אם בעליו עמו לא ישלם...

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו (כג, כא).
יש לפרש בהקדם דברי ה אור החיים הק' (פ' משפטים) בדין השואל, שנסתפק האם גם בדין של מעלה יפטר איש ישראל מטעם בעליו עמו, שהרי הקב"ה שוכן עמנו תמיד, ונותן לנו חיותינו ופרנסתינו, וכתב, דאינו פטור מטעם זה, דא"כ בטל כל הדין. וכל העונש הכתוב בתורה, וע"כ הוי כהתנה בפירוש שלא יופטר מטעם בעליו עמו, עיי"ש באריכות.
אמנם כ"ק אמו"ר [המרי יוסף] זצללה"ה היה אומר לחלק, דאם האדם חוטא במזיד או במרד ח"ו, א"כ הרי הוא מסלק מעליו עול מלכותו יתברך שמו אזי בודאי יפה כתב האוה"ח דאין לפוטרו מטעם זה, דא"כ בטלו כל העונשין שבתורה, אבל אם האדם. זוכר את השי"ת ורוצה לעובדו ואינו רוצה לחטוא לפניו רק בשגגה בלתי כוונה כלל אירע לו איזה חטא ח"ו, בודאי יש לפטור מטעם בעליו עמו, דהא גם בעת החטא הוא דבוק בהשי"ת ובעליו עמו, ואין ראיה מהעונשין שבתורה דהא הם רק למי שעובר במזיד, עֲכָדָה"ק וְדַפֶּחַ"ח.
ואין לומר דא"כ למה חייבה התוה"ק שוגג בקרבן. דזה אינו, דאע"פ שפטר מן העונש מכל מקום צריך כפרה, וגם מטעם שלא יהי' עבירה זאת גוררת עבירה אחרת במזיד, ע"כ הצריכה התוה"ק קרבן.
ובזה יתבאר הפסוק: דהאון והעמל הם כינוי להחוטא בשוגג, וזהו, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו" - ע"כ פטור מטעם בעליו עמו, "ותרועת מלך בו" - דגם בעת החטא דבוק במלך מלכי המלכים הקב"ה.​
חקל יצחק - בפרשתנו​
 
"משה כתב פרשת בלעם" – מה החידוש?
גדולי המפרשים נדחקים להבין את דברי הגמרא: 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', וכי פרשת בלעם אינה חלק מספרו של משה?

הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) אומרת: 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב'. הדברים כשלעצמם סתומים וחתומים, וטעונים ביאור נרחב, מהו נכלל בכלל 'ספרו של משה' ומה היא 'פרשת בלעם'? הלא בפשטות 'ספרו של משה' הוא ספר התורה שבכתב, הכולל בתוכו את חמשה חומשי תורה, וגם את פרשת בלעם הכתובה בפרשת בלק, ואם כן, למה צריך לציין זאת בנפרד שמשה כתב גם את ספרו וגם את פרשת בלעם?!

כך מציג השל"ה הק' (פרשת בלק תורה אור) שאלה ותמיהה זו: 'ותימה, וכי יש אות אחת בתורה שאינו תורה?! הלא פרשת בלעם כתובה בתורה!'.​

לא זכיתי להבין

רש"י במסכת בבא בתרא שם, כותב: 'ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו', עכ"ל. כלומר, שיש צורך להדגיש שמשה כתב גם את פרשת בלעם, למרות שאין בה צורך למשה ולתורתו. אולם השל"ה הק' שם תמה על דברי רש"י אלו: 'ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה כמו הריגת קין להבל וכיוצא בהן, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל כולם תורת ה' תמימה, כמו שאמרו 'ותמנע היתה פילגש' וגו' (בראשית לו, יב) הוא תורת ה' כמו 'שמע ישראל' וגו' (דברים ו, ד)!'.​

הפסוקים האחרונים

אמנם ב'תורת חיים' שם כתב להמתיק את דברי רש"י, שאין הכוונה על שלש הנבואות הראשונות של בלעם, שהן בוודאי עוסקות בבני ישראל, ובוודאי הם צרכי משה ותורתו, אלא הכוונה על הנבואה הרביעית, העוסקת במה שעתיד לבוא על האומות (במדבר כד, כ-כד) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וגו' כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן וגו' וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד, ועליהם הוצרכו הגמרא לומר שאף שאין בהם ענין שעתיד לבוא על ישראל, אלא על הגוים, בכל זאת כתבו משה, עכ"ד.

אם כי, אין לכחד שעדיין קושיית השל"ה במקומה עומדת, אחרי שפסוקים אלו כתובים בתורה, מה שייך לומר שאין בהם צורך לישראל, הלא כל מה שכתוב בתורה, אפילו בנוגע לאומות, הכל הוא תורת ה' תמימה כמו 'שמע ישראל'. וגם יש לתמוה, אחרי שפסוקים אלו כתובים בתורה, פשוט הדבר שמשה כתבו, ומה צריכה הגמרא לחדש ולהודיע שמשה כתבו.​

גם זו תורה!

ואכן, בחידושי אגדות למהר"ל מפראג, כותב שאדרבה, זו כוונת הגמרא במה שאמרו 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', שלא תטעה לומר שאע"פ שכתב משה את נבואת בלעם בתורה אין זו חשובה חלק מהתורה, כי מה ענין נבואת בלעם לתורה שהיא נבואת משה רבינו, ועל זה אמר 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', ללמדך ששניהם שווים, כמו שספרו של משה תורה, כך פרשת נבואת בלעם תורה והכל אחד.​

הספר האבוד

הסבר אחר כותב שם הריטב"א, שמה שאמרו שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם, אין הכוונה לפרשת בלעם הכתובה בתורה, אלא בנוסף על כך כתב משה לעצמו את פרשת בלעם בעוד ספר אחר נפרד, בהרחבה רבה, וספר זה היה מצוי בידי חכמי הגמרא.

כן מביא שם השל"ה הק' (בהגה"ה) בשם ספר 'ציוני' (פרשת בלק ד"ה מן ארם) [שחיברו רבי מנחם ציוני, מתלמידי הרשב"א], שמשה רבינו ע"ה חיבר ספר נוסף, שם סיפר בהרחבה את כל מעשה בלעם, ונאבד הספר ההוא מרוב אורך עול הגלות וטיט הצרות. זוהי, אם כן, כוונת הגמרא, שמשה כתב ספרו – דהיינו חמשה חומשי תורה, ופרשת בלעם – בספר נוסף לעצמו.​

הפנקס של משה

יש להסמיך לכך מה שכתב באור החיים הק' בפרשת מסעי (במדבר לג, ב) שסדר המסעות לא נכתבו ביום אחד, אלא מיום שיצאו ממצרים התחיל משה לכתוב בפנקסו כל מסע בעתו ובזמנו, כגון ביום שיצאו ממצרים כתב פסוק 'ויסעו בני ישראל מרעמסס', וכשחנו בסוכות כתב פסוק 'ויסעו וגו' ויחנו בסוכות', וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה.

יתכן, אפוא, שבזמן ההוא כשכתב משה את פנקסו, גם כתב את אותו ספר נפרד בו הרחיב לתאר את פרשת בלעם.​

בלעם יכתוב?

פירוש נוסף ומחודש על דברי הגמרא, כותב רבינו גרשום שם, שכוונת הגמרא לומר, שעל אף שבלעם עצמו היה נביא, ולכאורה היה ראוי שהוא עצמו יכתוב את פרשת בלעם, כמו כל הנביאים שכתבו את ספריהם, על כך יש צורך להדגיש שמשה כתב פרשה זו ולא בלעם.
תורה שבכתב​
והרב@אחד יחיד הביא עוד בזה

הרב שך, בחיבורו "אבי עזרי" על הרמב"ם, בסוף הלכות יסודי התורה, מביא בשם מהרי"ל דיסקין לבאר את דברי הגמ' כך:

ככלל, המושג "נבואה", אין פירושה כפי שרגילים לחשוב, שהקב"ה אומר דברים חתוכים וברורים וכל תפקידו של הנביא הוא רק לשמוע; לא כך הוא, אלא הנבואה מגיעה במקורה בצורה נשגבה עליונה, וכל נביא קולט את הדברים בהתאם למידת זוך שכלו ויכולתו. וזו עדיפותו של משה רבינו על פני שאר הנביאים, שהיה זך כל כך מבחינה זו, שהיה קולט את הנבואה בצורה חדה וברורה יותר משאר הנביאים ("אספקלריא המאירה", בלשון חז"ל).

וכשנאמרו נבואות שונות על ידי הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב, הם עצמם פתרו נבואות אלה בהתאם לזוך שכלם שלהם, כאמור לעיל; אך לאחר מכן, כשדברי הקב"ה לאבות נאמרו שוב למשה רבינו על ידי הקב"ה, כדי שיכתבם בתורה, אזי קלט משה את הדברים מהקב"ה ביתר עוז ובהירות, בהתאם לדרגתו הייחודית (ובלשון מהרי"ל דיסקין "ואף נבואות שנאמרו לאחרים כמו לאברהם נח יצחק ויעקב, חס וחלילה לא כמעתיק משה אותם נכתבו בתורה הקדושה, כי משה שזכה באספקלריא המאירה, כאשר מסרם לו השי"ת עתה ברוח הקודש, ידע אותה הנבואה ביתר עוז"). וכך הדבר בכל הנבואות והאמירות הכתובות בתורה (שבזמן שנאמרו בתחילה נאמרו באותה צורה מעורפלת המותירה מקום לנביאים לפי זוך שכלם, ולאחר מכן כשנאמרו למשה, נאמרו באספקלריא מאירה). מה שאין כן בברכות בלעם, שם ודאי מהלך הדברים לא היה כך, כלומר, בוודאי שלא נמסרה הנבואה לבלעם בצורה הנ"ל תוך הסתמכות על זוך שכלו והבנתו האנושית של הנביא (כי מתוך שנאתו של בלעם בוודאי היה נוטה לפרש את הדברים לרעה ולא היה מברך כראוי), אלא הברכות ניתנו לו לאומרם ישירות, מבלי לתת לו מקום להבנות ופירושים, וכל תפקידו היה כשומע ומעביר, בשונה מהאבות ונביאים אחרים. ומחמת הבדל זה בין כתיבת נבואת בלעם לבין כתיבת שאר הנבואות, חילקה הגמ' בין "ספרו של משה", שהוא כלל הנבואות וההתגלויות הכלולות בתורה, לבין "פרשת בלעם"- כי כאמור "פרשת בלעם" נאמרה לבלעם מפי הקב"ה ממש, ומשה שימש כמעתיק שלה בלבד, וזהו הייחוד בה ביחס לשאר נבואות.

[על פי כל האמור מוסיף הרב שך ומיישב את השאלה הידועה ששואלים רבים, מה הרבותא הגדולה בעקידת יצחק, וכי מי מאיתנו לא היה עושה את דבר ה' אם הקב"ה היה נגלה אליו ואומר לו בפירוש עשה כך וכך? אך לפי האמור לעיל, התשובה לכך ברורה, שהרי מהלך הנבואה איננו כזה, שהקב"ה אומר דברים מפורשים והנביא רק שומע ומיישם; אלא כאמור, הנבואה נאמרת בצורה שמצריכה את הנביא לפענחה בהתאם לזוך נפשו ושכלו. כאשר דרוש מאמץ כזה מצד השומע, הרי מטבע הדברים אדם מושפע מנטיות לבו, כפי שעינינו רואות דבר יום ביומו, שאדם מבין דברים בהתאם לרצונותיו. גדלותו של אברהם הייתה, שעל אף אהבתו לבנו, ועל אף שהציווי הכיל סתירות לכאורה (יום אחד אמר לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ ציווהו לשחוט), לא נמנע אברהם מלפרש את הדברים כהווייתם ולא לתת לנטיות לבו להשפיע על כך].

ואנוכי הבאתי מה שכתב בנתיבות המשפט בספרו נחלת יעקב כתב דכל ברכות בלעם היה זה בלשון העמים לכך איתא דמשה כתב ספרו ופרשת בלעם היינו שתרגם הברכות ללשון הקודש אם כל הדרשות והסודות שנאמרו בה על קוצו וקוצו של י'.
 
נערך לאחרונה:
מדוע עבר האמרי יוסף מהליכה בעין סגורה אחת להליכה בשתי עיניים עצומות?

נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (כד, י).
זקיני הק' בעל החקל יצחק זי"ע מביא (בעשרה מאמרות) שאביו בעל האמרי יוסף זי"ע בתקופה הראשונה בספינקא כשהיה צריך ללכת מביתו עד למקוה, היה הולך בעין אחת פתוחה ובעץ אחת סגורה. עד שראה שאצל בלעם מובא שהיה הולך עם עין אחת סגורה שנאמר "נאם הגבר שתם העין", וברש"י ועל שאמר שתום העין ולא אמר שתום העיניים למדנו שסומא באחת מעינו היה, החל מאז היה הולך האמרי יוסף ברחוב עם שתי עיניים סגורות ולקח לעצמו משמש שילך עמו.
וזהו שפירשו צדיקים הפסוק (בראשית לח, כא) 'איה הקדשה הוא בעינים על הדרך' - 'איה הקדשה' כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה, צריך לידע שהוא ב'עיניים' שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא על אם הדרך בעת שהולך בדרך ברחובה של עיר, צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.
ובזה יש לפרש 'נאם שמע אמרי א-ל' אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים' דפעמים שאדם זוכה להגיע לבחינה של שומע אמרי א-ל ומחזה שדי יחזה, אך נופל. והסיבה הוא משום 'וגלוי עינים' דאינו שומר על עיניו כדבעי ומשאירם גלוי לראות כל.
(שיח יעקב יוסף (ספינקא) – בפרשתנו, גליון מחוברים)​
 
לא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת

לינו פה הלילה (כב, ח).
דקדק לומר תיבת פה, אולי שנתכוון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם והשיבותי וגו' כאשר ידבר וגו', דקדק לומר כאשר ולא אמר אשר ידבר וגו' נתכוון לומר טעם שאומר להם לינו פה עמו כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה' אליו ישיבם דבר מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו, ואמר הלילה אולי שאמר כן לצד צרות עינו שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת.​
אור החיים הק'-בפרשתנו​
 
סוד מספר השבע

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וגו' (כג, א).
כתב רבינו בחיי (פסוק ד) וז"ל: "כי בלעם ברוב חשקו לקלל רצה להמשיך רצון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה, ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד, ועשה שבעה מזבחות כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויספיקו מחשבתו בהמשכת הרצון, ועלו קרבנותיו בהשלשה המקומות מ"ב.
והנה שבעת המזבחות האלה הם שבעת ימי בראשית ושבעה נרות המנורה, והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב, 'את שבעת המזבחות' של מעלה, 'ערכתי' למטה".
ועומק הדבר, כי כל המספרים שמאחד ועד שש, יש להם חיבור וצירוף עד עשרה, כי אחד ושנים ושלושה וארבעה וחמישה - ניתן לכופלם, ותהיה תוצאת החיבור בתוך מנין עשרה. וגם מספר שש הוא חיבור כפל שלוש עם שלוש. אך מספר שבע אינו מתחלק, וכפילתו היא יותר מעשרה. נמצא שהשבע עומד בפני עצמו, על דרך מה שראה בלעם בישראל וקרא עליהם את המקרא הזה (במדבר כג ט), "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
ביקשו בלעם ובלק להעמיד כח טומאה כנגד המנורה, ולהילחם בקדושה בכל עוז ועיזוז.
ולא אלו בלבד, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ולהילחם בנו בסוד זה. כך עשו היוונים שטימאו כל השמנים כדי למנוע מישראל את קיום מצות הדלקת המנורה, וכך עשו הרומאים שציוו לאחד מישראל להוציא להם מכלי המקדש, ובא יוסף משיתא והוציא את המנורה, ולא הניחוה רשעים הללו אצלו אלא תבעוה לעצמם.
כי ידעו רשעים הללו כי במנורה טמון סוד שלימות כוחם של ישראל, ומלחמתם היתה על כל השפע הרוחני בעולם.​
(עיניים מאירות – להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)​
 
רצה למות כיהודי אבל לא לחיות כיהודי

'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ' (כג, י).
עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן.​
אור החיים הק'-בפרשתנו​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון