליכה מאחורי גוו עבור נזיד עדשים מהביל, הרי שבמאזני ערכיו המעוותים, זה היה שוויה המדויק באותה שעה. מכאן אנו למדים כי מחירו של דבר אינו נמדד תמיד על פי מהותו העצמית, אלא הוא תלוי ברוחב ליבו, בהשקפתו ובמאווייו של האדם המוכרו או הקונה אותו.
6. משא הציפיות וההתמודדות השקטה: הניסיון הנסתר של בן גדולים
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ... וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' " (בראשית כה, כא)
רש"י הקדוש מדייק מלשון הפסוק "ויעתר לו" - לו ולא לה, ומבאר: "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה". הדברים מעוררים תמיהה רבה: לכאורה, צדיק בן רשע, כרבקה אמנו, ראוי לשכר עצום שאין למעלה הימנו, שהרי גדל בסביבה קלוקלת של עבודה זרה ושחיתות, ובכוחות נפש כבירים התגבר על חבריו ומשפחתו ודבק בבורא עולם! מדוע, אם כן, נבחרה דווקא תפילתו של יצחק, שגדל בחיקו של אברהם אבינו?
התשובה לכך פותחת צוהר עמוק לנבכי נפש האדם: מעמדו של צדיק בן צדיק אינו סוגה בשושנים כלל ועיקר. אדרבה, מי שגדל בבית של ענקי רוח מתמודד עם משא ציפיות כבד מנשוא מכל עבר. הכל מצפים ממנו ללכת בעקבות אבותיו ולהגיע לשיאים רוחניים, וכל סטייה קלה גוררת אחריה מבטי אכזבה וביקורת צורמת. לגדול כצדיק אמיתי מתוך מכבש לחצים שכזה – זהו ניסיון קשה ומורכב שעלול לעורר תרעומת, מרד ורצון לפרוק עול. ואם למרות הלחץ הסביבתי הכבד, הוא בוחר בתורה ומייצר עבודת השם פנימית, זכה למעלה נשגבת עד מאוד.
מכאן יוצא לימוד מוסרי נוקב לחיי היומיום: עלינו לחזק את בני ביתנו וסביבתנו בעין טובה, במילות הערכה ובשבחים ברוחב לב, תחת אשר נמהר להשמיע דברי ביקורת והערות שאינן בונות.
7. הסערה בבטן האם: כיצד השקיטה הנבואה את מאבק התאומים?
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ד' " (בראשית כה, כב)
חז"ל תיארו את מלחמת הנפשות שהתרחשה בקרבה של רבקה: כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר - היה יעקב מפרכס לצאת, וכשהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה - היה עשיו מפרכס לצאת. בצר לה, הלכה לדרוש את דבר השם בבית מדרשם של הנביאים.
ויש להבין: האם הנבואה שקיבלה שם, בה נאמר לה "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ... וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", פתרה את מרוצת ההתרוצצות הפנימית והרגיעה את הקרב בקרבה?
התשובה לכך חיובית ומאירת עיניים: כאשר שמעו העוברים את גזרת הנבואה כי "רב יעבוד צעיר" - דהיינו שהבכור והגדול שייוולד ראשון יהיה משועבד לאחיו הקטן - השתנתה לחלוטין כל הדינמיקה ביניהם. מרגע זה ואילך, איש מהם לא נחפז עוד להקדים את חברו ביציאה מן הרחם, שכן איש מהם לא חפץ ליטול על עצמו את תפקיד "הגדול" הנידון לעבדות. ההבנה הברורה של תוצאות המהלך והתפקידים העתידיים, היא שהשקיטה את ההתרוצצות בבטנה.
8. תואר ראשון או תמרור אזהרה? חידודו המופלא של ה'בן איש חי'
"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (בראשית כה, כה)
רבנו יוסף חיים מבגדאד, בעל ה"בן איש חי" זיע"א, מעורר כאן שאלה מפתיעה: כיצד זכה עשיו הרשע לתואר המכובד והמרומם "ראשון", תואר המבטא בדרך כלל חשיבות, מעמד ובכורה?
לביאור העניין המשיל משל נאה: מלך אחד חיפש יורש ראוי לעמוד בראש הממלכה. בנו יחידו לא היה ראוי לשבת על כס המלוכה בשל מעשיו המקולקלים והפחותים, ועל כן פנה המלך ואימץ את בנו המוכשר, הירא והחכם של סנדלר פשוט מתושבי העיר, והושיבו על כיסא מלכותו.
חלפו שנים, ובן הסנדלר מנהיג את הממלכה ברמה. באחד הימים פגש בו בנו המודח של המלך הקודם, ובקנאתו הטיח לעברו בבוז: "אינך אלא בנו של סנדלר פשוט!". הביט בו המלך הצעיר במתינות והשיב לו: "אמת נכונה דיברת; אתה אכן היית הראשון והטבעי ביותר ברשימת המועמדים, אלא שרוע מעשיך גרם לך לאבד את התפקיד הרם, ופינה את המקום עבורי". והנמשל ברור: התואר "ראשון" אינו מעיד תמיד על שבח ותהילה; לעיתים קרובות הוא מהווה תזכורת כואבת על נקודת זינוק מצוינת שלא נוצלה כהוגן. עשיו היה אכן הראשון, אך מכיוון שהשחית את דרכו, נוצר ה"שני" - יעקב אבינו ע"ה - שתיקן את הכל, זכה בבכורה ועלה לגדולה אמיתית.
9. האם עשיו נימול?
ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" מובא חידוש מופלא בשאלה האם נימול עשיו בימי חייו:
מבואר שם כי עשיו לא נימול ביומו השמיני מחמת שהיה אדמוני כולו, והיה חשש סכנה לחייו שמא עוד לא נבלע בו דמו. סבר יצחק אבינו, כי מאחר שנמנע מהם למולו ביום השמיני כדין התורה, הרי שחל עליו הדין לנהוג כמנהג בית אברהם ולחכות למילתו עד שיגיע לגיל שלוש עשרה שנה, כפי שנהגו בישמעאל.
אלא שכאשר הגיע עשיו לגיל שלוש עשרה, כבר בעט במוסר אביו, מרד בקדושת הברית וסירב בתוקף למול את עצמו. כתוצאה מכך, נותר ערל כל ימי חייו!
יוצא אפוא דבר מדהים: יצחק אבינו, עמוד היראה, לא זכה למול בידיו אף לא אחד משני בניו; שהרי יעקב אבינו "איש תם" נולד כשהוא מהול ממעי אמו, ואילו עשיו סירב לבוא בברית ונשאר בערלותו.
יהי רצון שנזכה לבנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות, ולשמוח תמיד בהרבה שמחות ובריתות מתוך בריאות, שמחה והרחבת הדעת.
שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.
אבא! תלמד את פרטי מצוות מילה לפחות כמו שאתה לומד את כל שאר פרטי מצוות התורה! מצוות מילה היא הגדולה שבכל מצוות עשה שבתורה (טור).
להזמנת ברית, שיעור או ייעוץ: 054-8564337
לקבלת מדריך למצוות מילה ללא תשלום והמלצה לאחרים