בלק פנינים לפרשת בלק (מלוקט) (1 צופה)

[התורה]

תועפות ראם​

בתוך הברכות שיצאו מפיו של בלעם נאמר (במדבר כג, כב): 'א-ל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו'. רש"י הביא על כך שני פירושים: א. ה' מתנהג ב'תועפות ראם' – בגובה וגבורה, דהיינו 'תועפות' – מלשון התעופפות לגובה, 'ראם' – מלשון רוּם וגובה. ב. תועפות ראם – הם השדים שיש בהם תוקף וגבורה כמו החיה הנקראת ראם, ובהם הקב"ה מעניש ונפרע מהרשעים. ג. בדעת זקנים לבעלי התוספות, כתבו ש'תועפות' הוא מלשון 'כפול', כמו שמצינו בתרגום 'וכפלת' – 'ותעיף', וכוונת הכתוב כתועפות ראם לו. כלומר כפלי כפלים כחו כפול משל ראם.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בלעם עולה לראש הפסגה ושם ממשיך בעוד דברי ברכה ושבח על ישראל​

נלמד שבלק מעלה את בלעם לראש הפסגה הנקרא 'שדה צופים', שם ראה את קצה מחנה ישראל, ובלק סבר ששם תהיה פירצה לישראל, אך לא ידע שהכוונה ששם ימות ויקבר משה. ושם בראש ההר בלק בונה עוד שבעה מזבחות עליהם מקריב בלעם קרבנות, וה' מכניס בפי בלעם רסן וחכה שיהיה מוכרח לברך. בלעם חוזר אל בלק שצוחק ממנו וגם רוב שרי מואב עזבו אותו, ובלעם מוסיף לומר עוד דברי שבח וברכה על ישראל.

מקום אחר:
בלק פונה אל בלעם ואומר לו: הבה נלך אל מקום אחר אשר משם תוכל לראות את העם יהודי, אבל רק את הקצה שלו תראה, ואילו את כולו – לא תראה. מאותו מקום תקלל לי את העם.

שדה צופים:
ואכן בלק לקח את בלעם אל מקום גבוה הנקרא 'שדה צופים', על שם שהצופה עומד שם לשמור אם חיילים באים לעיר, ושם באותו מקום העלה אותו אל ראש הפסגה.

מיתת משה:
בלק לקח אותו לאותו מקום, לפי שהוא היה קוסם יותר גדול מבלעם, והוא ראה שבאותו מקום עתידה להיפרץ פירצה בישראל, וחשב ששם תחול הקללה עליהם, ולא ידע שהפירצה העתידה היא מה שמשה עתיד למות באותו מקום.

הכנה לנבואה:
בלק בנה באותו מקום שבעה מזבחות, ובלעם הקריב פר ואיל בכל אחת מהמזבחות, לאחר מכן אמר לבלק: אתה תישאר להתייצב על קרבנות העולה שלך, ואני אכין עצמי להיות מזומן שה' ייקרה אלי.

רסן וחכה:
ה' נקרה אל בלעם, וכשהבין בלעם שאין לו רשות לקלל אמר בלעם לעצמו: 'מה לי לחזור אל בלק ולצער אותו?!' לכן נתן ה' רסן וחכה בתוך פיו של בלעם, כדוגמת אדם הקושר בהמה להוליך אותה למקום שירצה, ואמר לו ה': 'על כרחך תשוב אל בלק, וכה תדבר'!

אכזבה:
בלעם חוזר אל בלק ומוצא אותו עומד אצל המזבחות וקרבנות העולה רק עם חלק קטן של שרי מואב, ואילו רוב שרי מואב עזבו את בלעם לאחר שהתאכזבו וראו שאין בו תקוה.

לשון צחוק:
פנה בלק אל בלעם ושאל בלשון של צחוק: 'מה דיבר ה'?' בכך ביקש ללעוג עליו שהוא אינו ברשות עצמו.

עמוד על רגליך:
כשראה בלעם שבלק צוחק עליו, החליט בתגובה לצער את בלק ואמר לו: 'קום בלק בן ציפור על רגליך! אינך רשאי לישב! לפי שאני שולח אליך בשליחות ה', ושמע נא והאזין לדבריי'.

קיום ההבטחות:
פתח בלעם ואמר: הקב"ה אינו כמו איש המבטיח דבר ובסוף מכזב. הוא אינו כמו אדם המחליט דבר ובסוף מתחרט, ואם כן, כאשר הוא אמר ונשבע שיביא לישראל את הארץ ויוריש להם ארץ שבעה אומות, וכי סבור אתה שה' אמר ולא יקיים את דבריו?! ואם כן, כיצד אתה חושב להרוג אותם במדבר?

לא אחזיר הברכות:
ולעצם שאלתך, בלק, מה דיבר ה'? – הנה לקחתי מאת ה' ברכות לברך את ישראל, ואחרי שהוא בירך אותם לא אחזיר את ברכתו.

לא הביט אוון:
ממשיך בלעם ואומר: גם כשישראל עוברים על דברי ה', אין הוא מביט על האוון שלהם ואינו רואה את העבירה שלהם הנקראת 'עמל' (שכביכול היא עמל וטורח לפני ה').

חיבה ורעות:
ואפילו כשישראל מכעיסים אותו וממרים לפניו, אינו זז מתוכם, והחיבה והרֵעוּת שלך מלך העולם נשארת בישראל והשכינה שורה בהם. ולפי תרגומו אמר בלעם: הסתכלתי על ישראל ולא מצאתי בהם עובדי אלילים ועובדים לאלילי שקר.

תועפות ראם:
אתה בלק אמרת 'הנה עם יצא ממצרים', אבל האמת היא שהעם לא יצא מעצמו אלא האלקים הוציאם, כי ה' מתנהג ב'תועפות ראם' – בגובה וגבורה (תועפות – מלשון התעופפות לגובה, ראם – מלשון רוּם וגובה).
פירוש נוסף: תועפות ראם – הם השדים שיש בהם תוקף וגבורה כמו החיה הנקראת ראם [ובהם הקב"ה מעניש ונפרע מהרשעים].

תתגלה חיבתם:
מוסיף בלעם: ראויים הם ישראל לברכה, לפי שאין בהם מנחשים וקוסמים. ולכן, כמו שעכשיו בעת הזאת הם חביבים לפני ה', עתיד להיות עת שתתגלה חיבתם לעין כל, כאשר הם ילמדו תורה מפי ה', ומחיצתן בחלק הפנימי לפני מלאכי השרת, והמלאכים שיעמדו בחוץ ישראל לישראל 'מה פעל א-ל'?

אורים ותומים:
פירוש נוסף: בני ישראל אינם זקוקים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך למסור לבני ישראל מה פעל ה' ומה גזירותיו במרום, נאמר להם הדבר על ידי הנביאים או על ידי אורים-ותומים.

אין חפצים בטובה:
והפירוש לפי התרגום: המנחשים והקוסמים אינם חפצים בטובת ישראל.

לחטוף מצוות:
הן העם היהודי קם בבוקר כמו לביא ומתנשא כמו ארי, כשהם עומדים משנתם ומיד מתגברים לחטוף מצוות, ללבוש טלית ולקרוא את שמע ולהניח תפילין.

קריאת שמע על המיטה:
וגם בלילה לא ישכב העם היהודי על מיטתו עד שיאכל ויחבל כל מזיק הבא לטורפו, וזאת כשיהודי קורא שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד ה', וממילא כשבא מחנה של חיילים להזיקם, ה' שומרם ונלחם מלחמתם ומפיל חללים מהגוים עד שאפשר לשתות את דם חלליהם.

חללי חרב:
פירוש נוסף: התנבא כאן בלעם שמשה לא ימות עד שיפיל את מלכי מדין חללים, וגם הוא בלעם עצמו ייהרג עמהם בחרב על חלליהם.

כיבוש הארץ:
והפירוש לפי התרגום: העם היהודי יקום ויתנשא בארצו כארי וכלביא, ולא ינוח בארצו עד שיהרוג את הגוים ויירש את נכסיהם.

אל תברך ואל תקלל:
למשמע הדברים נענה בלק ואמר לבלעם: גם אל תקלל את ישראל וגם אל תברך אותם. ענה לו בלעם: הלא כבר דיברתי אליך לומר שכל אשר ידבר ה' – אותו אעשה!
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

1. כשבלעם פגש את העבר: למה הרגל נלחצה לקיר?



בדרכו של בלעם, לחצה האתון את רגלו אל הקיר, אך לא היה זה קיר רגיל.

התרגום יונתן בן עוזיאל חושף פרט מדהים: הקיר הזה הוא לא אחר מאשר 'גל-עד' המפורסם – אותו גל אבנים שהקימו יעקב אבינו ולבן הארמי, ושם נשבעו שלא להרע זה לזה.

בלעם, שניסה להפר את הברית ולפגוע בזרעו של יעקב, נענש על ידי הגל עצמו שקם להזכיר לו את השבועה שנשכחה. מדהים לראות איך הקב"ה מגיב לעוול, ואיך אפילו אבנים דוממות עומדות על משמר הברית.

---

2. למה הרופא לא המתין לתשלום?



על הפסוק "האמנם לא אוכל כבדך" (כ"ב, ל"ז), אומר רש"י: נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון. ותמוה איך זה נשמע מהפסוק?

המגיד מדובנא משיב על כך במשל נפלא: רופא שהגיע לטפל בחולה, סירב בתוקף להמתין לתשלום עד הביקור הבא. האם היה זה חוסר סבלנות? לא ולא. הרופא, באבחנה קלינית מפוכחת, הבין שהחולה נמצא במצב שבו לא יהיה ביקור נוסף…, ולכן דרש את שכרו מיד. כך גם בלעם – כשדרש את כספו מראש מבלק, הוא בעצם הודה, במודע או שלא, שהוא מריח את סופו הקרב ולא מצפה להצלחה במשימתו.

---

3. משל שלושת התלמידים: למה בלעם כל כך שנא את עמלק?



התורה מספרת שבלעם מקלל את עמלק בתוך רצף הברכות לישראל ("ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"). כיצד זה מתיישב? המגיד מדובנא מדמה זאת למלמד ולו שלושה תלמידים: מוכשר, בינוני וחלש. כדי להבליט את חכמתו של המוכשר, המלמד זקוק לניגודיות שיוצרת תשובתו של החלש.

ה'בינוני' מתוך קנאה, פוגע ב'חלש' כדי להרוס את הבמה של המוכשר.

בלעם, בראותו את כוחו של עם ישראל, מבין שהם ניצבים במרום המעלה, ודווקא הקללה על עמלק המנסה לערער את מעמדם, מהווה בעקיפין שבח אדיר לישראל, שזכו לכבוד גדול דווקא מתוך ההתמודדות עם אויביהם.

---

4. שפת הכסף: איך התשובה של בלעם הסגירה את נטיות ליבו?



בלעם מצהיר בביטחון: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה'". אך כאן עולה שאלה תמוהה: מי בכלל הציע לו בית מלא כסף וזהב?

השאלה הזו חושפת טפח מתאוות הממון שקיננה בליבו של בלעם. עצם העובדה שהוא מעלה את הסכום הדמיוני הזה, מעידה על כך שזה היה כל רצונו ומשאלתו. בלעם מנסה להצטייר כמי שאינו נכנע לשוחד, אך בדבריו הוא מגלה כי ליבו היה נתון כולו לאותם אוצרות, גם אם בסופו של יום נאלץ לעמוד בסירובו.


שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.

 

[אין עוד]

שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.

לחץ כדי לכווץ...

מי זה?

 

[התורה]

עבודה עצמית
וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב) שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה (רש"י)​

כלומר, אין אדם מביט אל הפתח שחברו פתח בקיום המצוות, לעשות כמותו כמעשה קוף וכמצוות אנשים מלומדה, אלא כל אחד הלך בפתח אשר פתח לעצמו.​

(מאור ושמש, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

קִרְיַת חֻצוֹת​

המקום הראשון אליו לקח בלק את בלעם עם הגעתו לארצו, היה: קִרְיַת חֻצוֹת, ונאמרו בו כמה פירושים:
א. רש"י פירש שהכוונה לעיר המלאה שווקים, אנשים נשים וטף בחוצותיה, כלומר 'קִרְיַת' – פירושו עיר, 'חֻצוֹת' – פירושו שווקים (רש"י מגילה ו, ב ד"ה שווקים).
ב. באבן עזרא ביאר, ש'קִרְיַת חֻצוֹת' הוא שם של מדינה.
ג. בתרגום יונתן כתב בהרחבה, שקרית חוצות היא עיר המוקפת חומה סביב רחובותיה, והוא העיר הגדולה של עיר סיחון, היא העיר הנקראת 'בירושא'. יצוין, שעיר זו מוזכרת בתרגום יונתן גם בפרשת מטות (לב, לז) בתרגום על העיר 'קריתים' - אחת הערים אשר בנו בני ראובן בארץ סיחון, שכתב שם: שהיא העיר אשר שני השווקים שלו מרוצפות באבני שיש, היא העיר 'בירישא'.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בלעם חפץ לעורר את חטא העגל ולהכניס עין הרע, ומתנבא עוד ברכות • גירוש בלעם​

נלמד שבלק מעלה את בלעם לראש הפעור, שם סבר שיוכל לעורר עליהם קללה, ובלעם מקריב שם עוד קרבנות במזבחות, ומתכוון לעורר את חטא העגל ולהכניס בהם עין הרע. כשראה שאין פתחי ישראל מכוונים זה כנגד זה, הוסיף עוד ברכות ודברי שבח על ישראל, ובסיומם בלק כעס עליו וגירש אותו.

בראש הפעור:
בלק פונה אל בלעם ואומר לו: אקח אותך כעת אל מקום אחר, אולי שם יהיה הדבר ישר בעיני האלקים ושם תהיה עתיד לקלל עבורי את ישראל.
בלק לקח את בלעם אל מקום הנקרא 'ראש הפעור', לפי שבלק היה קוסם וראה שעתידים ישראל ללקות על ידי פסל הפעור הנמצא שם, וחשב שהכוונה שהקללה תחול עליהם משם (למעשה הם לקו שם כשחטאו בשיטים בסוף הפרשה). וכך היא דרכם של כל החוזים בכוכבים – רואים ואינם יודעים מה רואים.

שבעה מזבחות:
שם בראש הפעור ציווה בלעם לבלק לבנות לו שבעה מזבחות, ולהכין שבע פרים ושבע אילים. בלק עשה כך, ובלעם הקריב על כל מזבח פר ואיל.

הזכרת החטא:
מאחר וראה בלעם שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, לכן לא נהג הפעם בלעם כמו בשני הפעמים הקודמות לנסות לנחש אולי יקרה ה' לקראתו לקלל את ישראל, אלא אמר בלבו: 'אלקים רוצה-ואינו-רוצה לקללם, כלומר אולי קרוב הדבר לקללם, ולכן אזכיר את עוונות ישראל והקללה תחול. לפיכך, הפנה בלעם את פניו אל המדבר, והיה מתבונן בחטא העגל שעשו שם ישראל.

עין הרע:
מלבד מה שלמדנו למעלה בפרשה שבלעם היה בעל רוח-גבוהה ונפש רחבה, הוא היה גם בעל עין רעה, וכעת ביקש להכניס עין הרע בישראל ולכן נשא את עיניו להביט עליהם.

לא להציץ:
אולם בהביטו עליהם ראה את ישראל שוכנים כל שבט לעצמו ואינן מעורבים זה עם זה, וכן ראה שפתחי האוהלים אינם מכוונים זה כנגד זה, כדי שלא יציץ איש באהל חברו. כשראה זאת, עלה בלבו של בלעם שלא לקללם ונחה עליו רוח אלקים.

גדול מאביו:
פתח בלעם ואמר: הדברים הבאים הם הנאום של בלעם בן בעור (בתורה כתוב 'בנו' בעור, לרמז שהאב בעור היה כמו בנו של הבן בלעם, כי בלעם היה גדול מאביו בנביאות, וכן בבלק נאמר בלק בנו ציפור, כי היה גדול מאביו במלכות).

עין עקורה:
וזהו הנאום של הגבר שתום-העין – בעל העין הפתוחה ('שתום' פירושו פתוח), דהיינו שעין אחת של בלעם נעקרה כך שנותר חור פתוח, ונענש בכך כשאמר ומספר את רובע ישראל, ותהה כיצד הקב"ה שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יתעסק בתולדות ישראל.

עין פתוחה:
פירוש נוסף: 'שתום העין' הכוונה על העין הבריאה שהיתה פתוחה לראות (בנבואה), ומאחר והזכיר רק עין אחת, משמע שבעין השנייה היה עיוור.

מתנבא נופל:
הדברים הבאים הם נאומו של האיש השומע אמרי א-ל, אשר זוכה לחזות מחזות שד"י, רק בלילה בזמן שהוא שוכב על מיטתו.

ערל ומאוס:
ומדרשו: לפי שהיה בלעם ערל ומאוס ואינו ראוי שה' יתגלה אליו כשהוא עומד, לכן כשהיה ה' מתגלה אליו לא היה בו כח לעמוד והיה נופל על פניו.

מה טובו:
מוסיף בלעם ואומר: מה טובים הם אוהלי המגורים של בני ישראל שאין פתחיהם מכוונים זה מול זה, ומה טובים הם החניות של ישראל שחונים כל שבט לעצמו.

שילה וירושלים:
פירוש נוסף: מה טוב הוא האהל מועד שעמד בשילה, ובית המקדש בירושלים, שהקריבו בהם קרבנות לכפרה. וגם בזמן שהם חרבים טובים הם, לפי שהם משמשים כמשכון לפרוע את חוב העוונות ולכפר להם על ידי החורבן.

כנחלים וגנות:
אוהלי ישראל במדבר התארכו ונמשכו למרחוק כמו נחלים, ובני ישראל נמשלים כמו גינות הצומחות על הנהר, וכמו בשמים הנקראים 'אהלים' אשר נטע ה' בגן עדן.

כמו השמים:
פירוש נוסף: בני ישראל נמשלים לשמים המתוחים כמו אהל אשר נטע ה' (ומצינו לשון נטיעה באהל).

כיבוש אגג:
המלך של ישראל יגדל כמו מים הנובעים מבאר, ויצליח כמו זרע הזרוע אצל המים, וישלוט בעמים גדולים, והמלך הראשון של ישראל (שאול) יתרומם ויתחזק לכבוש את אגג מלך עמלק, והמלכות של ישראל תתנשא יותר ויותר, כשיבואו אחריו דוד ושלמה.

לגרר עצמות:
ומי גרם לכל הגדולה הזאת? ה' המוציאם ממצרים בתוקף ובגובה שלו, והוא יאכל ויכלה את הגוים הצרים את ישראל, ועצמותיהם יותיר כעצמות בלבד בלי בשר מבחוץ ובלי מוח מבפנים (ומנחם פירשו: שישבור את עצמותיהם).

חלוקת הארץ:
את הארץ החלוקה והחצויה בין הגוים הצרים על ישראל, יחלק ויחצה ה' בין בני ישראל.

חיצים בדם:
פירוש נוסף: את החיצים של ה' יטבול ויצבע בדם הצוררים, כך שהחיצים ייראו מחוצים ומוכים כמו כל דבר הצבוע בדם.

בכח וגבורה:
בני ישראל יתיישבו בארצם, ובו יכרעו וישכבו בכוח ובגבורה כמו ארי ולביא, ומי יוכל להקים אותם?

מברכיך ברוך:
המברך את ישראל – הוא עצמו ברוך, והמקלל אותם – הוא עצמו מקולל.

לברכה ולא לקללה:
רש"י מציין לדברי חז"ל שכל לשונות הברכות שבירך בלעם את ישראל, רצה תחילה לומר אותם בלשון קללה, וה' הפך את הקללות לברכות.

ברח לך:
כששמע בלק את כל הדברים הללו, חרה אפו על בלעם, והוא הכה את כפות ידיו זו על זו בצער, ואמר לו: הלא קראתי לך לקלל את אויביי, והנה כבר שלש פעמים שבירכת אותם. ועכשיו, ברח לך אל מקומך! אמנם אמרתי לך שאכבדך מאד, אבל הנה ה' מנע אותך מכבוד.

נבאש בעיני ה':
השיב לו בלעם: הלא גם אל השליחים שלך אמרתי מראש, שאפילו אם בלק יתן לי מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' (ולא הזכיר "אלקי" כי ידע שהוא נבאש בעיני ה' והוא מגורש ממנו), לעשות מלבי טובה או רעה, ורק מה שה' ידבר – אותו אדבר.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בעל מום איך הקריב?​

בפרשת השבוע נאמר (במדבר כג, ב) וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ, ויש לתמוה, שהרי בלעם היה בעל מום, בהיותו סומא באחת מעיניו, וגם חיגר מלחיצת רגלו אל הקיר, ואם כן, איך הקריב קרבנות, הרי בעל-מום פסול להקריב אפילו בבמה ולא רק בבית המקדש (זבחים קטז, א), וצריך עיון!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בלעם מכה את האתון שלש פעמים כשהמלאך ניצב בדרך • פתיחת פי האתון • בלעם מגיע אל מואב​

נלמד על בלעם שמשכים ויוצא לדרך כשהוא רכוב על האתון, במהלך הדרך ניצב מלאך של רחמים בשלשה מקומות כנגדו כדי למנוע את הליכתו, האתון ראתה את המלאך והיא נטתה לצד, ובלעם שלא ראה ולא הבין את פשר הנטייה לצד הכה את האתון. ה' פותח את פי האתון ששואלת את בלעם למה הכה אותו, בשלב זה המלאך מתגלה אל בלעם ואומר לו לדבר רק את אשר יצטווה. בלק יוצא לקראת בלעם לקבל את פניו.

קלקול השורה:
למרות שבדרך כלל לא היה לפי כבודו של בלעם לרתום בעצמו את האתון, אבל כעת השנאה לישראל קלקלה את השורה, ולכן כאשר קם בלעם בבוקר הוא חבש בעצמו את אתונו.

אברהם קדמך:
אמר לו הקב"ה: 'רשע! כבר קדם אותך אברהם אבינו בעקידת יצחק, שם נאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו'.

שני נערים:
כשהוא רוכב על אתונו יצא בלעם לדרכו יחד עם שרי מואב, כאשר לבו שווה כלבם בשנאה לישראל. אל בלעם התלוו שנים מנעריו, לפי שאדם חשוב אסור לצאת לדרך ללא שני אנשים שישמשו אותו, ולא די באחד, כדי שאותם אנשים ישמשו זה את זה.

מלאך רחמים:
ה' כעס על בלעם כי הולך הוא על מנת לקלל את ישראל, ומלאך של רחמים התייצב בדרך במטרה לשמש כמפריע [שטן] לבלעם להמשיך בדרך, ובכך למנוע ממנו לחטוא, כדי שלא יחטא ויאבד.

חרב שלופה:
בלעם עצמו לא ראה את המלאך, כי לא נתן ה' לאדם שיש בו דעת אפשרות לראות מלאכים ומזיקים, כי אם יראה אותם תיטרף דעתו. אולם לבהמה שאין בה דעת נתן ה' אפשרות לראות מלאכים, ולכן האתון ראתה את המלאך ניצב בדרך ובידו חרב שלופה.

כלי אומנות:
המלאך אחז חרב בידו כי אמר ה': רשע זה עזב את השימוש בחרב, שהוא כלי האומנות של הגוים, ובא על ישראל בכח הדיבור, שהוא האומנות של היהודים, אם כן, גם אני אתפוש את אומנות היהודים ואבוא על בלעם בחרב (ואכן בסוף נהרג בלעם בחרב).

לצד הדרך:
כשראתה האתון את המלאך באמצע הדרך, עזבה את הדרך הסלולה והחלה ללכת בשדה שבצד. אולם בלעם שלא הבין את פשר הדבר הכה אותה במטרה להטותה חזרה אל הדרך.

משעול צר:
בהמשך הדרך עבר בלעם עם האתון בתוך שביל צר (משעול) העובר בין הכרמים, ומשני צדי השביל הצר היו גדרות של אבנים. גם הפעם הופיע המלאך במשעול כך שלא נותר מקום לעבור.

לחיצה אל הקיר:
האתון שראתה את המלאך וניסתה להמשיך בדרך, לחצה את עצמה אל הקיר ובכך גם לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר. כתגובה על כך הכה בלעם בשנית את האתון.

מקום צר:
בלעם המשיך בדרכו, וכשהוא עבר במקום צר שאין בו אפשרות לפנות ימין או שמאל [כגון הר צר וגבוה שתהום פעורה מכאן ומכאן], ניצב שוב המלאך בדרך ולא נתן לעבור לפני בלעם. כשראתה האתון את המלאך, לא נותרה לה ברירה והיא רבצה על מקומה תחת בלעם. כעסו של בלעם גבר על התנהלות האתון והוא הכה בשלישית את האתון, כשהפעם הכה אותה במקל.

שלשה מקומות:
בסך הכל נעמד המלאך בשלשה מקומות – ורמז בכך על שלשת האבות. פי האתון: כאן אירע נס והקב"ה פתח את פי האתון שהחלה לדבר אל בלעם ושאלה אותו: 'מה עשיתי לך שאתה החלטת להכות אותי שלש רגלים (-פעמים)'?!

שלש רגלים:
האתון הזכירה את הביטוי רגלים, ורמזה בכך: אתה המבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.

אם היה חרב:
ענה בלעם לאתון: 'הכיתי אותך לפי שנהגת בי בדרך צחוק וגנאי וביזיון, ואילו היה לי חרב הייתי הורג אותך עכשיו!' [בכך התבזה בלעם מאד בעיני השרים שלעגו ואמרו: הנה הוא חושב להרוג אומה שלימה בפיו, ואילו להרוג את האתון הוא זקוק לחרב].

האתון הנאמן:
טענה לו האתון: 'הלא אני האתון שלך אשר הייתי תמיד משרתת אותך בנאמנות, האם הייתי מורגלת עד היום לעשות לך כך?' ענה בלעם: 'לא!'.

היכן הסוס?
שרי בלעם שאלו אותו: למה אתה רוכב על אתון ולא על סוס? ענה להם בלעם: שלחתי את הסוס לרעות במרעה, והוא לא מזומן אצלי [ועל כך הכחישה האתון את דבריו ואמרה לו: הרי אתה רגיל לרכוב עלי מעולם וכו'].

ראיית המלאך:
בשלב זה פתח ה' את עיני בלעם והוא ראה את המלאך עומד ניצב לקראתו וחרבו בידו, ובלעם השתחווה מול המלאך. שאל מלאך ה' את בלעם: למה הכית את אתונך שלש פעמים? הרי היא התמלאה פחד ויראה לפי שראתה אותי ולכן נטתה לצד. הלא התייצבתי בדרך להפריע לך לפי שראיתי אותך – בעל הדרך חרד וממהר להכעיס אותי ולמרוד בי, ורצונו ללכת נגד רצוני.

ירט הדרך:
שלשה פירושים נאמרו במילה 'ירט הדרך לנגדי': א. נוטריקון י'ראה ר'אתה נט'תה, לפי שהדרך הוא נגד רצוני. ב. בעל הדרך [בלעם] חרד דהיינו מיהר נגדי להכעיסני. ג. רצון בעל הדרך הוא נגדי להכעיסני.

כבוד הבריות:
הוסיף המלאך ואמר לבלעם: דע לך שלולי שהאתון נטתה לצד, אזי לא זו בלבד שהייתי מעכב אותך בדרך, אלא הייתי גם הורג אותך ומשאיר בחיים את האתון. אבל כעת בגלל שהיא דיברה והוכיחה אותך בשאלה 'האם הייתי רגילה לעשותך כך', ולא היה לך מה לענות וענית 'לא', לכן אהרוג את האתון, כי חס ה' על כבוד הבריות, שלא יאמרו אנשים על האתון 'זאת היא שניצחה את בלעם ולא היה לו מה לענות'.

לא ידעתי:
התנצל בלעם למלאך ואמר לו: חטאתי! כי לא ידעתי שאתה ניצב לקראתי בדרך [בעוד שהיה רגיל להתפאר בעצמו שהוא יודע דעת עליון, כאן נאלץ להודות שלא ידע]. וכעת, אם רעה בעיניך ההליכה שלי, אחזור לאחורי.

רגיל לבטל:
בכך התכוון בלעם להתריס כלפי מעלה ואמר: ה' בעצמו ציווה לי ללכת, וכעת הוא מבטל דבריו על ידי מלאך, רגיל הוא בכך, שהרי אמר לאברהם קח נא את בנך, וביטל את דבריו על ידי מלאך.

מוכרח לדבר:
ענה לו המלאך: לך עם האנשים, אבל דע לך שתהיה מוכרח לדבר רק את אשר אדבר אליך.

מטרופולין:
בלעם המשיך בדרכו עם שרי מואב, וכשהתקרב אל מואב שלח שליחים להודיע שהוא מגיע. כששמע בלק מהשליחים שבלעם מגיע, יצא לקראתו אל העיר 'מואב' שהיא המטרופולין - העיר החשובה של מדינת מואב והיא שוכנת על גבול ארנון, כדי להראות לבלעם את העיר הגדולה ולומר לו: ראה מה בני ישראל רוצים לעקור!

סופו להתבזות:
כשפגש בלק את בלעם, שאל בלק: הלא שלחתי לך את השליחים הראשונים לקרוא לך, למה לא הגעת איתם? האומנם אתה סבור שלא אוכל לכבד אותך? [כאן התנבא שסופו לצאת מעמו בביזיון].

אותו אדבר:
ענה לו בלעם: 'הנה עכשיו באתי אליך, אבל האם יש לי יכולת לדבר מאומה? רק הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר'!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

צִים מִיַּד כִּתִּים​

בתוך נבואת בלעם על העתיד לבוא, הוא אמר (במדבר כד, כד): מי יוכל להחיות את עצמו ולפעול שהקב"ה לא ישים עליו את אלה הגזירות, אשר יבואו כאשר סנחריב יבלבל את האומות. אז יבואו ספינות גדולות הנקראות 'צים', מאת הגויים הכִּתִּים - דהיינו הרומיים, והם יְעַנוּ את אשור ואת העמים שבעבר הנהר, וגם הוא – העם הרומי, אחריתו עדי אובד.

דברי נבואה פלאיים כותב על כך בתרגום יונתן [בתרגום ללשון הקודש]: 'וגדודים יבואו בכלי מלחמה, ויצאו באוכלוסין רבים באוניות מ'למברניא' [יש שפירשו שהוא שם מקום, ויש שפירשו שזו ספינה גדולה] ומארץ איטליה, ויצטרפו לחיילות שיצאו מקונסטנטין, ויצערו את אשור, וישעבדו את כל בני עבר, אולם סופם של אלו ואלו ליפול ביד מלך המשיח ויהיו אבודים עד עולם'.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מנוחה לפני קריאת שמע
לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף (במדבר כג, כד). לא ישכב - בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? - קורא את שמע על מיטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום. בא מחנה וגייס להזיקם? - הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים'. (רשי)​

נפלאים ונשגבים הם הדברים שרש"י הקדוש מגלה לנו אודות המתנה היקרה שנתן לנו השי"ת כאשר מסר בידינו את הכוח הנפלא של 'קריאת שמע שעל המיטה', שהיא פועלת להכרית כל מחבל ולהפיל חללים אצל מחנה האויבים הבאים להילחם בישראל, זאת ועוד מובא בספרים הקדושים שאמירת קריאת שמע שעל המיטה יש בה תיקון גדול לבטל את כל הקליפות והמזיקים.

עבודת קודש נשגבה השקיע הגה"ח רבי נטע ציינוירט זי"ע באמירת קריאת שמע שעל המיטה, בכוונה נשגבה ובמתיקות נפלאה. לפעמים כאשר חש כי עקב השעה המאוחרת כוחותיו אינם עמו ומוחו אינו צלול לומר קריאת שמע בכוונה, היה נח מעט כדי לאגור כוחות רעננים לקרוא את שמע כראוי.

כך העיד יהודי שנכנס פעם באישון ליל לבית המדרש ב'בתי הורנשטיין' בירושלים, וגילה את ר' נטע יושב על הספסל כשראשו נשען על הקיר, רגלו האחת על הספסל, והרגל השניה על הרצפה, הגמרא פתוחה והוא מנמנם קמעה. ניגש היהודי אל ר' נטע ושאלו: ממה נפשך, אם רצונך ללמוד - שב ותלמד כראוי, אם רצונך לישון – לך לביתך לישון על מיטתך, אבל מה הענין לשבת ככה?... ענה לו ר' נטע: אין לי ברירה אחרת, אכן אני רוצה ללכת לישון, אבל מחמת העייפות איני יכול לקרוא קריאת שמע שעל המיטה בכוונה, ואני חייב לנוח מעט, אולם חושש אני שמא ארדם עד הבוקר בלי לקרוא שמע, לכן אני נח בצורה כזו, הראש על הקיר, רגל אחת על הספסל ורגל אחת על הרצפה, כך אני גם נח וגם שומר על עצמי שלא ארדם לזמן ממושך מדי...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

'כלם' – כי, לא, מה
וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' (במדבר כג, ח). אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה וכו' (רש"י)​

מבואר בגמרא (ברכות ז, א) שזעמו של הקב"ה הוא רגע, וכותבים התוספות שברגע זה היה בלעם יכול לקלל במילה אחת - "כַּלֵם". הנה שלש פעמים בירך בלעם את ישראל, ותחילת שלשת הברכות היא בפסוקים: כִּ'י מֵרֹאשׁ צֻרִים וגו', לֹ'א הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וגו', מַ'ה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ וגו', ראשי תיבות 'כ.ל.ם.', לרמז שהיתה כוונתו לקללם בתיבת 'כלם', והקב"ה הפך קללה זו לברכה.​

(הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, תורה שבכתב)​

 

[אברך מישיבת מיר]

1. כשבלעם פגש את העבר: למה הרגל נלחצה לקיר?



בדרכו של בלעם, לחצה האתון את רגלו אל הקיר, אך לא היה זה קיר רגיל.

התרגום יונתן בן עוזיאל חושף פרט מדהים: הקיר הזה הוא לא אחר מאשר 'גל-עד' המפורסם – אותו גל אבנים שהקימו יעקב אבינו ולבן הארמי, ושם נשבעו שלא להרע זה לזה.

בלעם, שניסה להפר את הברית ולפגוע בזרעו של יעקב, נענש על ידי הגל עצמו שקם להזכיר לו את השבועה שנשכחה. מדהים לראות איך הקב"ה מגיב לעוול, ואיך אפילו אבנים דוממות עומדות על משמר הברית.

---

שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.

לחץ כדי לכווץ...

יש להוסיף כי בספר למכסה עתיק יש שיטה שבלעם היה לבן בעצמו או בנו מכאן מובן הקשר העמוק לגל זה.

בעל מום איך הקריב?​

בפרשת השבוע נאמר (במדבר כג, ב) וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ, ויש לתמוה, שהרי בלעם היה בעל מום, בהיותו סומא באחת מעיניו, וגם חיגר מלחיצת רגלו אל הקיר, ואם כן, איך הקריב קרבנות, הרי בעל-מום פסול להקריב אפילו בבמה ולא רק בבית המקדש (זבחים קטז, א), וצריך עיון!
תורה שבכתב​

לחץ כדי לכווץ...

ראיתי בספר טעמא דקרא שהקשה כן וכתב לדייק שבלק הקריב ולא בלעם

 

[אברך מישיבת מיר]

יש להוסיף כי בספר למכסה עתיק יש שיטה שבלעם היה לבן בעצמו או בנו מכאן מובן הקשר העמוק לגל זה.

לחץ כדי לכווץ...

ויש להוסיף שהרי לבן נשבע שלא יעבור את הגל לרעה וכאן הוא עובר לרעה.

 

[התורה]

"משה כתב פרשת בלעם" – מה החידוש?
גדולי המפרשים נדחקים להבין את דברי הגמרא: 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', וכי פרשת בלעם אינה חלק מספרו של משה?​

הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) אומרת: 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב'. הדברים כשלעצמם סתומים וחתומים, וטעונים ביאור נרחב, מהו נכלל בכלל 'ספרו של משה' ומה היא 'פרשת בלעם'? הלא בפשטות 'ספרו של משה' הוא ספר התורה שבכתב, הכולל בתוכו את חמשה חומשי תורה, וגם את פרשת בלעם הכתובה בפרשת בלק, ואם כן, למה צריך לציין זאת בנפרד שמשה כתב גם את ספרו וגם את פרשת בלעם?!

כך מציג השל"ה הק' (פרשת בלק תורה אור) שאלה ותמיהה זו: 'ותימה, וכי יש אות אחת בתורה שאינו תורה?! הלא פרשת בלעם כתובה בתורה!'.​

לא זכיתי להבין​

רש"י במסכת בבא בתרא שם, כותב: 'ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו', עכ"ל. כלומר, שיש צורך להדגיש שמשה כתב גם את פרשת בלעם, למרות שאין בה צורך למשה ולתורתו. אולם השל"ה הק' שם תמה על דברי רש"י אלו: 'ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה כמו הריגת קין להבל וכיוצא בהן, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל כולם תורת ה' תמימה, כמו שאמרו 'ותמנע היתה פילגש' וגו' (בראשית לו, יב) הוא תורת ה' כמו 'שמע ישראל' וגו' (דברים ו, ד)!'.​

הפסוקים האחרונים​

אמנם ב'תורת חיים' שם כתב להמתיק את דברי רש"י, שאין הכוונה על שלש הנבואות הראשונות של בלעם, שהן בוודאי עוסקות בבני ישראל, ובוודאי הם צרכי משה ותורתו, אלא הכוונה על הנבואה הרביעית, העוסקת במה שעתיד לבוא על האומות (במדבר כד, כ-כד) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וגו' כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן וגו' וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד, ועליהם הוצרכו הגמרא לומר שאף שאין בהם ענין שעתיד לבוא על ישראל, אלא על הגוים, בכל זאת כתבו משה, עכ"ד.

אם כי, אין לכחד שעדיין קושיית השל"ה במקומה עומדת, אחרי שפסוקים אלו כתובים בתורה, מה שייך לומר שאין בהם צורך לישראל, הלא כל מה שכתוב בתורה, אפילו בנוגע לאומות, הכל הוא תורת ה' תמימה כמו 'שמע ישראל'. וגם יש לתמוה, אחרי שפסוקים אלו כתובים בתורה, פשוט הדבר שמשה כתבו, ומה צריכה הגמרא לחדש ולהודיע שמשה כתבו.​

גם זו תורה!​

ואכן, בחידושי אגדות למהר"ל מפראג, כותב שאדרבה, זו כוונת הגמרא במה שאמרו 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', שלא תטעה לומר שאע"פ שכתב משה את נבואת בלעם בתורה אין זו חשובה חלק מהתורה, כי מה ענין נבואת בלעם לתורה שהיא נבואת משה רבינו, ועל זה אמר 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', ללמדך ששניהם שווים, כמו שספרו של משה תורה, כך פרשת נבואת בלעם תורה והכל אחד.​

הספר האבוד​

הסבר אחר כותב שם הריטב"א, שמה שאמרו שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם, אין הכוונה לפרשת בלעם הכתובה בתורה, אלא בנוסף על כך כתב משה לעצמו את פרשת בלעם בעוד ספר אחר נפרד, בהרחבה רבה, וספר זה היה מצוי בידי חכמי הגמרא.

כן מביא שם השל"ה הק' (בהגה"ה) בשם ספר 'ציוני' (פרשת בלק ד"ה מן ארם) [שחיברו רבי מנחם ציוני, מתלמידי הרשב"א], שמשה רבינו ע"ה חיבר ספר נוסף, שם סיפר בהרחבה את כל מעשה בלעם, ונאבד הספר ההוא מרוב אורך עול הגלות וטיט הצרות. זוהי, אם כן, כוונת הגמרא, שמשה כתב ספרו – דהיינו חמשה חומשי תורה, ופרשת בלעם – בספר נוסף לעצמו.​

הפנקס של משה​

יש להסמיך לכך מה שכתב באור החיים הק' בפרשת מסעי (במדבר לג, ב) שסדר המסעות לא נכתבו ביום אחד, אלא מיום שיצאו ממצרים התחיל משה לכתוב בפנקסו כל מסע בעתו ובזמנו, כגון ביום שיצאו ממצרים כתב פסוק 'ויסעו בני ישראל מרעמסס', וכשחנו בסוכות כתב פסוק 'ויסעו וגו' ויחנו בסוכות', וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה.

יתכן, אפוא, שבזמן ההוא כשכתב משה את פנקסו, גם כתב את אותו ספר נפרד בו הרחיב לתאר את פרשת בלעם.​

בלעם יכתוב?​

פירוש נוסף ומחודש על דברי הגמרא, כותב רבינו גרשום שם, שכוונת הגמרא לומר, שעל אף שבלעם עצמו היה נביא, ולכאורה היה ראוי שהוא עצמו יכתוב את פרשת בלעם, כמו כל הנביאים שכתבו את ספריהם, על כך יש צורך להדגיש שמשה כתב פרשה זו ולא בלעם.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שערי שמים
וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב) שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה (רש"י)​

ידוע מהאר"י הקדוש, שיש י"ב שערים בשמים, כנגד י"ב שבטי י-ה, ולכל שבט יש שער מיוחד בשמים, ולכן לכל שבט יש נוסח אחר בתפילה. על זאת נאמר וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו - שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, דהיינו שלכל שבט יש פתח מיוחד בשמים לקבלת התפילות.​

(דברי שאול, להגה"ק בעל שואל ומשיב זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

לא ידעתי? – זה החטא!
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי (במדבר כב, לד)​

פנה פעם הרה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע, בעל 'דברי חיים', בתוכחת מוסר אל רב אחד מחסידיו, ושאל אותו מדוע אינו מסייע לאחד מתושבי עירו שפרנסתו התקפחה לאחרונה ובני ביתו רעבים ללחם. התנצל אותו רב וטען שכלל לא ידע על מצבו הקשה של אותו איש מבני עירו. השיב לו הרה"ק מצאנז: איזה תירוץ הוא זה לומר 'לא ידעתי'? הרי אפילו בלעם אמר למלאך 'חטאתי - כי לא ידעתי', ולכאורה אינו מובן, אם בלעם לא ידע אם כן הוא לא אשם ובמה הוא חטא? אלא מכאן ראיה ש'לא ידעתי' זה עצמו הוא החטא, מדוע באמת לא ידעת... וקל וחומר שהנושא בתפקיד ציבורי בקהילה שהוא חייב לדעת מה נעשה עם כל אחד מבני העיר, ולסייע לכל הזקוק לסיוע.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

שדה צופים​

המקום השני אשר לשם לקח בלק את בלעם, היה מקום גבוה הנקרא 'שדה צופים', על שם שהצופה עומד שם לשמור אם חיילים באים לעיר, כן פירש רש"י, ואילו המלבי"ם פירש שהמקום נקרא 'שדה צופים' שמשם היו עומדים האיצטגנינים וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם, ויבן שם שבעת מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים. רש"י כתב עוד, שבלק לקח אותו לאותו מקום, לפי שהוא היה קוסם יותר גדול מבלעם, והוא ראה שבאותו מקום עתידה להיפרץ פירצה בישראל, וחשב ששם תחול הקללה עליהם, ולא ידע שהפירצה העתידה היא מה שמשה עתיד למות באותו מקום.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

בלעם מקריב קרבנות • ה' מתגלה אליו והוא מתנבא דברי שבח וברכה לישראל​

בלק מעלה את בלעם למקום גבוה ומראה לו את ארץ מואב המלאה שווקים ואנשים רבים, ולמחרת העלה אותו למקום גבוה שהראה לו משם את קצה העם היהודי. בלעם מקריב קרבנות על שבעה מזבחות, ולאחר מכן מתגלה ה' לבלעם והוא מתחיל להתנבא דברי שבח וברכה על ישראל.

ראה ורחם:
בלק לקח את בלעם אל עיר ששמה 'קרית חוצות' שהיתה מלאה שווקים, אנשים נשים וטף בחוצותיה, לומר לו: 'ראה נא ורחם שלא יעקרו ישראל את אלו'.

דבר מועט:
בהמשך שחט בלק דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד, ושלח מהבשר לבלעם ולשרים אשר אתו.

שבעה מזבחות:
למחרת בבוקר העלה בלק את בלעם אל מקום גבוה הנקרא 'במות בעל' על שם האליל 'בעל', ומשם הראה לו את קצה העם היהודי.
ציווה לו בלעם: 'בנה לי כאן שבעה מזבחות, והכן לי כאן שבעה פרים ושבעה אילים'. לאחר שבלק עשה כן, הקריב בלעם פר אחד ואיל אחד על כל אחד משבעת המזבחות.

אולי ייקרה:
לאחר הקרבת הקרבנות אמר בלעם לבלק: עתה תישאר לעמוד כאן על קרבנות העולה שלך, ואני אתחיל ללכת לעצמי בדרכי, אולי ייקרה ויזדמן ה' אלי וידבר אתי ויראה לי דבר מה, למרות שאינו רגיל לדבר עמי ביום, ואז אגיד לך את דברו.

בקושי ובביזיון:
בלעם החל ללכת לעצמו יחידי בשקט, ובתוך כך הזדמן ה' לבלעם בדרך עראי, בקושי ובביזיון, ובלשון גנאי של 'ויקר' שהוא לשון טומאה. הסיבה שה' נגלה אל בלעם ביום [אף שבדרך כלל נגלה אליו רק בלילה], היה רק להראות חיבתן של ישראל.

כנגד כולם:
פנה בלעם ואמר אל ה': אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות (אברהם בנה ארבעה, יצחק בנה אחד, ויעקב בנה שתים), ואני ערכתי את שבעה המזבחות כנגד כולם. זאת ועוד אלא שאברהם הקריב רק איל, ואני הקרבתי פר ואיל.

בשני שמות:
ענה ה' לבלעם: 'שוב אל בלק וכה תדבר'! בלעם חזר אל בלק שהמתין לו ניצב על קרבנות העולה יחד עם שרי מואב.
כאן החל בלעם להתנבא בדברי ברכה על ישראל ולשאת את משלו: בלק מלך מואב הוליך אותי ממקום מגורי בארם ומהררי קדם, וביקש לי לבוא לקלל ולעורר זעם על היהודים, בין בשמם 'יעקב' ובין בשמם 'ישראל' (שמא אחד מהשמות אינו מובהק).

מה אקוב:
אולם, מה אקלל אותם, והרי הם לא התקללו כשהיו ראויים להתקלל, שהרי כשהזכיר יעקב קללה על שמעון ולוי קילל רק את אפם, אבל אותם לא קילל. כך גם כשנכנס יעקב אצל יצחק לקבל הברכות במרמה והיה ראוי להתקלל, ולמעשה כתוב שם 'גם ברוך יהיה'.

יעמדו על הברכה:
זאת ועוד, במברכים נאמר 'אלה יעמדו לברך את העם', ובמקללים לא נאמר כך 'לקלל את העם' אלא 'על הקללה', כי לא רצה ה' להזכיר עליהם לשון קללה.

לא זעם:
ומה אעורר חרון אף על ישראל, והרי כל כוחי הוא רק שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, ובכל ימים אלו לא זעם ה'.

מיוסדים וחזקים:
כאשר אני מסתכל בראשיתם של ישראל ובתחילת שורשיהם, אני רואה אותם מיוסדים ומחוזקים כמו צורים (הרים גבוהים) וכמו גבעות, כלומר על ידי האבות והאמהות.

לעולם הבא:
ואותם האבות והאמהות זיכו לבני ישראל את הזכות שלעתיד לבוא ישכנו בדד, דהיינו שרק הם יירשו את העולם הבא, וכאשר יעשה ה' כלה בכל הגוים, הם לא יתחשבו כחלק מהם ולא יכלו.

שרויים בטובה:
פירוש נוסף: 'עם לבדד ישכון' - כאשר ישראל שמחים ושרויים בטובה, אין עוד אומה שמחה עמהם, ולעומת זאת 'ובגוים לא יתחשב' – כשהגוים שמחים ושרויים בטובה, בני ישראל אוכלים ונהנים יחד על כל אומה ובכל זאת אין מפחיתים לישראל מחשבון שכרם.

מצוות בעפר:
מי יכול למנות את התינוקות של ישראל שנאמר עליהם שיתרבו כעפר. ומי יכול למנות את החשבון של מספר המצוות שהם מקיימים בעפר: לא תחרוש בשור ובחמור; לא תזרע כלאיים; אפר פרה; עפר סוטה; ועוד כיוצא בזה.

ארבע מחנות:
ומי יכול למנות את מספר היהודים במחנה אחד מארבעת המחנות של ישראל [ועוד ברש"י: מי יוכל לספור רביעותיהן, הזרע היוצא מהם].

מות ישרים:
סיים בלעם ואמר: הלוואי ואזכה למות כמיתת הישרים שבהם, והאחרית שלי תהיה כמו העם היהודי.

מה עשית?:
למשמע הדברים תהה בלק ואמר לבלעם: מה עשית לי?! הרי לקחתי אותך לקלל את העם, והנה ברכת אותם! ענה לו בלעם: הרי כבר אמרתי לך שרק את אשר ישים ה' בפי אותו אני מחויב לדבר.

תורה שבכתב​

 

[התורה]

סגולת אכילת פת שחרית​

ידועים דברי האור החיים הק' המדייק הרגש נפלא בדברי הפסוק (כב, יג) "ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם". לכאורה תמוהה הזריזות הזו לשלחם מיד עם אור הבוקר, מדוע מיד כשקם מיהר לשלחם?
וי"ל שדיבר הכתוב בגנות בלעם, להודיע צרת עינו, שמיהר לשלחם קודם הגעת זמן אכילת הבוקר היפך מנדיבות אבי הנערה פילגש בגבעה (שופטים יט) שאמר לחתנו שעמד ללכת בבוקר סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין, וקם בבוקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חשש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו עכ"ד
נביא בזה, לקט קט מסגולת ומעלת פת שחרית: ראשית יש לציין לדברי הגמרא (ב"מ קז, ב) המפרטת י"ג מעלות שנאמרו ב'פת שחרית' ואלו הן: מצלת מן החמה ומן הצינה, ומן הזיקין (היינו רוח – רש"י) והמזיקים, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, דבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל וכו' והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה.
בספר סגולות הבעש"ט ותלמידיו (ח"ב [כת"י] ערך פת שחרית) מובא, שהרה"ק רבי אלעזר מנדל מלעלוב זי"ע היה מצווה לאנשים שבאו אליו בעניני רפואה וישועה והצלחה וכו', לאכול ארבעים יום פת שחרית ללא הפסק. ומסופר שפעם אחת הפסיק אחד כמה ימים קודם מפני שהרגיש כבר טוב, ולאחר זמן חזר לחולשה וצווהו שיתחיל מ' יום חדשים.
וכן הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע צוה לנהוג דבר זה גם על זיווג הגון ועוד ובפרט לחלושי המוח ל"ע היה אומר לאכול ארבעים יום רצופים פת שחרית בבוקר, ובשם זקינו הרה"ק רבי דוד צבי שלמה זיע"א אמר שענין זה הוא בדוק ומנוסה ע"כ [הובא בקובץ אור ישראל (מאנסי) חוברת כז עמ' קפז).
סיפור נפלא מביא הרב לוי פריינד מבורו פארק (מח"ס סגולות הבעש"ט): שמעתי על הרה"צ רבי יעקב מרדכי בראנדוויין זצ"ל מירושלים עיה"ק, שירו ביהודי אחד ונכנס הכדור בגופו, אך נשאר שלם והיו צריכים להוציאו שלא יסתכן ח"ו, והרופאים לא הצליחו, והורה לו הרה"צ הרב בראנדוויין שיואכל פת שחרית ארבעים יום, ואכן עשה כך למשך ארבעים יום, ובסיומם יצא הכדור מגופו, ויהי לפלא...​

גליון מחוברים​